עד שהגעתי לעמוד 52, חשבתי שמוטב לההפסיק לקרוא, אם כל מה שאני עומדת לקבל זה ניתוח יבשושי, אם כי מדוייק, של חיי הערבים המשכילים בישראל. גם העובדה שגיבור הספר מכונה "עורך הדין" חסר שם, מקשה על הקורא להתחבר אליו.
בעמוד 52 זה קורה. התפנית. אבן נזרקת אל האגם השקט, ומערבולת של סחי צפה למעלה.
בלי להתחנחן ובלי לסנגר, בלי להתבייש ובלי להיות עורך דינם של הערבים, פורש בפנינו סייד קשוע את חיי הנפש של גיבוריו, השואפים ליצור לעצמם עולם חדש. אלא, שכמאמר המשורר: אפשר להוציא את העורך דין מן הכפר שבמשולש, אבל אי אפשר להוציא את הכפר ממנו.
עורך הדין המשכיל, בעל הגינונים האירופים, שחייו קודדו בעולם מושגים חדש הכולל סושי ומכונית יוקרה, שיחות סלון על נושא אומנותי ובית ספר מעורב לילדיו, הופך בשנייה אחת, שבה נקרעת המסכה מפרצופו, לגבר חשוך, פרמיטיבי, קנאי וצמא דם.
סייד קשוע כותב יפה מאוד. גוף שני יחיד עושה לקורא הישראלי בית ספר. שנים לא מעטות של הכירות עם ערבים לא לימדו אותי מה שלימד אותי הספר הזה בשעות שבהן קראתי אותו. אומץ רב נדרש מצידו כדי לכתוב את הספר והציבור הערבי בוודאי לא אהב את מה שקרא, או ליתר דיוק, עיקר השנאה כלפיו הגיעה ממי שלא קורא ספרים בכלל.
למרות שבספר, סייד קשוע, מותח ביקורת על היהודים, עיקר הביקורת מופנית כלפי הערבים, שהם גיבורי הסיפור.
זהו סיפור רגיש על אנשים שזהותם קרועה, וכאלה שזהותם מיטלטלת

סייד קשוע כותב על אנשים שיש להם התלבטויות. התלבטות של זהות, של הגדרה. ועבורי, זו תמונה שונה על ערבים בארץ ישראל.

הערבים (בסיפור) בישראל ובירושלים נולדו לתוך מציאות שלא חיכתה להם, הם צריכים להיאבק על עצם זכותם למשהו והם אפילו לא תמיד יודעים להגדיר אם הם רוצים להילחם, על מה, האם זה שווה בכלל, האם זה מאבק נכון בכלל. ובנוסף למאבקים האלו שאני כישראלית שגדלה מתוך חופש גמור ובתור אזרחית סוג א, לא מכירה, קשוע גם מביא את הפנים שלהם כאנשים עם משפחה, עם הבעיות והדילמות שגם אני מכירה.

אני מאוד אוהבת את שתי נקודות המבט שלו, ואת הדמויות שהוא בנה. ההתלבטויות שלהם, מכל הסוגים, אלו שהזדהיתי עימן ואלו שלא הכרתי, ואלו שדחו אותי, נקראו לי אמינות ומענינות.

 העטיפה מאוד מצאה חן בעיני וישבתי מולה זמן כדי להבין מה היא אומרת: שני אנשים הפוכים מושיטים ידיים הפוכות, שני גברים משני צידי אישה אחת.

הבעיה היחידה שהיתה לי עם הספר היא שהוא ישכח. כלומר, למרות שהוא מתעסק בסוגיות שענינו אותי, והעלילה ענינה אותי, הוא מרגיש קצת אנמי בסופו של דבר כשאני סוגרת את הספר. אני לא אזכור אותו כנראה, הוא לא השאיר אימפקט שיזכר בעוד זמן.

שני המושגים הראשונים שעלו לי ברגע שסיימתי את הספר היו נאמנות וחיפוש זהות. זה ספר שבוחן נאמנות במספר מישורים, ומעמיד את גיבורי הספר במצב תמידי של חיפוש זהות והגדרה עצמית. 

