|
|
|
|
|
| הבית שאהבתי |
|
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר: 3891 |
|
| |
סיפור רב-עוצמה על כוחה הבלתי נדלה של אישה אחת ושיר הלל לפריז, שם הבתים אוצרים בחובם את השמחות והתוגות של יושביהם, והכתלים שומרים את סודותיהם.
פריז, צרפת, 1860. בפקודת נפוליון השלישי החל הברון אוסמן בשורה של שיפוצים אדירים שישנוּ לאלתר את פני פריז הישנה ויעצבו אותה ל"עיר מודרנית". מאות בתים נחרבים, שכונות שלמות נדרסות לעפר. השינויים ימחקו דורות של היסטוריה, אך בעיצומה של ההמולה, אישה אחת תסרב לעמוד מנגד.
רוז בזלֶה נחושה להיאבק בהרס בית משפחתה עד לרגע האחרון ממש, אפילו כשאחרים נמלטים לבתים חדשים ברחובות גדולים יותר. היא עומדת על זכותה במרתף ביתה הישן ברו שילדבר, מתעלמת מקולות ההרס ההולכים וקרבים. בעודה מחכה היא נמלטת לעבר, לכתיבת מכתבים לבעלה המנוח שכה אהבה, ארמן, ומתמודדת עם סוד שקברה עמוק בלבה במשך שלושים שנה.
טטיאנה דה רוניי, ילידת פריז, היא עיתונאית ומבקרת ספרות. ספרה המפתח של שרה היה רב-מכר עולמי ועובד לסרט קולנוע מצליח.
"חדירה ללב-לבה של פריז, פרי עטה של סופרת יוצאת מגדר הרגיל!" ELLE
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 06/10/2015
העלילה בשני משפטים- רוז מסרבת להפרד מביתה שעומד בפני הריסה. היא כותבת לבעלה שנפטר ומספרת לו את סיפורה.
וואו! כמה קסם יש בספר הזה, כמה מתיקות, כמה רגש, כמה אהבה. פריז, 1860. גיבורת הספר, רוז, היא אישה מבוגרת. בצו של הקיסר ושל מושל העיר, רחובות שלמים בפריז נהרסים על מנת להרחיב את... המשך הביקורת
העלילה בשני משפטים- רוז מסרבת להפרד מביתה שעומד בפני הריסה. היא כותבת לבעלה שנפטר ומספרת לו את סיפורה.
וואו! כמה קסם יש בספר הזה, כמה מתיקות, כמה רגש, כמה אהבה. פריז, 1860. גיבורת הספר, רוז, היא אישה מבוגרת. בצו של הקיסר ושל מושל העיר, רחובות שלמים בפריז נהרסים על מנת להרחיב את העיר. רוז, שגרה מאז נישואיה באותו בית, מסרת להשלים עם הגזירה ולהפרד מהבית, שאוצר את כל זכרונות חייה יחד עם בעלה. היא כותבת לו מכתבים שבהם היא פורשת לפניו, לפני הקורא, ובעיקר בפני עצמה, את כל מה שעבר עליה בבית, את כל מה שעיצב אותה ועיצב את הבית. חוויות שמחות, עצובות ובעיקר- מרגשות מאוד. הכתיבה של דה רוניי (מחברת ה"המפתח של שרה") היא מרגשת ונפלאה. הפרידה שנפרשת כאן, לא רק מהבית אלא גם מהחיים כתובה בצורה נהדרת, כזו שנשארת עם הקורא הרבה זמן אחרי סיום הקריאה (הלא ארוכה מדי, חייבים לציין), דמעתי לא אחת במהלך הקריאה לנוכח עוצמת הכתיבה. הפיוטיות שבה, העוצמה שבה, מטלטלת. זו לא רק פרידה מבית, זו פרידה מחיי אהבה, פרידה מזמנים של פעם, מפריז הקלאסית לפני שהפכה למודרנית, ובכלל זו התרפקות על פעם, על המוכר שהשתנה, ועל החיים שלא עוצרים.
