לא ברור לי איך גיליתי את "ההיסטוריה הסודית" רק עכשיו. נשאבתי אליו החל מהמילה הראשונה ונשארתי מרותקת לאורך כל 600 העמודים שלו. זהו סיפורו של חוג ללימודים קלאסיים בקולג' יוקרתי וקטן בוורמונט. הסיפור מסופר מנקודת המבט של ריצ'רד פאפן בן ה-19, שמגולל את השתלשלות העניינים בדיעבד. הוא מגיע לקולג' ולאחר שמציג את עצמו כבן טובים, הוא זוכה להתקבל לחבורה האליטיסטית שמרכיבה את החוג ללימודים קלאסיים. החבורה מונה 5 תלמידים בלבד, והיא מעין יחידה עצמאית בקולג' שמנוהלת לפי כללים משלה. ככל שריצ'רד נשאב יותר לתוך החבורה, הוא מגלה שיש סוד איום שקושר בין בני החבורה, סוד אשר כדי לשמור עליו מישהו מתוכם גם יירצח.

"ההיסטוריה הסודית" הוא גם רומן אינטלקטואלי וגם תעלומת רצח אבל ללא הסיפור הבלשי. הקורא מגלה כבר בעמוד הראשון שריצ'רד פאפן וחבריו הרגו את אחד מהחבורה. שאר הספר מתאר מה קדם למעשה המזעזע ומה קרה להם לאחר מכן. כנגד כל הסיכויים, הקריאה מרתקת, למרות שכבר מההתחלה ידוע מיהם הרוצחים. זוהי העוצמה בכתיבתה של דונה טארט – אתה הופך דף אחרי דף, ממתין לתשובות, צידוקים ואולי גם סימן לחרטה.

דונה טארט היא סופרת מחוננת הודות לכישרון התיאור שלה. היא מתארת את החיים באוניברסיטה פרטית קטנה בפירוט רב. וגם אם התיאורים שלה אינם מציאותיים, היא גורמת להם להישמע כך. גם כישרונה באפיון הדמויות הוא נפלא. בעוד שריצ'רד אינו לגמרי משכנע כמספר הסיפור, הוא וחבריו יוצרים חבורת דמויות מרתקת: שישה אינטלקטואלים מרוחקים, מרוכזים בעצמם ושחצנים שיש להם אובססיה כלפי יוון העתיקה והחיים המודרניים לא ממש מעניינים אותם. הם סנובים ולכל אחד מהם יש "אישיוז" רציניים, אבל כל אלה רק הופכים את דמויותיהם למושכות יותר. ביחד הם יוצרים את הקבוצה הסגורה האולטימטיבית, ולכן זה כמעט מובן למה הם מוכנים להרוג מישהו שעשוי לסכן את הדינמיקה הקבוצתית.

לספר יש איכות כמעט מהפנטת, למרות שהוא מתרחש בשנות ה-80' הלא רומנטיות בעליל. הוא גם הופכת את ה"חנוניות" למפתה ומושכת. החבורה בספר מתוארת כאקצנטרית: לבושי חליפות שחורות ועניבות, בעוד שהבחורה היחידה בחבורה, קמילה, מעשנת, יש לה קול של פאם פאטאל, היא מתלבשת בבגדים שגדולים ממידותיה והיא מושווית, מבחינת המראה, להלנה מטרויה.

הספר הוא במידה רבה ספר על חברות, על הכמיהה האנושית להשתייך ולהתקבל על-ידי אנשים שאנחנו מעריצים. זהו ספר על הקרבנות שאנחנו מקריבים כדי לשמור על שלמותה של החברות, על חוסר הביטחון שאנחנו מרגישים כשאנחנו חושבים שחברינו לא מקבלים אותנו ועל הפרנויה שאנחנו חווים כאשר נראה לנו שחברינו בגדו בנו. התחושה שאנחנו בלתי מנוצחים שמעניקים לנו חברים טובים והעצבות והבדידות שאנחנו חשים כאשר חברויות שהיו טובות נגמרות. הספר נקרא כמו קינה על חברות טובה, ולא צריך להזדהות עם הגישה האינטלקטואלית של ריצ'רד כלפי החיים, עם המוסריות שלו או עם הכמיהה המורבידית שלו לציוריות כדי להתחבר לכך. מספיק להיות אדם שכמה לחברות קרובה והרגיש אי פעם חוסר ביטחון בחברות.

לא חשבתי שהספר מושלם. כאמור, דמותו של ריצ'רד כמספר זכר לא הייתה משכנעת בעיניי והייתה יכולה לשכנע יותר לו היה מדובר במספרת. סוף הספר חלש יחסית לשאר הספר, למרות שהסיפור מתקדם לכיוון הזה באופן ברור. עם זאת, סוף הספר משקף את התפוררות החברות, ולכן ייתכן שהוא הולם. אבל מעבר לסוף, הספר מרתק ונהניתי ממנו מאוד!