|
|
|
|
|
| תחנה אחת - עשרה |
|
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר: 1442 |
|
| |
קירסטן ריימונד לא תשכח לעולם את הלילה הגורלי שבו ילדותה הגיעה לקצה. זה קרה באמצע הצגת ״המלך ליר״ של שייקספיר בתיאטרון אלגין שבטורונטו, שבה שיחקה בתפקיד הילדה קורדליה, ולנגד עיניה מת לפתע מהתקף לב הכוכב ההוליוודי הנערץ ארתור ליאנדר.
אחר כך התברר שמוקדם יותר באותו יום החל להתפשט במהירות מבהילה נגיף שפעת גיאורגיה הקטלני. בימים ובשבועות הבאים הכחידה המגיפה כמעט את כל האנושות. זה היה סוף העולם המוכר והתגשמות כל החרדות הקולקטיביות של המין האנושי: לא עוד חשמל, טלפונים, טלוויזיה, אינטרנט. לא עוד טיסות, רכבות, מכוניות. לא עוד גבולות, מדינות, חוקים, משטרות.
עשרים שנה אחר כך, הסימפוניה הנודדת של קירסטן, המורכבת ממוזיקאים ומאנשי תיאטרון שניצלו מהמגיפה, נודדת בין ריכוזי השורדים המאכלסים בדלילות את נופי ההפקר של ארץ האגמים המשתרעת בין טורונטו ושיקגו, ונאבקת לשרוד ולהביא יופי ועידון לחיי השורדים בנגינת יצירותיו של בטהובן ובהעלאת מחזותיו של שייקספיר.
שמה של הסימפוניה הנודדת כתוב על כל אחד משלושת הקרוואנים, משני צידיו, אבל על הקרוואן שבראש מתנוססת שורה נוספת: כי הישרדות לא תספיק. אך לעולם אין לנדוד בלי יעד, והיעד הנוכחי של החבורה הוא מוזיאון הציוויליזציה, שלפי השמועות הוקם באחד מנמלי התעופה הנטושים, בטרקלין הנוסעים המתמידים של דלתא איירליינס.
תחנה אחת-עשרה הוא ספרה הרביעי של הסופרת הקנדית אמילי סנט ג׳ון מנדל שראה אור ב-2014. באופן נדיר, זכה הספר לשבחים גורפים הן מצד קהל קוראי ספרות הז׳אנר והן מצד קוראי הספרות היפה. הספר זכה בפרס ארת׳ור ס׳ קלארק, בפרס טורונטו ובפרס "מורנינג ניוז", היה בין המועמדים הסופיים לפרס הספר הלאומי ולפרס פן/פוקנר, כיכב ברשימות רבי המכר של ניו יורק טיימס, ונכלל ברשימות הספרים הטובים של השנה של טיים מגזין, וושינגטון פוסט, קירקוס, שיקגו טריביון, האפינגטון פוסט, סן פרנסיסקו כרוניקל, גרדיאן, ועיתונים וכתבי עת רבים אחרים.
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 18/10/2018
סוף העולם מסתבר לא מגיע במצבור של פצצות אטום המתפוצצות על פני האדמה, או כתוצאה ממטאור הסוטה ממסלולו ופוגע בכדור היקר שלנו ואפילו לא בגלל נזקי מזג האוויר הגורמים להצפה של כל היבשות. לא ולא מסתבר שסוף העולם מגיע בגלל שפעת, השפעת הגיאורגיאנית שתוך ימים מספר קוטלת תשעים ותשעה וחצי... המשך הביקורת
סוף העולם מסתבר לא מגיע במצבור של פצצות אטום המתפוצצות על פני האדמה, או כתוצאה ממטאור הסוטה ממסלולו ופוגע בכדור היקר שלנו ואפילו לא בגלל נזקי מזג האוויר הגורמים להצפה של כל היבשות. לא ולא מסתבר שסוף העולם מגיע בגלל שפעת, השפעת הגיאורגיאנית שתוך ימים מספר קוטלת תשעים ותשעה וחצי אחוזים מאוכלוסיית הכדור. כדור הארץ מתרוקן מאנשים. המהירות בה הקטילה הזאת מתרחשת היא חלק מהתמוטטות הכללית, אף אחד לא מוכן לכך, המעטים שנשארים בחיים, לוקח להם זמן רב להתעשת ולהבין מה קרה, להפנים את גודל האסון, להפנים שקרוב לוודאי הם איבדו את כל היקרים להם, את המשפחות הגרעיניות שלהם, את הקרובים הרחוקים יותר, את כל הקהילות שלהם, את האנשים שהם עבדו איתם למדו איתם נעזרו בהם, שכולם כולם מתים.