המישור הראשון הוא המישור האישי, הגיבור של הסיפור המכונה עורך הדין ולהבדיל  משאר הדמויות בסיפור ששמם נחשף לאורך העלילה שמו של העורך דין לא מתגלה דבר שהפריע לי ולמרות שברורה לי כוונתו של קשוע אני צריך שלדמויות יהיה שם מין צורך בסיסי כזה שעוזר לי להתחבר לדמות. עורך הדין מגלה פתק בתוך ספר מיד שניה שהוא קנה הפתק כתוב בכתב ידה של אשתו הממוען לגבר אחר ולאורך כל העלילה עורך הדין נמצא בחיפוש אחר ממצאים אשר יאשרו לו את נאמנותה או אי נאמנותה של אישתו.

המישור השני בו נבחנת הנאמנות היא המישור הקהילתי או החברתי והוא מיוצג ע"י שתי דמויות, הראשונה היא דמותו של עורך הדין, הוא גדל במזרח ירושלים אבל לאחר סיום לימודיו הוא פותח את משרדו דווקא במערב העיר.הוא משתמש בהצלחתו בהתרסה גם כנגד החברה ממנה הוא בא וגם כנגד החברה שמסרבת לקבל אותו ומראה את הצלחתו למרות הקשיים בהם הוא נתקל. יש לו חוג מכרים מצומצם איתו הוא נפגש ובכך הוא שומר על קשריו התרבותיים אך מקום מגוריו וסגנון חייו מראים על נסיון התנתקות מהחברה והמסורת ממנה הוא מגיע. עורך הדין גם מנסה להדביק את הפערים התרבותיים ע"י קריאת ספרים הנחשבים לקלאסיקות בתרבות המערבית הוא קורא את  "סונטת קרויצר" ספר אותו לא קראתי בעצמי והזדהתי עם רצונו של הגיבור לקרוא אותו על מנת להרגיש שייך ולא להיתפס כחסר השכלה במידה והוא יתקל לשיחה על קלאסיקות ספרותיות.

במקביל מתפתח סיפורו של אמיר להב, ששמו בלבד מעיד על המצב בו הוא נמצא ערבי תושב טירה שאימו מאלצה לעזוב את טירה ולעבור איתו לג'לג'וליה, סיבות המעבר אינן ברורות עד הסוף אבל ברור שהחברה אליה הם השתייכו דחתה אותם. אמיר שלמד ועובד בירושלים ממעיט בביקוריו בג'לג'וליה ומנסה להתנתק מעברו, הוא מתקבל לעבודה כעובד סוציאלי במזרח העיר ואינו מתחבר לשאר העובדים, עד אשר מגיעה ליילא מתמחה חדשה איתה היא מנסה ליצור איתה קשר, הקשר ניתק בעקבות מסיבה אליה הם הולכים ובה הוא פוגש את חבריו לעבודה בעקבות כך הוא מתפטר מעבודתו אך הוא מקבל פתק מליילא אשר מנסה להבין לאן הוא נעלם. במקביל הוא מתחיל לעבוד כמטפלו האישי של יונתן גבר בגילו אשר סובל משיתוק וזקוק לטיפול אישי וצמוד. אט אט הוא לומד על חייו של יונתן ותחביב הצילום שלו והוא מאמץ את אורך חייו וסגנונו ולבסוף מאמץ את זהותו כאשר הוא מתקבל ללימודי צילום בבצלאל בעזרת תעודת הזהות של יונתן. סודו נחשף ע"י אימו של יונתן אך במקום להסגיר אותו היא מסייעת לו, והוא בתמורה מסייע לה לגאול את יונתן מיסוריו שזהו קונפליקט בפני עצמו.

שני הקוים המקבילים של הגיבורים בסיפור מצטלבים בסופו של דבר כאשר עורך הדין מצליח לחבר בין הפתק אותו הוא מצא לבין אמיר וחושף את שינוי זהותו של אמיר. אך הוא אינו מסגיר אותו אולי מתוך הבנה ואולי מתוך רצון להיות כמוהו.