זהו ספר שמעורר הרבה מחשבה על החיים, על היחס למבוגרים שכבר ראו הרבה, ושלעתים אנחנו מתקשים להבין מדוע הם תקועים בערכים מסויימים, באמונות מסוימות, או נקשרים למשהו מסויים. מלא ברגש ומלא באהבה.
שורה תחתונה: מעולה ומרגש.
תאריך הכנסה לאתר 05/09/2015
הסופרת, שהרטיטה לבבות בספרה" המפתח של שרה", מרחיקה בספרה זה אל המאה ה-19, גם כן פריז, אבל פריז אחרת, אנשים אחרים, שלטון אחר, ובעיקר הווי חיים שונה.
כך כתוב על גבי העטיפה על טיבו של הספר."פריז ,צרפת.1890. בפקודת נפוליאון השלישי החל הברון אוסמן בשורה של שיפוצים אדירים ,שישנו את פני פריז... המשך הביקורת
הסופרת, שהרטיטה לבבות בספרה" המפתח של שרה", מרחיקה בספרה זה אל המאה ה-19, גם כן פריז, אבל פריז אחרת, אנשים אחרים, שלטון אחר, ובעיקר הווי חיים שונה.
כך כתוב על גבי העטיפה על טיבו של הספר."פריז ,צרפת.1890. בפקודת נפוליאון השלישי החל הברון אוסמן בשורה של שיפוצים אדירים ,שישנו את פני פריז הישנה ויעצבו אותה ל"עיר מודרנית". מאות בתים נחרבים, שכונות שלמות נדרסות לעפר. השינויים ימחקו דורות של היסטוריה. אך בעיצומה של ההמולה, אישה אחת תסרב לעמוד מנגד"
נפוליאון השלישי ,יחד עם הברון אוסמן, שהיה מושל העיר פריז ,חוברים יחדיו להחלטה לשנות את פני העיר פריז, להפכה למטרופולין מודרני, בה יהיו שדרות נרחבות, שיחליפו את הרחובות הקטנים והצרים ,ובתי הרובעים האלה ייהרסו. אין ספק , שהייתה בהחלטתם משהו "מגלומני", שנבע מצורך נפשי לעשות להם שם עולם. פריז הופכת אחרי שנות מהומה ל"עיר האורות", עיר מודרנית , מוארת ,מרחבים בה , עצים בתי מידות.. אף תוך כדי ביצוע חלומם, נהרסים יחד עם הבתים הישנים, שמשפחות גרו בהם דורות, פרנסות של אנשים, נהרסים חיי קהילות. נהרס מרקם חיים שלם. הגורם האנושי כלל לא עמד על הפרק. העניים שבהם נזרקו אל הרחוב, לאמידים, אחרי קבלת צו הפקעה ,ניתנים פיצויים, והם נוטשים את הרחובות האהובים, את בתיהם ומוצאים להם מקומות אחרים לחיות בהם.
גיבורת הספר היא רוז בזלה(על שם הפרח ורד) היא גם המספרת , המעבירה לנו באמצעות סוגה ספרותית של כתיבת מכתבים לבעלה המת, את הקורות אותה ואת שכונתה. היא כבת שישים, שבאותם ימים, אישה נחשבה לזקנה. היא כותבת את קורותיה שלה ושל משפחתה, לבעלה המת שאהבה רבה קישרה ביניהם.
רוז מתוארת כאישה נאה, דעתנית נדיבה, עקשנית ומיוחדת. היא מעבירה לנו דרך המכתבים את האווירה של הרובעים שנהרסו, מתארת דמויות מיוחדות, יחסי שכנות ואת חיי הקהילה בה חיה. רוז לא מקבלת את הגזרה של הפינוי מביתה, שעומד להיהרס. היא נאבקת, היא נלחמת בכל דרך אפשרית.