זוהי מגיפה שמתרחשת בשידור חי, שידורי הטלוויזיה הולכים ומתמעטים את הקריינים הידועים מחליפים אנשים שונים שעובדים בתחנת השידור עד אשר לא נותר אף לא אחד שיכול לתפעל את המערכת, אט אט השידורים מפסיקים, החשמל נגמר המים לא זורמים בברזים, האוכל במרכולים נבזז, הצִיוִוילִיזַצְיָה כפי שהייתה מוכרת נעלמת מתמוססת מתרוקנת מתוכן, זה מדהים לראות באיזו מהירות הכול נעלם ונגמר איך כל הידע כל החוכמה כל מערכות המתוחכמות לא שורדות את האסון הזה. אין יותר מכוניות אין דלק אין נפט אין מטוסים אין בתי חולים אין תרופות אין כלום.
ההעלמות המידית של כל סממן טכנולוגי ומודרני וחוסר התפקוד המוחלט הם אולי החלק החלש בספר הזה, כיון שיש משהו כמעט לא הגיוני בקריסה המלאה הזאת, לכאורה הידע והמערכות קיימות מדוע אף אחד לא מפעיל אותם.
הסיפור מתרכז בסימפוניה הנודדת, חבורת אמנים אשר עוברת מעיירה אחת לשנייה ומציגה בפני התושבים מחזות של שייקספיר, על הקרוואן הראשון מתנוסס פרט לשמה של הלהקה משפט מתוך סדרת הטלוויזיה “מסע בין כוכבים” המשפט הוא: ‘כי הישרדות לא תספיק’, ואת המשפט הזה מקעקעת קריסטין על זרועה, קריסטין כמו הלהקה היא דמות מרכזית בסיפור. על להקת אמנים שמציגה את שייקספיר והמוטו שלה לקוח מתוך סדרת טלוויזיה ודאי אפשר לכתוב תילי תילים של מילים, אולם כשסוף העולם מגיע, הכול מתקבל.
המזל של הצִיוִוילִיזַצְיָה הנוכחית זו שניצלה מהמוות, שכפי שהכול נגמר: הדלק החשמל האינטרנט המכוניות התרופות – אף כלי הנשק הולכים ונעלמים, אין יותר תחמושת אין יותר אפשרות לחדש את כלי ההרג, נראה כי התיישנותם והיעלמותם של כלי הנשק הם בעלי משמעות להישרדות האנשים שנשארו בחיים למרות המגפה, אחרת מן הסתם הניצולים היו ודאי הורגים אחד את השני
הסיפור נע ונד בזמן הווה ובזמן עבר, החוט המקשר, הדמויות שעליהם אנו שומעים ואת סיפורם אנו קוראים הם דמויות שכולם סובבות סביב הכוכב ההוליוודי ‘ארתור ליאנדר’, הסיפור מלווה אותו מאז היותו בן עשרים, עת עזב את ביתו, את האי הנידח שבפאתי קנדה אל העיר הגדולה טורונטו. אנו מלווים אותו במאבק העיקש להיהפך לשחקן, אנו מלווים את יחסיו עם חברו הטוב, עם בנות הזוג שלו, עם הסוכנים שלו ועם בני האדם בכלל.