שני הגיבורים ושאר הדמויות בסיפור מייצגים את החברה הערבית בארץ. שצריכה כל הזמן להגדיר את הנאמנות שלה לשלטון ואת הזהות שלה כחברת מיעוט המתקבלת בחשד מתמיד ואשר נמצאת בקונפליקט מתמיד. מצד אחד עומדת התרבות, החברה והמסורת עליה הם משתייכים ומצד שני מדינת ישראל שבה אין חלוקה שווה של משאבים למגזרי החברה השונים. קשוע מראה זאת בכל מיני ניואנסים קטנים לאורך כל הספר ולדוגמא המקצועות באוניברסיטה אליהם יש  לערבים יכולת להתקבל וללמוד. תאור הכפרים במשולש או אפילו המעונות האונ' המחולקים בהתאם לחברה ממנה אתה בא (שמו שפורש כשם יהודי סייע לו לקבל מעונות בהר הצופים והבדיל משאר הסטודנטים הערבים באונ' הנשלחים למעונות אחרים), וגם בהקבלה ללימודים בבצלאל על בסיס של אפליה מתקנת, או בהתקבלות לעבודה או בסוג העבודה אותה אתה יכול לעשות בבית קפה בהתאם למוצא שלך. הגיבורים לכודים הקונפליקט של האם להסתיר את זהותי ולקבל מהמדינה והחברה את השירותים והיחס אותו מקבלים אחרים או להיות גאה במקורות ובמסורת שלי ולהדחות החוצה או להתקבל בחשדנות ולהתקל במבטים בוחנים על כל צעד ושעל. הכתיבה של קשוע היא פשוטה אין בה תאורים מרשימים או מצבים מורכבים אבל היא מציגה מציאות מורכבת זו בדיוק התחושה שלפי דעתי קשוע רצה להעביר את התאור היום יומי הפשוט של חיים במדינה בה אתה המיעוט שנתקל בחשדנות ברגע שמתבררת זהותך. הכתיבה היא קולחת ענינית וקשוע הצליח להעמיד אותי בנקודה בה ראיתי את עצמי בדמותו של אמיר. זהו ספר טוב המציג את המציאות המבלבלת בה נמצאים ערבי א"י באור בהיר בלי להיכנס להסברים, ספר שמראה תמונה מציאותית לא קלה ומתיר לקורא המון מקום למחשבה.
 

בספרו השלישי כותב סייד קשוע על שני גברים שחייהם מתנהלים במסלולים מקבילים בירושלים. האחד הוא עורך דין פלילי מצליח, העוסק באופן כמעט אובססיבי במעמדו החברתי ובהשכלתו התרבותית. הוא מוותר על לינה משותפת עם אשתו לטובת החופש שמקנה לו השינה בנפרד בחדרה של בתו.

הוא גם לא בטוח שהוא אוהב את אשתו, כמו שפשוט נוח לו איתה. הגבר השני הוא עובד סוציאלי ביישן ומופנם, שמנסה לעשות שינוי בעולם, ונתקל שוב ושוב באימפוטנציה של הרשויות לנוכח מקרי הסעד שהוא פוגש. בינתיים הוא משתדל להימנע ככל האפשר מחזרה לג’לג’וליה, שבה גדל ושבה ממתינה אמו שרק יואיל בטובו להתקשר. יום אחד הוא מקבל על עצמו משרה חדשה במשמרת לילה – טיפול בצעיר יהודי שמוגדר צמח בשכונת בית הכרם. הוא עוד לא יודע את זה, אבל העבודה הזו תשנה את חייו יותר מכפי שהוא משער. היא גם תערער את עולמו של עורך הדין, ותגלה בו צדדים שלא חשב שיש בו.

סייד קשוע מספר סיפור הנשמע מופרך לחלוטין, אך אינו בלתי סביר במציאות של ימינו. הגיבורים שלו מתמודדים עם שאלות חברתיות, לאומיות ותרבותיות על בסיס יומיומי. האם אנחנו מוגדרים בידי העבר שלנו? האם תעודה עם שם ומספר אומרת עלינו משהו שלא יכולנו להגיד בלעדיה? למה איש משפחה שמעדיף את הנוחות והבטיחות של מאזדה בוחר לנהוג דווקא במרצדס? האם בחור ערבי משכיל יכול להרשות לעצמו לא להכיר שמות של להקות רוק? או לא לקרוא את “סונטת קרויצר” של טולסטוי? ומה צריך לקרות כדי שצעיר ערבי עם כישרון יוצא דופן בצילום יתקבל לבצלאל?

