הרומן החדש של מירי רוזובסקי מספר את סיפורה של משפחה אחת- האב חומי, האם רותי, והילדים ערן ותמר. חומי, בן לניצולי שואה, התייתם מאביו בגיל צעיר, וגדל עם אמו, אשה דכאונית ומרת נפש, המצלקת את נפש בנה באופן חסר תקנה. חייו משתנים כאשר הוא נשלח לקיבוץ, שם מאמצים אותו יעקב וצילה, הוריה של רותי. רותי וחומי מתחתנים ועוברים לגור בירושלים. אחרי מאמצים, נולדים להם שני ילדים. חיי המשפחה, שכלל לא ברור שחומי רצה בהם מלכתחילה, וממילא לא היו מאושרים, נכנסים לשגרה אפרורית. חומי מרגיש שחייו מתבזבזים. שהוא אף פעם לא הלך אחרי ליבו. לא אהב. יום אחד הוא פוגש את אנה, מתאהב בה, ונוסע אחריה לארגנטינה. הוא נוטש את רותי ואת ילדיו, שגדלים ללא אב ועם אם שבקושי מתפקדת.

הספר מתאר בעיקר את התבגרותם ומהלך חייהם של ערן ותמר. דור שני לנטישה ואומללות. דור שני לרצון נואש להרגיש שייכים ואהובים, גם במחיר של מחיקה עצמית, וחיי הדחקה והכחשה. לאחר כמה מערכות יחסים כושלות, תמר מתחתנת, כמעט במקרה, עם יואב, סופר מפורסם אך בן אדם מוגבל רגשית, אגוצנטרי, ואכזרי, שטרם ניתק מסינרה של אמו השתלטנית. גם ערן מתחתן. נולדים ילדים – במיוחד ברגעי משבר מפחידים במיוחד בחיי הנישואין (מסתבר שאנשים באמת עושים את זה...). ויש עוד כמה תפניות מפתיעות בעלילה, אבל לא אגלה (אם כי רוזובסקי עצמה לא ממש מנסה לשמר איזה מתח עלילתי, ומפזרת ביד נדיבה רמזים לעתיד לבוא. סגנון שאותי קצת מעצבן).

אהבתי מאד את ספריה הקודמים של רוזובסקי. גם הספר הזה כתוב בכישרון רב. משפטים מדויקים, שפה צלולה, מרגשת. גם האווירה רוזובסקאית- מועקה ועצב הם הרגשות המובילים, והנושאים המרכזיים הם המשפחה המתפוררת והיחסים העכורים בה. הניסיון הנואש להגשים איזה חלום של משפחה מאושרת, אך ללא היכולת והכישורים הנחוצים לצורך כך. וכל זה לצד הניסיונות הנואשים להסתיר, להדחיק, ולהכחיש, מפני אחרים, ובעיקר מפני העצמי, שזה לא זה. ממש לא זה.

אבל לטעמי הספר הזה פחות טוב מהקודמים, ובסופו של דבר מאכזב. הדמויות לא מספיק אמינות. תמר מדחיקה את כל מה שלא טוב בחייה, ומבליגה על פגיעות חוזרות ונשנות בה, לאורך חמש מאות עמודים. גם הקורא הסבלן, והקוראת הסבלנית אולי אף יותר, עשוי לגלות קוצר רוח לנוכח הפסיביות המהממת הזאת. גם אחיה מוצא עצמו נגרר ונסחב אחרי המאורעות. הפסיביים בספר פסיביים מאד. הרעים (בעיקר יואב ואמו) – רעים מאד. הילד הבעייתי- טוב לב עד מאד. ובסוף היחיד שאומר את האמת זה האיש המבוגר והעייף, שכבר אין לו מה להפסיד. זה קצת יותר מדי קלישאתי, וכשזה נמשך כל כך הרבה, אפילו מייגע.

ועדיין, זאת מירי רוזובסקי. ויש בספר קטעים נפלאים ותובנות עמוקות ומשפטים קולעים. ואביא אחד, שהוא גם עצוב וגם מצחיק וגם מבהיר עד כמה הדמויות שבספר עסוקות בבריחה מהאמת הלא נעימה: "לפעמים אדם, חד וחכם ככל שיהיה, לא יכול להדביק את מהירות המחשבה ועומק הכנות של אדם אחר, אולי פחות חכם, פחות מבריק, פחות מרשים כשלעצמו- אבל קצת יותר שיכור" [239].