כאשר כל דמות מרכזית בחייו הופכת באיזה שהוא אופן לדמות משמעותית בסיפור, או כזאת ששרדה את המגיפה או כזאת שמשאירה חותם. אחת מנשותיו הראשונות שבעצמה מהווה דמות מרתקת ומושכת היא אמנית ציור, יצירת חייה הוא ספר קומיקס מושקע שמספר סיפור של צִיוִוילִיזַצְיָה שנאלצת לעזוב את כדור הארץ על מנת לשרוד, עיקר הספר הם הציורים המרהיבים אולם גם המילים הכתובות ב”בועה” היוצאת מפיה של הדמות המצוירת הם בעלות משמעות, והקומיקס המיוחד והאישי הזה מלווה אותנו לאורך הסיפור כולו.
אנו מלווים את ‘ארתור ליאנדר’ עד גיל חמישים כשהוא כבר כוכב ידוע ובעל תהילה, גרוש בפעם השלישית ואב לילד שנלקח על ידי אמו לחיות בישראל. מדוע דווקא ישראל? מה המשמעות של עניין זה? לא ברור לחלוטין ובגלל שהספר עוסק בסוף העולם העניין הזה של ‘ישראל’ לא מקבל מקום רב.
קריסטין שהיא אחת הגיבורות המשמעותיות של הספר הייתה ילדה שחקנית בת שמונה שהשתתפה במחזה “המלך ליר” אותו מחזה שבו בו השתתף ארתור תוך כדי ההצגה אל מול עיניה של הילדה קריסטין ארתור מת על הבמה. כיון שהוא שחקן מפורסם הגיע אמבולנס לפנות אותו אולם בדיעבד אנו יודעים שבאותו הערב בטורונטו המגיפה כבר השתוללה ובתי החולים כבר היו עמוסים.
זהו הלילה האחרון שבו עוד היה ניתן לקבל אי אלו שירותים, למחרת הלילה הזה המגיפה כבר השתוללה, קריסטין שאנו מלווים אותה אף בהווה הסיפורי, חוזרת ומספרת לנו שאינה זוכרת דבר מהשנה הראשונה שלאחר הקריסה, השנה ההיא שבה היא ואחיה שוטטו בעולם הריק נמחקה לחלוטין מתודעתה. אנו מבינים שכנראה התרחשו זוועות איומות בשנים הראשונות שלאחר הקריסה, הם לא כתובות בספר, אולם נדמה כי בזמן קריאת הסיפור אנו ממלאים את הפערים שבו בעזרת הידיעה הקולקטיבית שלנו על מה שקורה בזמן אסון, הידע שלנו שאוב אף הוא מסדרות טלוויזיה ומסרטי אסונות, אנו יודעים כמה נורא הוא סוף העולם ולכן לא צריך לכתוב אותו שוב כדי שנרגיש ונחוש את האימה.
יופיו של הסיפור הוא בחבורת האנשים המרכיבה את הסימפוניה הנודדת שלא מתייאשת, שמתקדמת הלאה ושאנשיה דואגים אחד לשני, הם צועדים ומתקדמים לעבר “מוזיאון הציוויליזציה” שהשמועות מספרות שזהו מקום חיובי, העולם מלא באנשים טובים אולם גם באנשים טובים פחות ואף באנשים אכזריים, סוף העולם מזמין קיצוניות ולכן הטוב הוא טוב מאוד והרע הוא רע מאוד.
זהו סיפור על קריסה אולם זהו גם סיפור על ניצחונה של הרוח האנושית ועל תקווה.
כדאי מאוד לקרוא.
תאריך הכנסה לאתר 17/08/2017
"מגיפת השפעת התפוצצה כמו פצצת נייטרון על פני כדור הארץ, בעקבותיה בא הלם הקריסה, ואחר כך הגיעו השנים הראשונות, המחרידות, כשכולם נדדו, עד שהבינו שאין שום מקום שיוכלו ללכת אליו, שום מקום שהחיים נמשכים בו כמו קודם..." (עמ' 47).
