אז יום אחד אני מקבלת בפייסבוק מסר כזה:
הי נורית,
ככה במקרה נקלעתי לאתר שלך וגיליתי שיש לנו היסטוריה דומה. אמנם לא למדתי ב"בליך" אבל בהיותי ילד בכיתה ו' הייתי מגיע לשיעורי "העשרה". את התואר הראשון שלי עשיתי ב"מדעי המחשב" בטכניון אך בעצם רציתי לספר לך על הספר החדש שלי "המרגל האבוד והשמלה הירוקה".
זהו לכאורה סיפור בלשי של שני ילדים שלקחו "מנת יתר" של ספרי הרפתקאות ואלו נרקחים במוחם ומתערבבים בפרשיות ריגול אמיתיות ("המרגל במזוודה", "המרגל על הסוס") שהסעירו את מדינת ישראל הצעירה בשנות השישים המוקדמות.
זהו לכאורה סיפור בלשי מעין "שנים ובהמשך שלשה בעקבות אחד" או מחווה ל"שמונה בעקבות אחד" שהספר אכן מתכתב איתו, אבל כל זאת לכאורה. כי זהו בעצם סיפורו של ילד, בן להורים ניצולי שואה, שמקפל בתוכו גם סיפורה של תקופה. של מדינה שחייה בפארנויה קיומית אחרי השואה ואחרי עוד שתי מלחמות (העצמאות וקדש), ברקע מדענים גרמניים מפתחים טילי השמדה המוניים במצרים, קריאות להשליך את היהודים לים הינם נחלת הציבור. מדינה שזהותה טרם גובשה ולפני שתכנס לאופריה שאחרי מלחמת ששת הימים. (הסיפור מתרחש בסוף 1964 תחילת 1965).
זהו סיפורו של הדור השני לשואה המסופר לנוער באופן שמעולם לא סופר קודם ובדרך שאולי אינה תקינה פוליטית לחלוטין, הצחוק והדמע מתערבבים בהם ו"ככה זה בדיוק היה" היא התגובה האוסציאטיבית של קוראים שהיו שם. "זה ממש לא מוגזם." השיבה קוראה אחת, "סוף סוף מישהו מעז שלא ליפיפף ולא לקדש"..
אשמח לקרוא את ביקורתך..
חג שמח,
אלכס
אחרי מסר כזה, אמרתי לעצמי "אלוהים אדירים". כל כך הרבה בספר אחד, ועוד ספר לנוער? הוא בטח רק מבטיח, ולא יקיים כלום. כי...אין חיה כזאת.
אבל אלכס קיים את כל מה שהוא הבטיח, וקיים בגדול.
מזמן לא קראתי ספר שכל כך אהבתי וכל כך הזדהיתי וכל כל הרגשתי בבית חייכתי לאורך כל הספר, אפילו צחקתי ובסוף כמעט הזלתי דמעה.
אני אפילו לא יודעת איך להתחיל.
אז ככה, הסיפור מתרחש ברמת עמידר, ברמת גן (טוב, כנראה שלא רק יוסי הררי גדל שם). המקום הזה מוכר לי מאד, כי גרתי בשכנות, קל היה לי לדמיין את הרחובות שמופיעים בספר, ואת קו האוטובוס .
התקופה – אותה תקופה. בשנות 64-65 מוטי וראובן היו בני 12. ואני הייתי בת 13. (בגיל אחותו של מוטי). תקופה שכולם גרו בחדר וחצי, לאף אחד לא היה כלום, נעלים קטנות הפכו להיות סנדלים (גזרו את הנעל מקדימה).
מוטי (הוא נקרא על שם אחיה של האם שנספה בשואה), בנם היחיד של הוריו, הוא דור שני לשואה. הוא צבר (או סברה בפי הוריו). אמו תופרת (בחיי שהייתה לנו מכונה תפירה כזאת בבית), אביו מובטל. הם מבוגרים, נראים גלותיים, מדברים יידיש וכל זה מכעיס את מוטי. עד כדי כך מרגיז, שהוא ממציא לאבא שלו קורות חיים ש פרטיזן ולוחם סודי בצבא. בבית אוכלים כל הזמן מרק עוף עם לוקשן, עוף מכובס ופירה.
ראובן הוא בן למשפחה עיראקית. יש לו אחות המבוגרת ממנו בשנה.
הם חברים מאד טובים. ראובן הוא תלמיד מצטיין.
שניהם אוהבים מאד לקרוא את הספרים של השביעיות והחמישיות עם התוכי או עם הכלב, וגם את "שמונה בעקבות אחד" וה"בלשים הצעירים". בקיצור, כל מה שאנחנו קראנו בילדותינו.
הם מחליפים כל יום ספר הספרייה.
אביו של מוטי קורא כל הזמן עיתונים. באותה העת הארץ "רועשת" בגלל פרשת ה"מרגל במזוודה" ו"לוץ המרגל על סוס".
הם עושים חשבון קטן (סטטיסטיקה), שאם בקיבוץ (שמונה בעקבות אחד) היה מרגל אחד, מרגל אחד על 500 איש, הרי ברמת גן שהיא בת 100,000 אזרחים צריך להיות 200 מרגלים, ואז בשכונה שלהם צריך להיות 10 מרגלים. ועם חשבון וסטטיסטיקה לא מתווכחים.
מוטי וראובן הולכים לתפוס את המרגל שלהם. והם בהחלט מוציאים אותו. ועוקבים אחריו, ויוזמים פעולות.
כל זה מעל פני השטח.
מתחת לזה, הדור השני לשואה. השתיקות של הדור הראשון. הכאב. הניסיון לשרוד. "בית הבראה" שהאב מאושפז בו. הסודות. הויכוחים לקחת פיצויים או לא? לספר לילדים או לא. לזכור? לשכוח?
הספר כתוב בשפה יפה, מצחיקה. דרך עיניים של ילד בן 12. אחד שאוהב את ההורים שלו, צריך אותם, אך מתבייש בהם.
"אם לא היו לאבא אוזניים שעצרו את חיוך, הוא היה מקיף את כל הראש שלו כמו קו משווה שמקיף את כדור הארץ". (עמוד 32).
"לזכותו של אבא אני יכול לומר שהוא לומד מטעויות. הוא גירד את השרידים המפויחים מהמחבת ושפך לתוכה כמות שמן שהייתה מספיקה לשמונה ימים. חבל רק שזה היה שמן דגים." (עמוד 93)
נו, מי לא זוכר את שמן הדגים? 2 כפות ליום? והפטנט שילדים ישתו את השמן, שילמו גם לנו 10 אגורות על כל כף.
כמו שכתבתי קודם. אחד הספרים הטובים. ולא אכפת לי שזה ספר נוער או ספר ילדים.
שאפו לאלכס פז-גולדמן.
ועוד שאפו קטן (או גדול) למישל קישקה שאייר את העטיפה ולאמרי זרטל שעיצב אותה.