"איך אני יכולה לעזוב את הבית הזה, אהוב? הבית הגבוה הרבוע הזה הוא חיי. כל חדר מספר סיפור. הסיפור שלי, שלך. אני צריכה לכתוב את הסיפורים בדפים אלה.............כדי שהסיפור של הבית הזה ושל יושביו יישאר לעד. כדי שלא נשכח. כן, אנחנו בני בזלה מרו שילדבר. אנחנו חיינו כאן, וחרף אבני הנגף של הגורל היינו מאושרים כאן. ואיש, זכור את דבריי, איש לא יוכל לקחת זאת מאיתנו." עמ' 54.
רעיון זה, חוזר לאורך כל הספר, והוא מובן ומכמיר לב. מי כמונו יודעים מה פרוש הדבר של בריחה, של נטישת רכוש, בית, חיים מקובעים, כדי להציל את חייך ואת חיי משפחתך.
עם כל האמפטיה, שאני רוכשת לאישה הזאת, יש לי מין מחסום ,שעוצר בעדי מלהזדהות עמה, שהרי גם הקורא מביא איתו את עולמו אל הקריאה.
רוז נאבקה, נלחמה, היא ראתה בבאים להחריב את ביתה את סמל הרוע.
הרי היו לה אפשרויות להמשיך לחיות, למצוא לה חיים חדשים. הזיכרונות תמיד יישארו., אני מבינה שרוז, מבחינתה איבדה את עולמה, אך מגיע רגע, שאין כבר מה לעשות, לעניות דעתי, צריך להשלים ולפתןח בחיים חדשים.
עד הסוף אנו מקווים, שהיא תצא מן ההריסות, תצא ממחבואה. הסופרת תיארה בצורה מאד דרמטית את ימיה האחרונים, אך אהיה קצת צינית בקטע זה. זה לא סטאלינגרד, ולא מצדה, ועם כל הכבוד, ההבנה והאמפטיה לאישה מופלאה זו, אני לא מתחברת להחלטתה......
יחד עם זה, מה שיפה בספר, הם התיאורים האנושיים של השכונה, על דמויותיה המיוחדות, על הווי החיים ברחובות צרים אלה. יש שימת לב לפרטים הקטנים, של צורות בתים, בגדים , כלים ועוד.
גם קורות חייה של רוז כאישה צרפתית באותם שנים ,והגיגיה, ייסוריה, שעות האושר, כאישה אני מזדהה אתם.
הכתיבה יפה, זורמת. כפי שכבר ציינתי. הסוגה הספרותית היא דרך כתיבת מכתבים, שזו הייתה גם דרך התקשורת באותם הימים. אהבתי את סיפור החיים דאז , שמועברים בצורה קולחת וחיה.
הפיכתה של רוז לקרבן המהפכה האורבנית בפריז ,נראה לי קיצוני מדי, והייתי אומרת, במידה מסויימת אף פאתטי.
למרות הסתייגותי זו, אני ממליצה על קריאת ספר זה, ולו רק בגלל חשיפת פיסת חיים מן ההיסטוריה הלא רחוקה של פריז.
אופיה כעת היא תוצאה של החלטות שרירותיות, תוך התעלמות מערכים אנושיים, אך בל נשכח שפריז הפכה לעיר שבמשך שנים הייתה בירת העולם התרבותי.
תודה, רבקה.
תאריך הכנסה לאתר 24/08/2015
ביתי הוא מבצרי, משפט ידוע, לרוז בלזה המשפט אינו רק מטאפורי, אלא משפט פיסי. ביתה של רוז עומד להיהרס בפקודתו של הברון אוסמן, מי שמונה על ידי נפוליאון לשנות את פניה של פריס העתיקה ולהפכה לעיר מודרנית.
רוז אינה מוכנה לפנות את ביתה, יש לה זיכרונות רבים טובים ואף כואבים ממנו והיא... המשך הביקורת
ביתי הוא מבצרי, משפט ידוע, לרוז בלזה המשפט אינו רק מטאפורי, אלא משפט פיסי. ביתה של רוז עומד להיהרס בפקודתו של הברון אוסמן, מי שמונה על ידי נפוליאון לשנות את פניה של פריס העתיקה ולהפכה לעיר מודרנית.
