"אני בן שש והישבן שלי בוער.אימא אומרת שאסור לפנק ילדים,והיא מלקה אותי בכל בוקר. כשאין לה זמן בבוקר, היא מלקה אותי בצהרים,רק לעתים נדירות אחרי שעה ארבע".
האם אפשר לנתק יצירה מחיי הכותב שלה או מהתקופה שבה היא נכתבה ? -התשובה החד משמעית לגבי הספר הזה- היא שלילית.
בפתח אחד מסיפוריו כתב העיתונאי והסופר ז׳ול ואלֶס "אני עומד להרוג שתי ציפורים במכה אחת,להעניק לכם את הביוגרפיה שלי, ובה בעת לתקוף – באמצעות הצבת מראָה – את האמירה העתיקה והמוסכמת על הכול, שלפיה הילדוּת היא התקופה היפה ביותר בחיים!".
הספר הזה עוסק בו זמנית בשתי סוגיות שעיצבו את עולמו של הסופר בהומניות כלפי הילדים באשר הם ,וכמהפכן חברתי -פוליטי:
הסוגיה הראשונה מתמקדת בתיאור עולמם המזוויע של הילדים בחברה הצרפתית שהייתה מנת חלקת ילדותו ובגרותו של הסופר
בעיירה פריפריאלית בצרפת,על רקע היסטורי בשינויי אופי השלטון החברה המתעתעים שבאו אחרי "המהפכה הצרפתית".
הסוגיה השנייה מתמקדת בעולמו של הסופר כמהפכן חברתי. כשבגר בהיותו בן 16 השתתף באירועי מהפכת 1848 המכונה ה"אביב העמים" שהובילה לנפילתו של המלך לואי פיליפ והקמת שלטון רפובליקאי,ליברלי ובורגני. בשל נסיבות כלכליות ,חברתיות ומעמדיות הרפובליקה הליברלית הוחלפה כעבור שלוש שנים ובמקומה מונה לואי נפוליאון בונאפרטה לנשיאות ואח"כ נהפך לשלטון קיסרי. זהו רקעו המהפכני של הסופר שהשפיעו גם על כתיבתו ועל רדיפתו ע"י השלטונות עד שברח לאנגליה כתוצאה מהשתתפותו באירועי "הקומונה הפרזאית" בשנות ה-70 של המאה ה-19.
שתי הסוגיות הללו הנם מראה לילדותו של המחבר ולאישיותו כמהפכן בבגרותו, ואלו שזורים באלו כענפים מסורגים באופיו של הספר.
אופיו של התא המשפחתי בצרפת במאה ה-19 בקרב כל המעמדות ובדגש בספר במעמד הבורגני התאפיין בהתנהלות קשוחה מאוד מול הילדים בקרב המשפחה. ילדים שמתעמרים בהם ,מלקים אותם ,מתאכזרים אליהם פיזית ונפשית ע"י הורים ומורים .אין בעולם הזה חוקים או מושגים תודעתיים שלילדים יש זכויות להיות מאושרים בילדותם.
כשקראתי את הספר שאלתי את עצמי האם יש פה הגדרה של ספר ? שכן אין בטקסט הגיון חיבורי של התחלה,אמצע וסוף .
איך ההוצאה רואה בפורמט הזה "ספר"? יותר נכון לקרוא ולהתייחס אליו כעלילה המפורקת לאנקדוטות, ולקרעי זיכרונות מילדותו של הסופר. בפועל "צוואתו של מוקיון"ראה אור בהמשכים בעיתון לָה - פָּרוֹדִי ,בין אוק'- לדצמ' 1869,המשכו נקטע בגין מצב בריאותו של הסופר.העיתון נסגר ב-1870 וההמשך לסיפור הזה לא פורסם מעולם.{ב-1889 באנגליה כתב את ספרו "הילד" שבמידה רבה "צוואתו של מוקיון"היוותה טיוטה לספר}.ומתוך אותם קרעי הזיכרונות הללו,בפשטות ובאכזריות נכתבו התיאורים הללו:
"אני בן שמונה. הכניסו אותי לבית הספר. פנימייה. התלבושת שלי היא מקטורן שחור ומגבעת גבוהה,אני נראה כמו מחבת....תמיד מנוזל,בגלל השרוולים אני לא יכול לנגב אותו,בעיר אומרים שאני מלוכלך...כל הזמן מכים אותי כי אני תמיד שותה דיו ואני לא שולט בזה!.בחג הפסחא אני מקבל תעודת הצטיינות. המנהל מחבק אותי. יש לו ריח של שום. אני אומר לו את זה ומסלקים אותי.