ארתור ליאַנדֶר בן 51 משחק... המשך הביקורת
"מגיפת השפעת התפוצצה כמו פצצת נייטרון על פני כדור הארץ, בעקבותיה בא הלם הקריסה, ואחר כך הגיעו השנים הראשונות, המחרידות, כשכולם נדדו, עד שהבינו שאין שום מקום שיוכלו ללכת אליו, שום מקום שהחיים נמשכים בו כמו קודם..." (עמ' 47).
ארתור ליאַנדֶר בן 51 משחק את תפקיד חייו בהצגת "המלך ליר", התפקיד שהוא כל כך חשק, אך התקפת לב מנעה ממנו לסיים את ההצגה.
באמצע ההצגה, קם מהקהל בחור בשם ג'יוואן אשר שם לב לשינוי שעובר השחקן הראשי הלוא זה ארתור, וישר מגיע להציל את חייו, בנוסף קם מהקהל גם קרדיולוג, אך שניהם מבינים שאין סיכוי להציל את ארתור.
בהצגה שיחקה גם הילדה קירסטן ריימונד שלפני עלייתם לבמה קיבלה מארתור חוברת בשם "תחנה אחת עשרה".
אחר כך התברר שמוקדם יותר באותו יום החלה להתפשט מגיפה עולמית במהירות, אנשים שמגיעים מטיסות ממוסקבה מגיעים נגועים משפעת גיאורגיה. ג'יוואן פרנואיד, מתחיל לעשות הכנות לקראת המגיפה, מבצע קניות שתהיה אספקה לשעת חירום וגר עם אחיו הנכה.
תקופה חדשה מתחילה אחרי מגיפת השפעת. אין אינטרנט, אין רשתות חברתיות, אין טיסות, לא עוד תרופות.
שנים חדשות מתחילות אחרי המגיפה, יש מעט שורדים, ואי אפשר לדעת אם יהיה אפשר לשרוד אחרי שריטה ביד או נשיכה של כלב.
עשרים שנה אחרי, 3 קרוואנים הנודדים ממקום למקום, על כל אחד מהם כתוב "הסימפוניה הנודדת", ובקרוואן הראשון כתוב שורה נוספת "כי הישרדות לא תספיק."
בסיינט דבורה נשארו 2 חברים מהסימפוניה ועכשיו הם באו לאסוף אותם, אך שניהם נעלמו, ובמקומם יש נביא.
נודע לחברי הסימפוניה שהוקם מוזיאון הציוויליזציה, לפי השמועות באחד מנמלי התעופה.
לאיפה נעלמו החברים שלהם? מי זה הנביא אשר מטיל מורא בסימפוניה ולמה?
בספר יש 9 חלקים: התיאטרון, חלום ליל קיץ, הכתר, החללית, טורונטו, המטוסים, המסוף, הנביא, תחנה אחת-עשרה.
במהלך הפרקים בספר יש נקודות בהם הדמויות חוזרות לעבר, הווה.
יש סגירת מעגל בספר, מאוד נהניתי.
ממליצה מאוד.
"הישרדות לא תספיק" ("מסע בין כוכבים: וויאג'ר", עונה 6 פרק 2).
תאריך הכנסה לאתר 17/05/2017
כולנו בגדר נידונים למוות, אלא שיש לנו נטייה להשכיח זאת מלבנו. נראה לי שאנו נוטים לקבל את המוות, שמהווה חלק כל כך אינטגרלי מהחיים, בשוויון נפש. הוא איננו נוגע לנו, לכאורה, עד שהוא מכה בנו בבטן הרכה: מותו של אדם קרוב, מעשי רצח אכזריים במיוחד, ובמקרה הכול כך קיצוני הזה: שפעת קטלנית... המשך הביקורת
כולנו בגדר נידונים למוות, אלא שיש לנו נטייה להשכיח זאת מלבנו. נראה לי שאנו נוטים לקבל את המוות, שמהווה חלק כל כך אינטגרלי מהחיים, בשוויון נפש. הוא איננו נוגע לנו, לכאורה, עד שהוא מכה בנו בבטן הרכה: מותו של אדם קרוב, מעשי רצח אכזריים במיוחד, ובמקרה הכול כך קיצוני הזה: שפעת קטלנית שמשמידה 99.75% מהאנושות.