רוז אינה מוכנה לפנות את ביתה, יש לה זיכרונות רבים טובים ואף כואבים ממנו והיא מרגישה כי עם פינוי ביתה יפונו הזיכרונות וחלק ממנה יעלם, לכן היא נשארת בביתה ומחכה לאלו שיגיעו להרוס אותו. בזמן שהיא ממתינה היא יושבת וכותבת מכתב אהבה גדוש בזיכרונותיה לבעלה, אהובה. "איך אני יכולה לעזוב את הבית הזה אהוב?, הבית הזה הוא כל חיי, כל חדר מספר סיפור, הסיפור שלי, שלך." ואכן רוז מספרת את סיפורה שלה השזור בסיפורי פריס. היא מספרת לנו על הכרותה עם בעלה ועל אהבתם העזה. על יחסיה עם חמותה, על עברה וילדותה האומללה, ובעיקר על הבית שהיה עבורה לא רק מעון, אלא מקום חם, מקלט, בית שבו עברו כל חייה, נישואיה ,גידול ילדתה ומותו של בעלה.
היא מספרת ברגישות רבה על האנשים בחייה לאחר מות בעלה, על שאר הדיירים, על שוכרת חנות הפרחים והקשר שלה איתה, לקראת סיום מכתבה היא חושפת בפני בעלה סוד שנשאה עמה.
לפני מותו בעלה מצווה עליה לשמור על ביתם ולא לתת למושל להרוס אותו, רוז מרגישה מחויבות לקיים את רצונו.
הספר אינו מספר רק את סיפורה של רוז, אלא מספר את סיפורה של פריס המודרנית, זו שאנחנו מכירים, הוא מתאר את מבנה העיר כשבלול וכיצד כל רובע הצטרף לרובע נוסף עד לכדי העיר שאנו מטיילים בה .
הבית שאהבתי, הוא ספר דק, אך בהחלט אינו קטן, זה סיפור על עיר ואנשים, סיפור על מאבק בין הישן לחדש, בין מבוגרים לצעירים, הצעירים ששים לקבל דיור אחר חדש ואילו המבוגרים נאחזים בישן, במוכר בזיכרונות.
תוך כדי קריאת הספר חשבתי על האנשים המבוגרים, שנאלצים לעבור לדירה אחרת מכל מיני אילוצים, כיצד הם מרגישים עם עזיבת הקירות שספוגים בזיכרונות שלהם, איך משאירים מאחור חדרים שיכולים לספר על חייך.
ספר עדין, נוגע ללב ומרגש.
תאריך הכנסה לאתר 13/08/2015
הכתיבה יפה, תרגום מעולה אבל הספר משעמם: אין התפתחות לא בעלילה ולא בדמויות.
פריז, צרפת - השנה 1860. בפקודת נפוליון השלישי החל הברון אוסמן בשורה של שיפוצים אדירים שישנוּ לאלתר את פני פריז הישנה ויעצבו אותה ל"עיר מודרנית".
מאות בתים... המשך הביקורת
הכתיבה יפה, תרגום מעולה אבל הספר משעמם: אין התפתחות לא בעלילה ולא בדמויות.
פריז, צרפת - השנה 1860. בפקודת נפוליון השלישי החל הברון אוסמן בשורה של שיפוצים אדירים שישנוּ לאלתר את פני פריז הישנה ויעצבו אותה ל"עיר מודרנית".
מאות בתים נחרבים, שכונות שלמות נדרסות לעפר. השינויים ימחקו דורות של היסטוריה, אך בעיצומה של ההמולה, אישה אחת תסרב לעמוד מנגד.
רוז בזלֶה נחושה להיאבק בהרס בית משפחתה עד לרגע האחרון ממש, אפילו כשאחרים נמלטים לבתים חדשים ברחובות גדולים יותר.