אני חוזר הביתה, אני נותן לאבא את המגבעת ואת והמקטורן השחור,ולאימא את הישבן".
"אמרתי לאימא שלי שאני רוצה להיות שוליה אצל הרצען הזקן,כשארכוש את המקצוע וארוויח מספיק כסף מהטלאת הסוליות אקנה לי מכנסיים כמו שאני אוהב,כאלו שלא יגרדו לי בירכיים... אבא שלי שמע את הדברים,תפס שוט והצליף בי כהוגן ,אח"כ גרר אותי ברחוב לעיני כול עד לבית הספר ,וזה היה בזמן הלימודים ,כל התלמידים ראו אותי ,הוא סטר לי ובעט בי. לכל אורך הדרך צעק עליי-"אתה ילד כפוי טובה! בן סורר ומורה !.... בבית לפני שיצאנו,כבר הספיק להכות אותי בסרגל על הידיים: הן היו אדומות לגמרי ולא יכולתי לכופף את האצבעות".
"ההורים חושבים שאני לא מפגין די שמחה כשאומרים לי: ארנסט,התלבש הולכים לטייל בחוץ!.אני לא אוהב לטייל בחוץ. אני לבוש רע מאוד. אימא תופרת לי אפודות מהתחתוניות שלה ,ובקיץ לבנים מהתחתונים של אבא"...אני מוקיון ...אני מכוער .."
"כשיש עוף אימא נותנת לי את רגלי התרנגולת ומרשה לי למצוץ את החוט -החוט שקושר את הצוואר ומתחת לכנף ואת חתיכות השומן על הירכיים. החוט! הכפשתי את שמה של אימא כשחשבתי שהיא לא אוהבת אותי ,עמך הסליחה אימא!.
אבל אני רוצה עוד מהעוף. אני סובל מאוד כשאוכלים בשר מהקצב בייחוד כשקונים שוק טלה ביום הראשון,אבל בערב השני אימא אומרת לי: ארנסט,היית ילד טוב השבוע ולכן ניתן לך לגמור את שוק הטלה, אני יודעת שאתה אוהב את זה.
פעם אחת העזתי להסתייג. היא הישירה אליי מבט ואמרה בקול חמור :אתה אומר שאימא שלך שקרנית?".
"אימא כבר לא מכה אותי. העצמות שלי קשות מדי,ובפעם האחרונה שהרביצה לי הכאיבה לעצמה. עכשיו אבא הוא שמצליף בי במקל. הוא משתעמם בעיר,האיש הזה, הוא ביקש העברה ולא קיבל שום תגובה. כשהוא מחכה לדוור והדוור בא בידיים ריקות, הוא מחטיף לי קצת ומעביר את שארית היום במצב רוח מְרוֹמָם".
בתקופה שבה הספר עוסק -אלימות שכזאת הייתה מנת חלקם של כל ילדים כמעט בכל מקום ללא הבדלי מעמדות בצרפת ומחוצה לה.
ילדים סבלו מנחת זרועם של ההורים והמורים,מבתי -ספר אפלוליים ושיטות חינוך נוקשות,מרעב מתמיד,וממלבושים עלובים ומלעיגים. אסור היה לשחק,אסור לקפוץ,אסור לרוץ,אסור ללכת מכות.
וההדים הספרותיים לכך התבטאו בין היתר ברומן -"עלובי החיים" מאת ו. הוגו,ובספר-"דייוויד קופרפילד" מאת צ'- דיקנס.
