הבן אדם קם בבוקר. הוא מצחצח שיניים ואוכל ארוחת בוקר. אחר כך הוא הולך לעבודה, חוזר בערב הביתה, צופה קצת בטלוויזיה, קורא ספר, נכנס בכיף לסימניה, והופ... הנה חלף לו עוד יום בחיים. לא יום מוצלח במיוחד ולא יום גרוע במיוחד. יום שגרתי כזה, כמו אלפי ימים שהיו לפניו וכמו אלפי ימים שיבואו אחריו. ואז, רגע לפני שהוא עולה על יצועו, חביבנו משחרר אנחה כבדה ואומר לעצמו: ראבק, אז מה הטעם, בעצם? נכון, התיאור של היום שעבר עליו הוא פשטני להחריד, אבל בכל זאת, האם בסופו של דבר החיים אינם מורכבים מפסיפס לא מרהיב במיוחד של עשרות אלפי ימים שגרתיים כאלו, שבהם כל יום דומה למשנהו? ואז הבן אדם שלנו נזכר בקהלת ובאמרתו "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש". הוא פולט אנחה נוספת וממלמל לעצמו "אח, אין, אין על קהלת"...

אז זהו, שבעצם יש. לא על קהלת, החכם באדם, אבל בהחלט יש חדש תחת השמש, ובמובן הכי מילולי של המילה. המציאות המתוארת בספר היא מציאות שבה מופרת רוטציית סיבוב כדור הארץ סביב צירו במחזוריות של עשרים וארבע שעות. הימים והלילות הולכים ומתארכים, ויממה מגיעה לפרקי זמן של שלושים ואף ארבעים שעות.

בניגוד לספרי דיסטופיה רבים, הקטסטרופה כאן אינה מתחוללת במהירות ובקיצוניות. היא דוהרת בערך בקצב שבו האיילה השלוחה של דואר ישראל תביא את דבר הדואר שלכם לייעדו (כלומר, הזמנה לברית מילה תגיע לייעדה כשהרך הנולד יחגוג בר מצווה...). מצד אחד כוח הכבידה משתנה ועולם החי והצומח יוצא מדעתו ומגיב בצורה שבסופו של דבר תסכן את חיי האדם, ומצד שני השינויים ההדרגתיים מאפשרים לאנשים לנהל שגרת חיים נורמלית פחות או יותר, לפחות בתחילת המשבר. וכך, יחד עם תיאור האטת הסיבוב של כדור הארץ ושל תופעות הטבע החריגות שהיא מביאה עמה, הסופרת מצליחה לתאר גם את ההתרחשות היום יומית, השגרתית להחריד, של ג'וליה, גיבורת הספר, ילדה מקסימה כבת 12. אז מה יש לנו פה? בין השאר, סיפור על אהבה ראשונה, על יחסים מתוחים בין ההורים, על בגידת אביה של ג'וליה באמה (ועוד עם המורה שלה לפסנתר), סיפור על חברה טובה שעזבה לארץ אחרת, סיפור על הצקות והטרדות בקרב בני נוער. הכול כל כך שגרתי, כביכול, ועדיין הסיפור אותנטי ומרגש מאוד. הוא מובא בגוף ראשון, מפיה של ג'וליה, והוא פשוט גרם לי לשמוח בשמחותיה ולהזדהות עם מצוקותיה ועם פחדיה.

אהבתי מאוד את הדרך שבה הסופרת מתארת רגעי חסד קטנים של אושר בתוך כל הבלי השגרה, רגעים קטנים שאנו חווים מדי יום, נוטים לקבל אותם כמובן מאליו ולא מכירים בערכם. "שמעתי סוף סוף מהאנה - היא כתבה לי גלויה עליזה. גלידת שמנת עם עוגיות המתינה לתורה במקפיא. זר שהיה פוסע מחוץ לחלון ביתנו היה יכול לנחש את מצב רוחנו לפי הצלילים: קול הנפץ החד שהשמיע המפגש בין המחבט לכדור וקריאות העידוד של הוריי. היינו מאושרים." כן, מאושרים, בגלל הרגעים הקטנטנים הללו שמסבים לנו כזו הנאה. אז מי צריך פרוזק או ספרי ניו אייג' שיאירו את דרכנו אל פסגת האושר המיוחל, עאלק. גלידת שמנת עם עוגיות בהחלט יכולה לעשות את העבודה, בעיקר אם זורים עליה סירופ מייפל סמיך ומעטרים בקצפת ובדובדבנים.

מתוך הספר: "היית מעדיפה למות בהתפוצצות או ממחלה? מה שטוב בהתפוצצות, זה שזה לוקח רק שנייה". אבל מה לעשות שאף לא מתחשב בהעדפה שלנו למות מיתת נשיקה מאשר למות מוות מייסר, חלילה, מאיזה סרטן אלים. וחוץ מזה, מה שלא יהיה, הרי כולנו אורחים כאן. ציטוטון נוסף: "אנחנו באמת הולכים למות," אמרה גבי, "מתישהו". אז אם ג'וליה החביבה מצליחה לחוות רגעי אושר קטנים בעידן כה עדין, קל וחומר שאנו יכולים לחוות אותם בעידן של יציבות יחסית.

שתי המילים החותמות את הספר העבירו בי צמרמורת. האם זה יהיה ספוילר לציין אותן? כולה שתי מילים בודדות, אבל ליתר ביטחון אזהיר שאני הולך לכתוב אותן. המילים הן (ספוילרון!!!) "היינו כאן". אז האם זה באמת משנה שהיינו כאן, בעולם שבו כל הדורות שהיו לפנינו וכל אלו שיהיו אחרינו הם בגדר אורחים בלבד? האם בכלל אפשר להטביע חותם בעולם כזה, שכל החיים בו נועדו מראש לכליה, למוות ולאבדון? טוב, בסדר, אז היינו כאן, בעולם בעל "יציבות יחסית", ללא שום מרעין בישין אפוקליפטי שנראה באופק. עד שתבוא איזו רעידת אדמה, צונאמי או הוריקן ויחסל אותנו. או שסתם נמות, חלילה, מסרטן. אשכרה החיים הטובים.

אני זקוק עכשיו דחוף לאיזו פחמימה מתוקה... גלידת שמנת עם עוגיות כבר אמרתי? למעשה, רציתי לכתוב פרלינים בלגיים, אבל אז חשבתי לעצמי שתזעיפו פניכם ותסננו משהו בסגנון של "יאללה, שיעזוב אותנו כבר המסמר המופרע אכילה הזה בשקט מהפרלינים שלו. וואלה, שיגע אותנו"...