היא עומדת על זכותה במרתף ביתה הישן ברו שילדבר, מתעלמת מקולות ההרס ההולכים וקרבים. בעודה מחכה - היא נמלטת לעבר, לכתיבת מכתבים לבעלה המנוח שכה אהבה, ארמן, ומתמודדת עם סוד שקברה עמוק בלבה במשך שלושים שנה.
במילים אלו נפתח הספר, וזו האווירה המלווה את כל שאר עמודיו:
'אהובי,
אני יכולה לשמוע אותם קרבים ובאים ברחוב. רעם משונה ומבשר רעות. הלמות וחבטות.
הרצפה רועדת תחת רגלי. גם צעקות נשמעות. קולות של גברים, רמים ונרגשים. צהלות
סוסים, רקיעות פרסות. זה נשמע כמו קרב, כמו באותו יולי חם ונתעב כשבתנו נולדה, או
אותם ימים ארורים כשבריקדות הוקמו בכל רחבי העיר. זה מריח כמו קרב. ענני אבק
מחניקים. עשן חריף. עפר ואבנים. אני יודעת שמלון בֶּלפוֹר נחרב, ז'ילבֶּר אמר לי. אני לא
מסוגלת לחשוב על זה. לא מוכנה. אני שמחה שמדאם פּקאר איננה כאן כדי לראות.
שעה שאני כותבת לך את הדברים, אני יושבת במטבח. הוא ריק, הרהיטים נארזו בשבוע
שעבר ונשלחו לטוּר עם ויולט. הם השאירו מאחור את השולחן, הוא היה מגושם מדי, וכן את
תנור האמייל הכבד. הם מיהרו, ואני שנאתי לראות את זה. תיעבתי כל רגע. הבית מפונה
מכל חפציו ברגע אחד קצר. הבית שלך. זה שחשבת שהוא בטוח מכל רע. אוה, אהובי. אל
תחשוש. לעולם לא אעזוב.'.
היא לא מסוגלת לעזוב את הבעל שנפרד ממנה לפני שנים רבות, היא לא מסוגלת לעזוב את הבית שנהרס במטרה לחדש את פני העיר, היא לא מסוגלת להכניס שינוי לחייה.
תאריך הכנסה לאתר 03/08/2015
תענוג של ספר! נהניתי מכל רגע , קראתי לאט לאט שלא ייגמר לי התענוג
ספר שכתבה אותה סופרת שכתבה את "המפתח של שרה" המדהים. הספר הזה שונה לחלוטין מספרה הקודם אבל גם כאן הכתיבה מצויינת, הקריאה זורמת והלוואי ויתרגמו עוד ספרים שלה.
מסופר על רוז, אישה אמיצה, בשנות ה- 60 לחייה, שלא... המשך הביקורת
תענוג של ספר! נהניתי מכל רגע , קראתי לאט לאט שלא ייגמר לי התענוג
ספר שכתבה אותה סופרת שכתבה את "המפתח של שרה" המדהים. הספר הזה שונה לחלוטין מספרה הקודם אבל גם כאן הכתיבה מצויינת, הקריאה זורמת והלוואי ויתרגמו עוד ספרים שלה.
מסופר על רוז, אישה אמיצה, בשנות ה- 60 לחייה, שלא מוותרת על רצונה ונלחמת על זכותה להישאר בביתה הישן בפריז שנהרסת לקראת הפיכתה לעיר מודרנית.
הסיפור מתרחש בפריז בשנת 1860, כאשר הברון אוסמן מבצע את הנחיית נפוליאון השלישי ומתחיל להרוס אותה במטרה להפוך אותה לעיר מודרנית.