התמונה בספר משקפת מצב חברתי מביך לחברה הישראלית כולה. קשוע אינו חוסך בביקורת על אף צד במרקם החברתי שמרכיב את ירושלים. לא על החמולות הערביות השמרניות, לא על הערבים ה”משתכנזים” וודאי שלא על היהודים. שני הגיבורים מגיעים – כל אחד בזמנו – לשלב של משבר, שבו הם מוצאים את עצמם מתמודדים מחדש עם זהותם ועם תפיסת העולם שלהם. “הגוף השני” הוא אף פעם לא זה של הגיבור, הוא ה”שני”, ה”אחר”. גוף שאי אפשר לדעת מה באמת עבר עליו. בניסיון לגלות את זה בוחרים שני הגיבורים בשתי דרכים שונות: האחד בדרך של חקירה ומעקב, השני בדרך של חוויה אישית. האם הם מצליחים?

סופו של הספר נשאר פתוח, מרומז, מאפשר יותר מפרשנות אחת.

קשוע בעצמו, במפגש שנערך ב-19.8.2010 בביתה של יעל שכנאי (הוצאת “רימונים”) בגבעתיים, מעיד כי אינו יודע מה באמת קרה שם. הוא קצת מרחם על הגיבורים שלו, על כך שנתנו לחיים שלהם להוביל אותם לאן שהגיעו. הוא מספר בהרבה הומור ועם המון צניעות על התסכול ועל רגשי הנחיתות, על הניסיון להשתלב בחברה יהודית – לא כי היא טובה או תרבותית יותר – אלא פשוט כי היא החזקה, ועל הדרך זורק בעוקצנות ש”את כל הערכים שלי מכרתי בשביל כסף”.

הוא מעיד על עצמו שאינו מנסה לייצג את הציבור הערבי, אך באותה נשימה מתאכזב לקרוא כשמבקר אוהד מתאר את משפחתו של אמג’ד ב”עבודה ערבית” כמשפחה ערבית משכילה “מעל לממוצע”.

כשהוא נשאל איך זה לכתוב בשפה שאיננה שפת אמו, קשוע מספר במרירות מסוימת שזו השפה היחידה שהוא יודע לכתוב בה. הוא אינו שולט בערבית הספרותית, וגם לו שלט בה – סביר להניח שהיה מגיע להרבה פחות קוראים גם בקרב הציבור הערבי, פשוט בשל יחסי הציבור וקידום המכירות שאינם מפותחים מספיק בספרות הערבית. הוא אינו אופטימי בכלל לגבי המצב במזרח התיכון, אך מצא לנכון לחתום על ספרו: “אם תרצו אין זו אגדה”. בינתיים, כל עוד הוא בארץ, אנחנו יכולים להמשיך ליהנות מכתיבתו החריפה והמדויקת בספרים, בעיתונות ובטלוויזיה.

אז קודם כל זה ספר מעולה. (לא רציתי להחזיק אתכם במתח). יש הרבה דברים שאני רוצה לכתוב על הספר, הרב רבדים, נראה אם אצליח להעביר.

יש רובד הסיפורי. הסיפור עצמו. עורך דין צעיר חי עם אשתו ועם 2 ילדי באושר ועושר (?). יש לו מכונית מרצדס חדשה. יש לו וילה בפאתי ירושלים. אשתו עובדת סוציאלית. הוא פליליסט. עצמאי.  מרוויח הרבה כסף. מייצג את הפלסטינאים. חיי משפחה שלווים. אך פה ושם בקיעים. הוא מעדיף לישון לבד, בחדר של הבת שלו. אשתו ישנה למעלה עם הילדים. הוא לא "מטורף מין", לא מבין למה עושים מזה רעש כזה. יש להם חבורה אינטלקטואלי.  נפגשים לארוחה פעם בחודש. לארוחה ודיונים.

