זהירות ספוילרים, ספולירים, ספוילרים.

ואוו, חתיכת סיפור או סיפור בחתיכות או סיפור חתוך תפס אותי, לא הרפה ממני ולא נתן לי מנוחה.

קראתי אותו בשקיקה והוא רודף אחרי.

 מי אנחנו , מה המרכיב הסודי של אישיותנו, מה הזיכרון שאנחנו נושאים על עצמו ועל אלא שסביבנו. "אתה אף פעם לא יודע אם מה שאתה זוכר קרה או שאתה משכתב את האוטוביוגרפיה לנוחותך. לנוחות התת מודע שלך שמתרוצץ עם טיפקס ומתקן ומעוות ומוחק "

ספר מטריד, ספר ששואל מי אני? מה הזכרונות שלי. מי האדם שאני עומד מולן, מה יקרה לי כשאשכח את הזכרונות שלי מי היה קורה לו האדם שעימו אני חיה ולהיפך היה מאבד את זכרונו האם היה אותו האדם שאני הכרתי או שהיא מכיר.

איך אוספים זכרונות והופכים אותם לשלך. שאלתי עצמי לאורך כל הקריאה מה היה לו אחד מהורי היה מזדקן בכבוד (הורי נפטרו צעירים) ומאבד מזיכרונו, מה הוא היה עבורי ומי אני הייתי לו? האם זה אותו האדם שאני מכירה

ספר על חטא ההיבריס, גבר שהיה לו הכל, כל מה שחולמים עליו, אשה מאהבות, כסף פרסום אבל בפנים היה חלול ללא זכרונות אמיתיים ללא רגשות, גבר שנופל ממעלה המדרגה לתחתית. גבר שחשב שהוא אחד ומגלה שהוא אחר.

ספר מתעתע הכל כפול ,מה האמת, מה הסיפור הנכון הישראלי או הקולומביאני? מי הוא מי. היה שלב שבו זמזמתי את השיר קוני למל "אומרים כי אני אינני אני, אז מי אני בכלל?".

אהבתי את הכתיבה של דלית את משחקי המילים אהבתי את הרעיון הכפול של שני הספרים,  הם היו כל כך אמינים לי ולא ידעתי מה אני קוראת, הסיפור הקולומביאני היה משכנע שבשלב מסוים כשקראתי בו על ירושלים חשבתי לעצמי, גם קולומביה מכניסה אותנו לספרים?

כאב לי על כל הדמויות המיוסרות, הסובלות, האומללות, כל הדמויות אינן מגשימות את עצמן כלל, הן עסוקות בלהיות מישהו אחר, מסתירות מעצמן את האמת, בוגדות בסביבה ובעיקר בעצמן.

אברי בסופו של הספר מגיע לאמת הפנימית של עצמו, וחי את חיו כפי שהאמין ורצה.

 אהבתי את דמותו של החוקר / בלש, הוא היה הדמות האנושית הבלתי פגומה בין שאר הדמויות שהזכרון מתעתע בם.

כל הכבוד לדלית אורבך, אומנם יכלה לכתוב שני ספרים שונים, כנראה שבן הזקונים שלה הוא תאומים בכלל, שני סיפורים באחד, אהבתי את ההומור שהספר על האדיכל נכתב בידי אשה .

אין שם מתאים יותר לספר. זה אכן חתיכת סיפור! או יותר נכון חתיכת שני סיפורים!

קיבלתי אותו כ”ספר לבן” כמעט האחרון לשנת 2014 מטעם קהילת הקוראים המשפיעים של ידיעות אחרונות. לקרוא ספר לבן זו חוויה בפני עצמה – את לא יודעת על מה הספר או איך נראית העטיפה – אין לך מושג למה לצפות. לפעמים אם זה סופר מוכר עם סגנון כתיבה מסויים אז קצת, אולי, יודעים למה לצפות אבל אני לא קראתי את ספריה הקודמים של דלית אורבך (טעות שתתוקן במהרה) ולכן לא ידעתי כמו ברוב הספרים הלבנים למה לצפות.