כל העיר נהרסת, בתים, שכונות, היסטוריה שלמה עומדת להיעלם. גם ביתה של רוז עומד להיחרב. רוז מחליטה להילחם בהוראה להרוס את ביתה. הבית שבו היא גרה היה של בעלה ולפני כן של אביו ושל סבו. כל 40 שנות חייה האחרונות עברו בבית הזה. היא מסתתרת במרתף וכותבת מכתבים לבעלה האהוב שנפטר ממחלה. במכתבים היא מספרת לו על הכוונות של הברון, על מלחמתה בשלטונות, על מחשבותיה, על רגשותיה ועל כל קורות חייה וחושפת בפניו סוד גדול שלא גילתה לו בחייו.
המכתבים כל כך מרגשים. האהבה של רוז לבעלה היתה ועודנה כל כך עזה. היא מספרת איך הם הכירו, איך הכירה חברות חדשות לאחר שנפטר (מוכרת פרחים וברונית), על הידיד שלה, על בתה ובנה.
אגלה לכם שגם הסוף של הסיפור היה "וואו" בעיניי.
זה רומן על אהבה, חברות, נאמנות ואומץ. ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר הזה!
תאריך הכנסה לאתר 25/07/2015
"הבית שאהבתי" מתרחש בפריז במחצית השניה של המאה ה-19. תכניתו של הברון אוסמן להתחדשות פריז... המשך הביקורת
"הבית שאהבתי" מתרחש בפריז במחצית השניה של המאה ה-19. תכניתו של הברון אוסמן להתחדשות פריז, שהחלה ב-1852, נכנסת לשנתה החמש-עשרה. העיר מצויה בעיצומו של תהליך הריסה ובניה, אלפי אנשים כבר נדרשו לעזוב את בתיהם שנהרסו לטובת השדרות הרחבות החדשות. ברחוב קטן וישן יושבת רוז בָזֶלֶה בבית שהיה בבעלות משפחת בעלה מזה כמאה שנים, מעלה את זכרונותיה, ומסרבת לזוז ממקומה. נסיון שעשתה יחד עם שניים משכניה להציל את בתיהם נכשל, ומכתב כואב שכתבה אל הברון אוסמן נותר ללא מענה. בזה אחר זה עוזבים דיירי הרחוב, רהיטיה של רוז נארזים ונשלחים אל בתה, אצלה היא אמורה לגור מעתה, ורוז יושבת וכותבת מכתב ארוך לבעלה שנפטר עשר שנים קודם לכן.
לטטיאנה דה רוניי כשרון נפלא לכתיבת תיאורים. פריז הישנה, על רחובותיה הציוריים, חיי החברה שלה, חנויותיה, בגדיה, ריחותיה וצבעיה, קמה לתחיה בין הדפים. היא מתארת בכשרון רב ובפרטי פרטים דמויות מחייה של רוז, את הפגישה הראשונה עם ארמן, מי שיהיה בעלה, את אמו טובת הלב, את אלכסנדרין מוכרת הפרחים ועוד. בכל עמוד ועמוד אפשר למצוא תיאור מענג. פתחתי באקראי בעמוד 55: "זוכר את השאגה הראשונה של סבלי המים עם עלות השחר, הקרבים לעברנו כשעדיין שכבנו במיטתנו, ניעורים אט-אט משינה? הבחורים החסונים היו צועדים לאורך הרחוב שלנו וחוצים את רו דה סיזו, חמור עייף עמוס חביות בעקבותיהם. זוכר את הרשרוש הקצוב של מטאטאי הרחובות ואת צלצול פעמון הכנסיה מוקדם בבוקר, קרוב כל כך עד שנדמה כי הפעמון מצלצל בתוך חדרנו ממש, ואת פעמון כנסית סן סולפיס הסמוכה מצלצל בתגובה כמו הד, בהרמוניה? תחילתו של יום חדש ברחוב הקטן שלנו".