ואז יום אחד, עורך הדין קונה כהרגלו ספר בחנות לספרים משומשים, ומהספר נופלת פתקה. "חיכיתי לך ולא הגעת. אני מקווה שהכל בסדר אצלך. רציתי להודות לך על ליל אמש, שהיה נפלא. תתקשר אלי מחר?" ?והפתקה היא מכתב אהבה שכתובה ביד אשתו. מכאן הכל מתחיל להתדרדר.

החלק השני של  הספר, הוא על סטודנט מטירה. בעצם הוא כבר סיים את הלימודים. בתחום עבודה סוציאלית. הוא עובד במזרח ירושלים, בתחנה למכורים לסמים. ובלילות הוא שומר על בחור שהוא צמח  (100%).

כמעט שכחתי להגיד, פרט לבחור הנכה, כל הדמויות הן של ערבים. הבחור הנכה (וכמובן אמו) הם יהודים.

עד סוף הספר, לא יודעים מה שמו של עורך הדין. לאורך כל הספר הוא מכונה "עורך הדין". גם שאר הגיבורים הראשיים (אשת עורך דין, העובד הסוציאלי)  שמם נודע קצת יותר מאוחר, לאורך הספר.

זה הצד הסיפורי. האם האשה בגדה? עם מי היא בגדה? מתי? מה הקשר בין בסטודנט לעורך הדין? כל זה מתגלה לאט לאט לאורך הספר.

אבל לא על זה רציתי לכתוב. כמה שהסיפור טוב, בנוי נהדר, השפה מצויינת , בעיני זה היה הצד הזניח.

ביום ששי , ביקרתי אצל רופאת שיניים. היא גם חברה שלי. השאלתי לה את הספר "בדידותם של המספרים הראשוניים" של פאולו ג'ורדנו. היא אמרה "הספר בנוי וכתוב נהדר, אבל לא אהבתי". והסיבה פשוטה "היה לי קשה לקרוא, כלל היום אני מוקפת בסבל וכאב, לא רציתי לראות זאת גם בספרים. אפילו כאשר אני רואה סרט, ויש שם סבל, אני עוברת ערוץ". ואני אמרתי שאצלי זה ההיפך. אני אהבתי את הספר, כי קראתי וניסיתי להבין, איך זה מהצד שלהם.

גם כאן.

מדברים כאן על ערבים ישראלים. ערבים מהגליל. ערבים מהמשולש. מה הם מרגישים, איך הם מסתדרים. מה ההררכיה שלהם בינם ובין עצמם. (כבר בספריו האחרים קשוע סייד סיפר איך ערביי הגליל בזים לאלו שבאים מהגדה).

וכאן יש הרבה מה להגיד.

בהתחלה מאד כעסתי על הדעות, אבל לאט לאט ניסיתי להכנס לעור שלהם, ולראות את המצב דרך העיניים שלהם.

ובאמת – הדברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

למשל  "לא שחסרים רופאים, משפטנים וכלכלנים בקרב המזרח-ירושלמים, אבל מה לעשות שברוב המקרים בישראל לא מכירים בתעודות ההסמכה שלהם? ההשכלה האקדמאית באוניברסיטאות בגדה או ברחבי העולם הערבי לא מספיקה, ויש לקבל רשיונות הסמכה רשמיים שמחייבים מסכת השלמות ובחינות, רובם ככולם בעברית" (עמוד 17) רק שהוא שכח להוסיף, כי בכל מקום (ולא רק בארץ) הסטודנטים הללו יצטרכו לקבל הסמכה ולעבור בחינות בשפת מקום. וגם גם אם רופא מגיע מאיטליה או הונגריה, צריך לעשות הסמכה.

הילדים של עורך הדין לומדים בבת ספר מיוחד. "יהודים וערבים לומדים ביחד בירושלים". הקימו פרויקט כזה, הפילנתרופים תורמים, כי זה יקדם את השלום במזרח התיכון. אבל......הערבים ששולחים את ילדיהם לשם, רוצים פשוט שילדיהם ילמדו לפי המתכונת הישראלית, שירכשו ידע , השכלה ותעודת בגרות שמוכרת בכל העולם ולא לפי התוכנית הירדנית או הפלסטינאית. לא שלום ולא בטיח.