כולנו נידונים למוות, ובסופו של דבר תמיד תתבצע ההוצאה להורג. אבל נידונים על ידי מי? על ידי אלוהים? על ידי הגורל העיוור? על ידי המקריות הסתמית או הסתמיות המקרית? ועד שיתבצע גזר הדין הידוע מראש, האם החיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בספר, בכלל ראויים לחיותם? דמיינו לעצמכם חיים ללא טלוויזיה, ללא עיתונים ובלי אינטרנט (אח, ובלי סימניה, לעזאזל). אבל עזבו את החמאה. דמיינו עכשיו חיים בלי לחם. כן, גם במובן המילולי. חיים כמעט ללא אוכל. חיים ללא מדינות, ללא גבולות, ללא חוקים. חיים בלי בתי חולים, בלי שום טיפול רפואי, ללא תרופות. חיים בלי מטוסים, אוטובוסים ורכבות. חיים ללא חשמל ובלי תאורה, בהם הלילות שחורים משחור. האם יש טעם בחיים כאלו? "כי הישרדות לא תספיק", זהו משפט המפתח של הספר. הוא מצוטט מסדרת "מסע בין כוכבים" והוא מקועקע על זרועה של קירסטן, הדמות הראשית. ואם הסופרת הייתה מעוניינת להמשיך את המשפט הזה, נראה לי שהיא הייתה בוחרת באמרתו של ניטשה להשלמת הדברים: מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. כי הישרדות לא תספיק והשאיפה למשמעות לא תפסיק.
העלילה מתמקדת בחבורת ניצולים, ובראשם קירסטן, שהייתה בת שמונה כשהמגיפה הלמה באנושות. החבורה מורכבת ממוזיקאים ואנשי תיאטרון שעוברים בין עיירות ניצולים בדרכם אל מוזיאון הציוויליזציה. חלק נכבד מהספר מתייחס דווקא לעבר, והוא מגולל בעיקר את סיפורו של ארתור לינדר, הכוכב ההוליוודי הנערץ על קריסטן. בדרך כלל אינני חסיד של קפיצות בזמנים, אך במקרה הזה מדובר במלאכת מחשבת שמיטיבה להמחיש את הניגודיות הקיצונית בין שני העולמות. זאת ועוד: הספר כתוב רובו ככולו בזמן עבר, אך מדי פעם מבליחות להן סצנות שכתובות בזמן הווה. בספרים אחרים הדבר היה צורם לי, אך כאן הדבר מתבצע בצורה נפלאה שמיטיבה להדגיש עד כמה ההווה שברירי ואיך שהוא יכול להפוך באבחה חדה אחת לנחלת העבר. סצנת הסיום של הספר העבירה בי צמרמורת. היא כתובה בזמן הווה, ולא בכדי, והיא מיטיבה להמחיש שאין לאבד תקווה, גם ברגעים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. "הוא יודע שלא יזכה לראות שוב מטוס ממריא, אבל אולי, אי שם, ישנן כבר ספינות שמפליגות לדרכן? אם יש שוב פנסי רחוב בעיירה כלשהי, אם יש סימפוניות ועיתונים, מה עוד עשוי להיות בעולם המתעורר הזה?"
הספר עצוב ומלנכולי ומאוד אנושי ומרגש, אך באורח פלא הוא לא קודר. נוכל למצוא כאן הרבה ערגה וכמיהה לעולם שלפני הקריסה, אך גם במציאות העכשווית של העלילה, בה התנאים להיווצרות חיים אנושיים הם כמעט בלתי אפשריים, מצליחים גיבורי הספר לחיות חיים ראויים, ולעתים אפילו ליהנות מהם. "מה אבד בקריסה? כמעט הכול, כמעט כולם. ובכל זאת נותר יופי: דמדומים בעולם שהשתנה, 'חלום ליל קיץ' במגרש חניה בעיירה נידחת, ימת מישיגן המנצנצת כקילומטר משם."