ה- 50 עמודים הראשונים מספרים על אברי, אדריכל מצליח אבל טיפוס מגעיל במיוחד שיעשה הכח כדי להצליח ולא חושב על אף אחד אחר חוץ מעצמו ו”לא רואה אף אחד ממטר”. אן לו מושד מה עובר משפחות או על חבריו וגם לא מעניין אותו. רק אברי מעניין אותו. לרוב הקוראים בקהילה היה מאד קשה איתו ושנאו אותו מהרגע הראשון וכמעט נטשו את הספר. אישית אהבתי אותו מאד או יותר נכון אהבתי לשנוא אותו.

אברי מתנגש ב”בגדק הפרדה” בכביש המהיר, תאונה ה שגורמת לו לאיבוד זכרונו ולמעשה איבוד זהותו. הוא אינו מכיר את הסובבים אותו ולא זוכר את כל הדברים האיומים שמספרים לו שהוא עשה.

מנקודה זו מתקיימים שני סיפורים בספר אחד. אנחנו מתוודעים לסיפורו של מיגל – ספר מצליח בקולומביה שהגיע משכונות העוני הכי קשות והצליח לברוח מחבורות הפשע ולהיות אחד הספרים הכי מצליחים אבל שורשיו וליבו עדיין שם בשכונה עם חברו הטוב שנשאר מאחור.

מצד אחד הסיפורים זורמים כל אחד לחוד אך עם נגיעות קלות ביניהם עד שאנחנו לא יודעים האם אברי מדמיין את הסיפור של מיגל או אולי מיגל קורא את הסיפור של אברי. שני הסיפורים מצטלבים בפרטים קטנים עד לסוף הספר.

כל אחת מהדמויות בספר מנסה לעשות סוג של תיקון לחייה כדי שתוכל להמשיך לחיים טובים יותר הלאה – לא רק אברי נפגע תאונת הדרכים. היא השפיעה על כל הסובבים אותו שאינם יודעים איך לקבל את אברי החדש – הם אינם יכולים למחוק את הזכרונות שיש להם עם אברי הישן מצד אחד ומצד שני הוא כל כך שונה שהם לא יודעים איך להתנהג איתו. עם אברי הישן כל אחד ידע את מקומו וידע איך להתנהג ופתאם הכל השתבש – האם הוא משחק או באמת לא זוכר את כל הדברים האיומים שעשה? 

בסיפור של מיגל הוא מנסה לתת לבתו חיים טובים ללא דאגות וללא הסכנות שהוא היה בהם אבל חייו מהעבר רודפים אותו והוא לא יכול באמת להשתחרר מהמקום ממנו הגיע.

דלית אורבך מציגה לנו דרך סיפוריהם של אברי ומיגל שאלות רבות ופילוסופיות עלינו ועל הזכרונות שלנו:

מה גורם לנו לזכור דבר אחד ולא לזכור דבר אחר? האם זו בחירה שלנו לזכור דברים בצורה מסויימת או בחירה אקראית של המוח?

ואיך זה ששני אנשים שהיו באותו ארוע זוכרים דברים שונים?

עד כמה הרגשות שלנו באותו ארוע שחווינו משפיע על הדרך בו נזכור אותו? ויותר חשוב מכך כיצד זיכרון כזה או אחר ישפיע על חיינו! האם שינוי הזיכרון ישנה את חיינו והדרך בה בחרנו ללכת ובחרנו להתנהג?

האם הזיכרונות שלנו מעצבים אותנו או שאנחנו מעצבים את הזיכרונות לפי אופיינו? מי בונה את מי?

ספר כתוב מצויין וקולח – שני סיפורים מצויינים משולבים יחדיו לסיפור אחד – חתיכת סיפור! אהבתי!

הספר "חתיכת סיפור" הוא אכן חתיכת סיפור. לא רק "חתיכת סיפור" הוא גם מורכב מחתיכות, נתכים, קטעים ומפיסות המציאות שנצמדים לפאזל של החיים! 

פלחי החיים הללו מזכירים קילוף של תפוז... פלח ועוד פלח – מרקם של טעמים חמצמצים ומתוקים כמו החיים!

אני מודה שחמישים העמודים הראשונים בשבילי היו "חפירה". נכון,  אני מודה ש"סבלנות" היא לא בדיוק התכונה שאני מתהדרת בה השכם וערב.

מי שיצליח לצלוח את חמישים "עמודי החפירה" אז... הוא יהיה כבר כבול ב"מנהרת החיים" שדלית אורבך טווה בסיפור הזה.