האם די בתיאורים נפלאים כדי להחזיק ספר שלם? אולי. בעיני הבעיתיות של הספר היא בסיפור שרוז מספרת במכתב לארמן. בעמוד 45 היא כותבת:"הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא שלא יישאר לי די זמן לגלות לך את מה שעלי לחשוף. שלא יישאר לי די זמן להסביר". ובכל זאת, למרות קוצר הזמן, והפטישים שהולמים ממש מעבר לקיר, עד עמוד 210 היא ממשיכה לספר בנחת על דברים שאינם קשורים. אם היה כאן נסיון ליצור מתח, הוא כשל, כי קל מאוד לנחש מהו הסוד. אז מצד אחד יש לנו סיפור מקסים ונוגע ללב וכתוב להפליא על בית וחברות ואהבה, ומצד שני סיפור חלש ולא מעניין על סוד שהמספרת נצרה בלבה עשרות שנים. משהו חורק בחיבור בין השניים. חורקת מאוד גם ההחלטה של אלכסנדרין, מוכרת הפרחים, ממש לקראת הסיום: מטעמי ספוילר לא אפרט, רק אומר שהיא לא הולכת יד ביד עם הדמות של אלכסנדרין, כפי שתוארה עד לאותה החלטה.
למרות ההסתיגויות אני נוטה להמליץ על הספר בשל העונג שהסבו לי התיאורים הרבים שבו.
תאריך הכנסה לאתר 19/07/2015
הבית שאהבתי הוא מכתב אהבה לבעל מת ולפריז הישנה, לפני שהקיסר נפוליאון והברון האוסמן השלימו את מאמצי המודרניזציה המסיבית שלהם בעיר פריז ב -1860.
מהמרתף של הבית הריק שלה כותבת האלמנה רוז בזלת וידוי ארוך על החינוך, נישואין, ילדים, חברויות והטרגדיות שלה. ביתה של רוז מתוכנן להריסה והיא מסרבת... המשך הביקורת
הבית שאהבתי הוא מכתב אהבה לבעל מת ולפריז הישנה, לפני שהקיסר נפוליאון והברון האוסמן השלימו את מאמצי המודרניזציה המסיבית שלהם בעיר פריז ב -1860.
מהמרתף של הבית הריק שלה כותבת האלמנה רוז בזלת וידוי ארוך על החינוך, נישואין, ילדים, חברויות והטרגדיות שלה. ביתה של רוז מתוכנן להריסה והיא מסרבת לעזוב.
“הבית שאהבתי” סיקרן אותי.
אהבתי מאוד את “המפתח של שרה”.
זהו ספר שונה מהמפתח של שרה. אין הספר עוסק בסיפורה של ממשלת צרפת השולחת אזרחים יהודים למחנות השמדה גרמנים במלחמת העולם השנייה, אלא במצוקה הנגרמת על ידי הפקעת בתים ונכסים כחלק משיפוץ מסיבי של העיר פריז בתקופת שלטונו של קיסר נפוליאון שלישי.
זהו ספר על שכונה פריסאית, אישה ובית, אבל זה לא רק בית, זה בית בעל היסטוריה. בית בו חוו אהבה ושמחה מחד מוות וטרגדיה מנגד.
בית שהוקם ב -1715 ודורות של משפחת בזלה גרו וגדלו בו.
רוז בזלה, בת קרוב ל – 60, מספרת כי “הפעם הראשונה שכף רגלי דרכה בבית הזה היתה כדי לקנות פרחים… זה היה לפני קרוב לארבעים שנה. הייתי בת תשע עשרה…”
רוז ובעלה ארמנד בזלה חיו חיים שקטים. לאחר מותו, היא מנהלת מערכות יחסים עם שכניה, שוכריה ועובדיה. לאורך הסיפור ישנם הבזקים של העיר פריז באותה תקופה ושל חיי הקהילה הקטנה והאינטימית באותה שכונה.
רוז נחושה בדעתה שלא לעזוב את ביתה ולהתמודד עם הפסד הדבר היחיד שנותר לה.
במקביל היא מתאבלת על המוות האיטי של העיר האהובה שלה, פריז. רצון הקיסר והמושל להופכה לעיר מודרנית מביא להחרבת שכונות ובתים ולמחיקת היסטוריה במחיר של אובדן קהילה.
אהבתי
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|