האם הסופרת מביעה בין השיטין ביקורת מסוימת על חיי השפע הקודמים, בהם הגיבורים היו כבולים בשלשלאות המחויבויות שכפתה עליהם החברה? האם דווקא בעולם האפוקליפטי הם מצליחים לעשות דברים שנפשם חפצה בהם והם לא העזו לבצע בחיים הבורגניים שלפני הקריסה? קירסטן, שבחיי השפע הקודמים לוהקה לתפקידים קטנים בסרטים ובהצגות, מופיעה בחיים האפוקליפיים כשחקנית בתיאטרון נודד, וההופעות הללו מסבות לה אושר בזכות אהבתה לתיאטרון ולשקספיר וההזדמנות לשמח לבב אנוש. לעומת זאת, ארתור לינדר, השחקן ההוליוודי המפורסם, זה שכביכול הגשים את חלום חייו בחיים הקודמים, האם הוא באמת היה מאושר? הוא מוצג בספר כמי שמאס בסופו של דבר בחיי הזוהר ומעוניין לפרוש לפנסיה.
הספר הזה גרם לי לשאת קינה על חיים שעדיין יש לנו ועל הפריבילגיות הקטנות (כלומר, ענקיות) שהן עדיין מנת חלקנו, כי הכול כל כך נזיל ושברירי ולא לעולם חוסן. הספר הזה גרם לי להעריך את כל מנעמי החיים שאנו נוטים לקבל כמובן מאליו, ויותר מכך, הוא גרם לי להעריך את אספקת הצרכים הקיומיים הבסיסיים ביותר, שגם את קיומה אין לקבל כמובן מאליו. תסלחו לי על הדוגמה המביכה משהו, אבל הדמויות בספר חיות בעולם בו אין נייר טואלט. כלום יש דבר בסיסי ומובן מאליו מזה? חשבתם פעם איזה סיוט זה לחיות בלי קיומו של נייר טואלט וללא שום אלטרנטיבה אחרת?
הספר הוא בבחינת נחמה ותקווה להישרדות של הגוף, ולא פחות מכך, למציאת מזור לנפש, בתנאים בלתי אנושיים בעליל, והוא כל כך אנושי ומרגש.
הסקירה הזו מוקדשת באהבה ליעל הר. הגעתי אל הספר הנפלא הזה רק בזכות ביקורתך המרהיבה עליו, ואני כל כך מודה לך על כך.
תאריך הכנסה לאתר 09/05/2017
אומנם זה לא אחד העפרונות המחודדים בקלמר שלי, אבל נפל בחלקי לקרוא וליהנות מספר משובח ששייך לז'אנר המדע הבדיוני. רווי באקשן ומתובל בעלילה מאוד אקטואלית שאם יהפכו אותה לסרט,
בקלי קלות תוכל להתברג ברשימת שוברי הקופות ואפילו לתפוש מקום של כבוד.
הסיפור מתחיל... המשך הביקורת
אומנם זה לא אחד העפרונות המחודדים בקלמר שלי, אבל נפל בחלקי לקרוא וליהנות מספר משובח ששייך לז'אנר המדע הבדיוני. רווי באקשן ומתובל בעלילה מאוד אקטואלית שאם יהפכו אותה לסרט,
בקלי קלות תוכל להתברג ברשימת שוברי הקופות ואפילו לתפוש מקום של כבוד.
הסיפור מתחיל בערב חורפי וקפוא בתיאטרון בטורונטו שבקנדה. ההצגה שמועלת היא "המלך ליר" של שייקספיר. במהלך ההצגה באופן פתאומי מתמוטט ארתור, השחקן הראשי.
ג'יוואן שנכח באולם וצפה בהצגה ביחד עם חברתו, זינק לבמה וניסה להציל ולהחיות את ארתור, אבל לבסוף ארתור נפטר.
