כולנו מכירים את הקטע הזה שדווקא כשצריכים את הביטוח הוא לא ממהר לשלם. סיפור מוכר. פעם זה היה קצת פחות מוכר.
לדוגמא בשנת 1781.
ספינה של צי הסוחר האנגלי עושה את דרכה מאפריקה לג`מייקה כשהיא עמוסה במטען. במהלך השייט קורה דבר מה שמסכן את המטען ועלול להרוס אותו. לשם כך מחליט רב החובל להיפטר מחלק מהמטען בים וכך להציל את שנותר ולזכות בכספי הביטוח. וכך מצווה רב החובל לזרוק לים את המטען.
אה, כן, המטען הוא בני אדם.
כושים שאמורים להימכר לעבדות. אבל כושי חולה הוא כושי ששווה הרבה פחות ממה שהביטוח יכול לשלם. וכך במשך שלושה ימים זורקים אנשים לים. גברים נשים וילדים. הם חולים, אבל עדיין חיים. חלקם יוכלו גם להחלים. אבל 132 מושלכים לים. אחת מצליחה לחזור אל הספינה.
הספר מחולק לשלושה חלקים:
החלק הראשון – הסיפור.
מבוסס על סיפור אמיתי, אבל הסיפור עצמו, בדוי.
צוות של ספינה בלב ים. רב החובל הוא השליט הדיקטטור של הספינה. לפי החוק האנגלי אם יש חשש לפגיעה בסחורה, עליו לנסות להציל ממנה כמה שיותר. הוא מחליט לטובת הרווח, לזרוק את החולים לים, בטרם ידביקו את האחרים או ירדו לחוף חולים ויימכרו במעוט מעטות. הצוות מתקשה לעמוד מולו, ולמרות הקושי וההתנגדות שהמשימה יוצרת אצלם עליהם הם מבצעים אותה. וכן, יש גם סוג של התקוממות עבדים והשאלה הגדולה האם בכל מקרה הם נידונו לכליה בים ועדיף למרוד ולמות כבני חורין או להנמיך את הראש ולחכות עד יעבור הזעם.
זה החלק הכי טוב של הסיפור, מן הסתם. קראתי אותו חצי לילה בנשימה עצורה.
החלק השני – התביעה של הביטוח.
כשהחברה חוזרים ליבשה הביטוח מסרב לשלם. נערך שימוע בבית המשפט. לא חיי האדם עומדים כאן על הפרק, אלא הכסף. אין שאלה האם זה היה הפתרון הנכון, אלה האם הוא היה נחוץ. בכל החלק הזה, אין הגדרת המטען "אנשים" או אפילו עבדים. הם מקנה. וכשמדובר במקנה, מה זה משנה, בעצם?
החלק השלישי – הסיפור של מינטה.
ובתוך כל אלה, מינטה היא שפחה, שהיא גם דוברת אנגלית וגם משכילה יודעת לקרוא ולכתוב הישג מדהים עבור שפחה. היא מסתירה את ההשכלה שלה אך כאשר החולים עולים לסיפון ואינם חוזרים, היא מתחילה לשאול שאלות ומנסה להבין למה זורקים את העבדים לים. היא זוכה ליחס משפיל בעצמה, אלימות. היא נזרקת לים וחוזרת לספינה, ממרידה את העבדים והתנהגותה שנויה במחלוקת. הסיפור שלה סופר פעם אחת בחלק הראשון, בגוף שלישי, ובחלק האחרון, בגוף ראשון, חלקו ממרחק של שנים מן האירוע, כאשר הוא עדיין טבוע בה.
הרעיון של הספר הוא עצום. הוא כתוב בשפה עשירה. אבל הוא נוטה להגזמות מוגזמות. הוא נכנס לראש של מינטה ומתאר מחשבות והזיות והרבה רעיונות ובשלב מסוים, לא הצלחתי לקרא יותר. פשוט סחבתי את הספר כי אני צריכה להחזיר אותו. הוא פשוט נתקע על אותו דבר וחרש אותו אותו וחרש אותו. כמו איכר שחורש את האדמה פעם אחר פעם אחר פעם ובהתחלה הוא מצליח לסחוט ממנה משהו איכותי, אבל אחרי כמה פעמים אין לה כלום לתת לו.
היו לו הרבה תיאורים ותובנות, שיאבדו מערכם אם אני אתאר אותם, אבל הם למעשה לבו של הספר.
וכמובן שאי – אפשר לקרוא ספר כזה ולא לחשוב על השואה שלנו. על היהודים שנקברו בחיים בתוך האדמה. מינטה, פוחדת מהים ורוצה אדמה יציבה מתחת לרגליה, אבל מסתבר שזוועות לא מוגבלות למיקום הפיזי. אפשר להתעלל בבני אדם גם בים וגם ביבשה. למעלה משלוש מאות שנה סחרו בני אדם לבנים בבני אדם שחורים, מתייחסים אליהם כאל מקנה, יצור נקלה, שאינו ראוי לחירות.
ועובדה קטנה ומעניינת, בספר הזה, כמו בשואה שלנו, האומה היחידה שגילתה אנושיות, היו הדנים. הם האמינו שבמקום לקחת את האפריקאים לעבד שדות נוכריים מעבר לים, עליהם לעבד את שדותיהם שלהם, ואותו להסיע באוניות הגדולות. עדיין אפריקה היא היבשת הנחשלת, מוכת רעב ומלחמות.
זה די עצוב, לא?