הערבים שהגיעו לירושלים נקראים "מהגרים". הם אינטלקטואלים, בעלי מקצועות חופשיים. אך הנפש נשארה ערבית לחלוטין.

"כל כך קל להבדיל בין מכוניות היהודים לאלה ש הערבים, חשב בלבו עורך הדין כאשר צעד מהחניה לשער בית הספר, מחזיק בידה של בתו. המכוניות של היהודים צנועות יותר, חסכוניות, לרוב תוצרת יפן או קוריאה. המכוניות של רוב הערבים גרמניות, יקרות, המנועים שלהן גדולים, הן מאובזרות, קצת יותר נוצצות ויש ביניהם מספר מרשים של רכבי שטח ארבע על ארבע. ולא שהורי התלמידים היהודים מרוויחים פחות [...] עורך הדין יכול להשבע שההיפך הוא הנכון. אלא שבניגוד להורים הערבים, בין היהודים אין תחרות, איש מהם לא מרגיש שעליו להוכיח את הצלחתו לאף אחד, בטח שלא באמצעות שדרוג נפח מנוע של מכונית מדי שנה" (עמודים 18-19)

"הוא חייב לעשות הכל על מנת להישאר בתודעה כפליליסט הערבי מספר אחד בעיר. ומרצדס שחורה מפוארת היא חלק מהדרך להצלחה. אם מתחרהו קנה ב-מ-וו חדשה עם מנוע 5 ליטר, הוא יהיה חייב לרכוש מרצדס עם מנוע 7 ליטר" (עמוד 19).

וכדי לרצות את חמאס, הוא גם יעסיק את סמאח, בתו של בכיר חמאס כמזכירה שלו. אבל  יש מעמדות. יש "מהגרים" , יש מקומיים, יש אנשי הגדה. בארוחות של פעם בחודש שהשתתפו בהם רופא גניקולוג, רופא שיניים, רואה חשבון, עורך דין אזרחי "את סבאח ובעלה הם לא חשבו בכלל להזמין, למרות ששניהם משכילים לא פחות מיתר המוזמנים, ולמרות שמעמדם הכלכלי אולי טוב יותר. עובדת היותם תושבי מזרח העיר פסלה אותם, מכיוון שהמפגשים האלה הם של חוג המהגרים, ויש דברים  - כך הם חשבו – שאינם יכולים לחלוק עם המקומיים, אמידים ומשכילים ככל שיהיו" (עמוד 28).

וכך ממשיך סייד קשוע, לבנות את הדמויות של הגיבורים. הסנוביות שלהם, ההתנשאות, הרצון להדמות ליהודים, למערביים. "אשתו החליטה להגיש לאורחים סושי כמנה ראשונה, ועורך הדין, דיוק כמו אשתו, יודע שהם אינם יכולים להרשות לעצמם לענות דבר מלבד "סאקורה" כשאשתו של סמיר, רופא נשים, תשאל בארוחת הערב, בעודה מחזיקה בידיה קונוס נוטף סויה, "מאיפה הסושי" " (עמוד 29).

ולמה הבאתי את כל זה לכאן? כי אולי כדי להראות שאפשר להוציא את האדם מהכפר שלו, אף אי אפשר להוציא את הכפר (או את המסורת הערבית) מהאדם.

ברגע שעורך הדין מגלה את הפתק ." עורך הדין קפץ ממיטת הילדה להרוג את אשתו. הוא ידקור את הזונה בכל הכוח, הוא ישסף את גרונה, הוא יעקור את עיניה ויבתר את איבריה. או שהוא יחנוק אותה, ישב על בטנה, ירתק את גופה למיטה, יאחז בצווארה בשתי ידיו וינעץ את בהונותיו בגרונה. הוא ראה אותה משתנקת, ראה את עיניה יוצאות מחוריהן, ואת עצמו מביט מלא זעם ובוז במבטה המפוחד שמתחנן אליו. הוא ינער את צווארה למעלה ולמטה, והיא תנסה להתנגד, אצבעותיה יקיפו את זרועותיו שיינעלו על קנה הנשימה שלה כמו מוטות ברזל, והוא ילחץ חזק יותר, אצבעותיו יקרעו את עור צווארה ויתכסו בדם. הוא ימשיך ללחוץ גם כשגופה יפסיק לפרכס תחתיו. ". (עמוד 52-53)

