"אנשים בדרך כלל אינם אוהבים לקרוא קובץ של סיפורים- מספיק להם סיפור אחד אליו הם מתחברים ואז הם מאבדים עניין" אמר קולם טויבין בראיון ששודר ברדיו.
בעצם היותו אירי חייב הסופר להגן תמיד על העמדה הטוענת לרגשנות יתר מולדת שטבועה בדמו.
הוא בטח לא עשה לעצמו חיים קלים כאשר כתב את קובץ הסיפורים הזה המושתת על מערכת יחסים בין אמהות ובנים קשר המוזן מחומרים שבריריים למדי.
בידיים פחות מיומנות היה נושא זה נופל ונופל בגדול לעבר המירשם של רגשנות מופרזת שיכולה רק להסתיים בשירה סוערת של "דני בוי חזור הביתה – אמא מחכה לך"... או בקונצרט של שלושת הטנורים האיריים... אבל טויבין לא מועד אין אפילו סיכויי שכזה מי שכתב את ה"אמן" ספרו הקודם המבוסס על דמותו של הנרי ג'יימס (ספר שזכה להערכה רבה וקיבל את פרס IMPAC החשוב) יודע משהו על איפוק.
טויבין הוא כותב מסוג אחר, אין אצלו חגיגה סנטימנטלית של מילים , החיים נמצאים בפרטים הקטנים הכי אינטימים של מקומות, ריחות, זכרונות, וגעגועים הוא לא מועד וכושל תחת מלל גרנדיוזי חסר ערך הוא ניגש ישר ללוזו של עניין – כמו חץ החודר ישר ללב.
נכון שהוא יודע לנגן על מיתרי הלב אך הוא יותר מעוניין למפות את השתיקה ואת הריחוק המגושם בין גיבוריו. ברוב המקרים אחד או השני אינם נוכחים, זהו למעשה כוחו –הצמצום האיפוק, הדמעה החנוקה הזאת- אין כאן בכי הסטרי – רק שלי בזמן קריאת הספר... הכתיבה לא מתמסרת לשום חגיגת קשר מיסטי בין בנים ואמהות, כל הבנים כאן בספר הזה לכודים בתוך מעגל רב כח של האמהות אשר ילדו אותם, לרגע קט נדמה שהבנים אכן יזכו לחסד והם יצליחו ל"בהוק" עם מה שנראה כזיוה של ההגדרה העצמית.
אך מהר מאוד -כמו הקוראים -הם נוכחים לדעת שלעולם לא יוכלו לנוע ולנסוע רחוק מבלי שיגררו בחזרה. קשרים שכאלה בין אמא לבן אינם תמיד נתנים להסברה או להתרה.
מיותר לכתוב שטויבין הוא אחד מהסופרים האהובים עלי ביותר . 3 ספרים שלו תורגמו לעברית וכמובן שהם יותר ממומלצים.
ה"אומן" אותו כבר הזכרתי יצא לאור על ידי "בבל" ואם טרם קראתם אותו אז רוצו לחנות הספרים אפילו אם הוא לא במבצע- מבטיחה שאחר כך תחשקו לקרוא את הנרי ג'יימס עצמו. אבל דקה לפני שמאבדת את חוט המחשבה וכותבת מה שבאמת רלוונטי ל "אמהות ובנים" ,רוצה להזכיר באותה הנשימה והנימה את ספרו "המגדלור" (הוצאת כנרת) .
שמו של הספר הזה "אמהות ובנים" כבר מקיים את המוטיב המשותף לכל הסיפורים.
טויבין סיפר שהיו לו (בראשו) הרבה חלקיקי סיפורים לא גמורים ורק כאשר הגה את הרעיון של מכנה משותף (במקרה זה אמא ובן) עלה בידו ללקט את שבבי מחשבותיו ולאגוד אותם לידי סיפור הדוק.
גם הנרי ג'יימס התחיל את דרכו בכתיבת סיפורים, למעשה ספרו הראשון היה על מלחמת האזרחים באמריקה לאו דווקא על הקרבות הגרנדיוזים אלא על הנשים שנשארו בעורף.
הקובץ מורכב מ-9 סיפורים, שישה קצרים ושלושה ארוכים.
הסיפור "שם המשחק" הוא אחד מהסיפורים החזקים ביותר – אמא נואשת שמה כל מה שיש לה כדי לבנות מחדש את חייה אחרי מותו הפתאומי של בעלה שהשאיר אותה עם שלושה ילדים ועסק כושל. היא משתמשת בשארית כספה כדי להפוך את החנות המכולת הגוססת שלה לעסק של "פיש אנד צ'יפס" וחולמת להרויח מספיק כסף כדי לברוח מהעיירה הקטנה המעיקה עליה, מצרה את צעדיה ולהתחיל חיים חדשים בפרבר ליד דאבלין – בנה הבכור ג'רארד חושב אחרת הוא אינו מעוניין לעזוב את המקום ולהתחיל חיים אנונימים במקום אחר, הוא נמצא בגיל בו הוא חצויי בין המחוייבות שלו לאמא ובין זכותו לעשות כרצונו, הוא רוצה להמשיך את המעגל המשפחתי הכל כך אירי להשאר באותו מקום, אותו עסק, אותם חברים – יש כאן מעין "השתלשלות הפוכה" של מאורעות- במקום שהבן כמצופה ממנו ידחוף לשינויי וקדמה האמא עושה זאת , היא עומדת בדרכו.