לדעתי האישית זה קצת היה יותר מידי... אבל אולי זו רק אני. אני בהחלט חושבת שהיה אפשר "לחפור" קצת פחות ולהשיג את אותה תאוצה...

הסיפור מתרכז בשתי דמויות: אברי ומיגואל.

אברי-שותף של נחמיה במשרד אדריכלים "שטרן את לוי".  נשוי לאודליה ואב לעומר. הבסיס המשותף לאברי ואודליה האסתטיקה והאהבה לאסתטיות. למרות שאודליה גרפיקאית במקצועה, היא בחרה להיות אחראית על הרשת של "אריק זגורי"-מעצב שיער.

אגו לא חסר לאברי הזה. בלתי מתפשר, עקשן, שחצן, מעצבן עד כדי כך שלפעמים בא לי לתת לו בוקס... לא שאלימות היא הסטייל שלי, אבל ממש בא לי באותו רגע להעיף אותו  מהזירה! מבחינתו של אברי, האדריכלות היא שקלול של נתונים עם קורט של מעוף. ציטוט עמוד 9: "רגלים על הקרקע עם ראש בעננים להלן: אני-האדריכל"

אותו אברי שמרגיש אלוהים, בונה הבתים והורס משפחות, עומד מאחורי הכותל המערבי... חומה שמאחוריה אין בה כלום, אבל יש בה אמונה... 

מיגואל-"אדון מספרים". בעל מספרה שיודע להפוך בלילות שיער לקו סנטר מחמיא. לרוב ישבני העשירון העליון מאכלסים את כורסאות העור האדומות אצלו במספרה.

מיגואל נשוי לאמליה שלא מתעוררת לפני 11:00 בבוקר. ילדת רחוב שאפילו בקצה הזרת שלה לא ניתן היה למצוא שמחת חיים. גם מיגואל לא בדיוק "צדיק"... יש לו את סרינה  האישה השנייה ואברי "נהנה" מאורית מזכירתו במשרד האדריכלים.                                                                                                                                                                                     

הספר מתחיל לקבל תאוצה לאחר התרסקותו של אברי בתאונה, ולמעשה מהקטע הזה מתחילות להשתנות זוויות החיים.   

תוך כדי קריאה ולעיתים בין נשימה לנשיפה,  מתחילות להתעורר התחבטויות וקושיות: 

-האם אנחנו פוחדים למצוא את הזיכרון?

-האם העצמות שלנו מתאחות יותר מהרגשות?

-איזה מנגנוני הישרדות יש לנו?

-האם אנחנו ממציאים זיכרונות כדי לנקות רגשות אשמה?

-ממה אנחנו מורכבים?

-מה הסוד שלנו?

-האם אנחנו יכולים להשתמש במחיקון כדי להסיר את מה שחרטנו על לוח העולם הזה?

-האם הגורל בידינו בכלל?

המספר 234 מאחד את שתי הדמויות,  זה גם מספר החדר שאברי אושפז  בו בבית החולים, ומספרו של החדר בבית המלון שמיגואל וסרינה השתעשעו בו.

טכניקת כתיבה של שני סיפורים מקבילים, עם נקודות נשיקה מוכרת וידועה ובמקרה של "חתיכת סיפור" זה נעשה טוב. מספר החדר, הסיפור הקולומביאני, ציור הדרקון שעל המצית ועוד.

הכתיבה רהוטה, מגוונת, לעיתים עשירה ונפלאה ומאידך  גם גסה, בוטה ומבחילה. 

הקריאה  בספר "חתיכת סיפור" זורמת, קולחת, מסקרנת, מציקה ומטרידה כאחד.

למרות שבתחילת הסיפור תיעבתי את אברי,  דלית אורבך הצליחה בכתיבתה השנונה לגרום לי לחבב אותו לקראת הסוף.  

אהבתי את  הכריכה שנבחרה  לספר הנוכחי היא בהחלט משקפת את "חתיכת הסיפור" .

לסיכום: ספר טוב שכתוב בכישרון רב, ואני אישית ממליצה להגיע אליו עם מאגר של  סבלנות עבור חמישים העמודים הראשונים.

האם הכל תלוי והרשות נתונה?