וכאן הכל מדרדר. עורך הדין שחשב שהוא ליברלי פתאום מגלה שהוא שמרן "כן, הוא שמרן, ומעתה לא יתבייש בכך. כמו אידיוט הוא התבטא עד היום מעל כל במה אפשרית ואמר שהיחס לאישה היא הסיבה העיקרית לפיגורה של החברה הערבית" (עמוד 147)

עורך הדין מתחיל לדמיין את המאהב של אשתו. מתחיל לעקוב אחריה. בעצם יותר אכפת לו "מה יגידו השכנים". בעצם, אם המאהב הוא יהודי – פחות אכפת לו. אכפת לו אם ירכלו עליו.

ובכלל, מה הוא יודע על אשתו?  מה היחס שלו אליה?  מה המשמעות שלה בעיניו?

"יתכן שהמאהב היה עמית ערבי שלמד עימה הרי עורך הדין מעולם לא טרח לברר עם מי היא לומדת  [...] פרטים אלה על עבודתה ועל לימודיה מעולם לא עניינו אותו, ובהתחשב בהכנסתה, הצטיירו בעיניו לימודיה ועבודתה כשעשוע, מעין תחביב שטיפח כדי שלאשתו יהיה עיסוק אחר מלבד הילדים והבית" (עמוד 154).

"הוא בז לעצמו על שבמשך שנים ארוכות חשב  כי בשל הצלחתו, מכונית ופרנסתו הטובה, הוא נמנה עם הנחשקים. שנים החשיב את אשתו לבת מזל על שנפל בחלקה לחלוק איתו את חייו, ליהנות מפירות מוחו החריף וחריצותו שלא ידעה פשרות" (עמוד 157).

עכשיו תיקחו את הרובד הראשון, הסיפורי, תרכיבו אותו על הרובד השני, ותראו שיצא לכם ספר פיצוץ.

מאד אהבתי מה שקראתי.

ספר מצויין.

אגב, עוד 2 ציטטות "נחמדות"

"בבצלאל הייתי שמאלן כמו רוב הסטודנטים שלמדתי אתם. ומהם למדתי שהערבים הם חרמנים, חושבים מהזין, בעיקר על הכוס, לרוב על איך לשמור על הכוס של אחותם. הערבים יכולים להתעצבן בקלות, ואין לך דרך לדעת מתי אתה מבעיר את חמתם. הם בלתי צפויים ויכולים להיות אגרסיביים. הכבוד חשוב להם מאד, למעשה זה כל מה שמעסיק אותם. כבוד מכל הסוגים. כבוד עצמי, כבוד לאומי, כבוד דתי, כבוד  משפחתי. תכבד את  הכבוד שלהם ואתה בטוח מדי. הם חשוכים, גם אלה שמדמים את עצמם לנאורים. הערבים חושבים אחרת, יש להם תרבות אחרת. הערבים הם יצריים, אין מה לעשות, יותר חייתיים. השפה היחידה שהם מכבדים היא כוח, וכשהם מזהים חולשה הם תוקפים. כמו צבועים. זה לא אומר שאנחנו צריכים לכבוש אותם......(עמודים 262-263) ואת הדברים האלה אומר שמאלני (!!!).

"אין מה לעשות, חשב, עם כל הכבוד לאהבה, הרבה יותר נוח לישון לבד" (עמוד 315).

מה שמוסיף עוד כיף לספר זה...כל הספרים שמוזכרים שם. עורך הדין, מחליט להשלים את השכלתו, ואז הוא קורא ספרים. המון קלסיקה. וההרגשה שלי הייתה כאילו פגשתי חברים ותיקים.

בכל אופן

ספר מעולה

ממליצה מאד.