הסיפור הארוך ביותר נקרא בשם "חורף ארוך" ממוקם בספרד לרגלי הפירנאים.
לקולם טויבין יש שם בית בו הוא מתגורר בחלק מן השנה, עוד מקום אותו מכיר "מפנים" כמעט בכל ספריו יש יותר מצל של חוויה אישית , במקרה הזה העלילה מושתת אל חוויה אמיתית.
טויבין קנה שטח אדמה נוסף משכנו – לאמא של שכן זה היה בית לא רחוק משם בו היא נולדה וגרה כל חייה, היא היתה "שתיינית" ידועה ויום אחד עדיין לא ברור מדוע ברחה משם, היה זה יום מושלג וסגרירי וכנראה שגם נקברה מתחת למעטה השלג.
טויבין- שבאותה תקופה היה שקוע בצערו הפרטי על מותה של אמו- נהג לערוך טיול רגלי מדי יום באותו המסלול שהוביל לעבר הבית הזה, אז גם התגבש הסיפור הזה – כמו שאמו שלו כבר לא היתה נוכחת, כך גם האמא הסיפורית הזאת נפקדת, נעדרת ולא נוכחת.
.
הסיפור נסוב על איש צעיר שמחפש אחר אמו (הנעדרת) היא צעדה לעבר ההרים המושלגים אחרי ויכוח עם אבא שלו- האמא נהגה להשכיח את יגונה ביין זול האב מסתיר אותו ממנה.
לאט לאט מגיע הבן למסקנה הכמעט בטוחה שהיא מתה. רק את הגופה שלה הוא צריך לחפש או כמו שמייעץ לו אחד השכנים לחכות להפשרת השלגים לעדת העורבים אשר תחוג בשמים מחפשת טרף, אז יש לצאת בעקבותיהם ולמצוא את הגופה.
את נחמתו הוא מוצא בזרועותיו של המשרת הצעיר שאביו הביא לנהל את משק הבית במקום האם החסרה- אותן מטלות שאמא שלו נהגה לעשות ולאחר העדרה נותרים הוא ואביו בחוסר אונים מוחלט. מנולו הצעיר מחליף את האמא הוא זה שפותח למיגואל (הבן הבכור) את הדלת לחום רוך ואהבת האם החסרה.
וכך הוא כותב בתרגום חפשי שלי:
"לאחר יום נוסף של חיפוש אחרי הגופה, מבלי לדבר, הם חוזרים הביתה ידו של מנולו על כתפו של מיגוא כבר לא נשמעו קולות הציידים אך כעבור זמן מה שמעו את הג'יפ המתקרב, הם מפנים לו את הדרך ואז מיגואל יכול לראות את פני הגברים שבתוכו בעלי מבט מוזר, אשם, רוטט מהתרגשות, מבט גס – על הטריילר (עגלה) שכבו דחוסים יחדיו 4 חזירי בר מטפטפי דם, זרוקים שם, הם היו מתים. סחוס בשר ועצמות דמם ניגר לתוך שביל השלג הלבן".
אז באותו הרגע מיגואל נשבר, הוא מתייפח תוך כדי צעידה, נותן למנולו להחזיק אותו, לנחם אותו ובפעם הראשונה מאפשר לעצמו להרגיש את הכאב החד על העדרה של אמו, את הידיעה הברורה שכאשר ואם ימצאו אותה היא לא תהיה בין החיים, היא לא תחזור אליהם יותר.
אין טעם להמשיך את החיפוש הזה-בכיו נפסק לרגע הוא נשאר קרוב למנולו שנוגע לא נוגע בו בעדינות רבה. והם ממשיכים ללכת הלאה בדרך הבוצית הזאת...
המבקר הספרותי ג'ף טוררין כתב ; אש מוזרה בוערת במקומות אשר אהבה ויגון מתנגשים .
קולם טויבין הוא אחד מחשובי הסופרים האירים החיים כיום, הוא נולד בשנת 1955 באינסקוורת' ולמד הסטוריה וספרות אנגלית בדאבלין. ספריו זכו במספר רב של פרסים ספרו האמן זכה בפרס IMPAC לעברית תורגמו "האמן" (בבל) "סיפורי לילה" ו" מגדלור"- כולם מומלצים. מקווה שגם ספר זה יתורגם-מגיע לו ומגיע לנו.