בגרותו של ארנסט עברה דרך פנימייה שגם בה המשיכה השגרה להיות כואבת ומשפילה. בן -16 הוא נוסע לעיר הגדולה לפריז,כאן הוא מתוודע לחיים הפוליטיים ומתעצבת אישיותו לכלל אקטיביסט שיוצא כנגד הממסד הפוליטי ומנהיגיו:
"לא יאמן!ראו אותם !צאצאיהם של רובספייר וזאן=ז'אק,של דֵמוּלָן ושל דַנטוֹן: הרוכלים הללו שפניהם עגולים וכרסם מחודדת!הפרלמנט שלהם הומה כמו שוק,קודר כסיומו של טקס קבורה .הגיע הזמן לצאת לקרב,להכין קליעים ..ואם הם לא ירצו לעזוב דרך הדלת,תמשוך אותם באוזניים עד החלונות ותתלה אותם מתחתוניהם מעל נהר הסן".
לאחר שהנני יוצאת מתוך נקודת הנחה שהספר נכתב כטקסט שמקורו מאנקדוטות,ומקרעי זיכרונות, ואלֶס הסופר הצליח לעורר בי תחושת ההתקוממות כנגד אותה מציאות מזוויעה ,שכן קשה לקרוא את תיאורי המלקות ,הרעב ,ההשפלה ולהישאר אדישים.ועם זאת האמת הכואבת הנכתבת בספר נעה בין הומור לטרגיות,בשנינות,באירוניה,במשפטים ובתיאורי -מצבים שגרמו לי לצחוק,לזעוק ולהזדעזע בנשימה אחת.
הספר או הסיפור בהמשכים היה פורץ דרך בזמנו והתווסף למעשים נוספים של הסופר בציבוריות הצרפתית שהובילו לשינוי בחקיקה ולהגדרה מחודשת של מעמד הילד: חוק שהגביל בצרפת העסקת ילדים בבתי -חרושת {1874},וחוק חינוך חינם{1881 }, ובתחום החברתי הפוליטי לחקיקת חוק חופש העיתונות בצרפת {1881}.
כיום תקופתנו רחוקה כמרחק שנות אור מהתקופה שאותה מתאר הסופר. כשקוראים את תיאורי הילדוּת הללו אנו מבינים שהדברים הללו אינם מובנים מאליהם וגם עליהם חלה אבולוציה חברתית וחוקתית. אולם אפילו ומציאות חיינו כיום כהורים לילדים ,כילדים וכנוער,היא אחרת ושונה ב-180 מעלות מאותה תקופה,אין להתעלם מהמצב שחלק גדול מהילדים והנוער בחברתנו סובלים מרעב, מעוני,מהתעללויות פיזיות וחברתיות בהשתקפות המראה החברתית ,המעמדית ,ההשכלתית והפוליטית של המאה ה-21.
את הספר מצרפתית תרגמה -רותם עטר. לדבריה -הכתיבה של ואלֶס שונה מאוד מהרומנים שמאפיינים את הספרות הצרפתית של התקופה. למרות שהספר נכתב לפני יותר ממאה שנה,הקריאה בו מותירה רושם שהוא יכול היה להיכתב גם היום,וזאת אולי גדולתו שהיא מצליחה לגעת בכל קורא,ובכל זמן. אחד האתגרים הגדולים עבורה בספר היה להעביר את העל זמניות הזו לעברית – להצליח לתרגם את המודרניות והפשטות שבשפה של ואלֶס אך גם לשמר את העובדה שהספר נכתב במאה התשע עשרה.
לספר נכתבה אחרית דבר יפה ומושכלת מאת משה סקאל .
עיצוב העטיפה גרוע ,מטושטש ,חסר מסר ואינו מתכתב עם אופיו של הספר.
הוצאת "זיקית" ממשיכה להתמיד במורשתה הספרותית לפרסם ספרים איכותיים ,מרתקים ויוצאי -דופן לקורא הישראלי.
ובכן- הילדוּת של ואלֶס הייתה תקופה מצמררת ,אבל הספר {או הסיפור בלי ראש,אמצע וזנב,או אוסף אנקדוטות,וקרעי -זיכרונות}
הוא ספר מרגש ,מחכים ומטלטל.