לאחר שעזב ג'יוואן את הבמה ניתקל בקירסטן ילדה קטנה, שלמעשה הייתה גם אחת השחקניות בהצגה.
מפה מתחילים העניינים להתגלגל, ג'יוואן מגלה כי נגיף קטלני של שפעת גיאורגיה מתפשט בעולם ומכלה במהירות את יושביו.
סוף העולם מגיע, הכאוס משתולל, דברים אלמנטריים של היום יום נעלמים כמו חשמל, תקשורת, חוק וסדר, ובתי חולים.
בנקודה זו הסיפור ה"מפחיד" קופץ עשרים שנה קדימה ,קירסטן מקימה סימפוניה נודדת עם כמה שורדים והם מסתובבים במרחב שבין טורונטו לשיקגו ומנגנים יצירות של בטהובן ומציגים מחזות של שייקספיר, בדרך הם פוגשים כל מני חבורות של אנשים, האלימות והפשע שורים בכל פינה.
לחבר'ה הצעירים פחות קשה לעומת המבוגרים כי הם כמעט ולא זוכרים את הטכנולוגיה שהייתה קיימת לפני פרוץ המגיפה ששינתה את פני העולם.
מה שטוב בהתקדמות הסיפור שהוא נע בין העבר להווה ,דבר שנותן לקורא כלים בהבנת העלילה המסתעפת והכרה טובה של שלל הדמויות בסיפור.
השמועה מספרת שהוקם מוזיאון לציוויליזציה בנמל תעופה נטוש וקירסטן וחבריה בדרכם למוזיאון.
כמו כן הגיע לידה של קירסטן פרק מחוברת קומיקס שמספר על עולם דמיוני שנמצא בתחנת חלל 11 והיא מחפשת מה משמעות הדבר ומי כתב אותו.
האם קירסטן וחבורתה יצליחו להגיע למוזיאון? ואיך ג'יוואן וארתור קשורים לכל הסיפור? את זה תדעו שלב אחרי שלב כשתקראו את הספר.
למעשה הסיפור נוגע במקרה מאוד אקטואלי ש"יכול" להיות מאוד מציאותי. אם כל האיומים היום בעולם, בקלות יכולה לפרוץ מגיפה ביולוגית שתשמיד את רוב אוכלוסיית העולם.
מאוד נהניתי מהספר כי הסיפור אינו עוסק בנושא ה"תלוש" מהמציאות והוא משאיר הרבה חומר למחשבה ומראה לנו שאנחנו לא מוגנים בכלל והכל יכול לקרות.
מומלץ בחום.
שמוליק קטלן
מאי 2017 .
תאריך הכנסה לאתר 03/05/2017
ברגע אחד חיים משתנים, ילדות כבר לא נשארת ילדות שמול עיניך הולך לא אחד מאשר שחקן שכה אהבת. נותר דומם על הבמה הריקה שפתיתי שלג עדיין זולגות ונופלות מלמעלה ללא הספקה.
ובמקביל ג׳יוואן שמתמלא בהליכתו התרוממות רוח מבין מה הוא רוצה מחייו, במה הוא רוצה להתעסק. ... המשך הביקורת
ברגע אחד חיים משתנים, ילדות כבר לא נשארת ילדות שמול עיניך הולך לא אחד מאשר שחקן שכה אהבת. נותר דומם על הבמה הריקה שפתיתי שלג עדיין זולגות ונופלות מלמעלה ללא הספקה.
ובמקביל ג׳יוואן שמתמלא בהליכתו התרוממות רוח מבין מה הוא רוצה מחייו, במה הוא רוצה להתעסק.
ובזמן שהוא חושב לאן לפנות ולאן להגיע הוא מקבל שיחת טלפון מרעידה שגורמת ללב שלו להתפוצץ ואולי להתקפי החדרה לחזור.
הוא נכנס לסופר ובערך מעמיס את כולו על העגלות וצועד בקור המקפיא של השלג לדירה של אחיו.
המגפה בעיצומה.
האם באמת כולם יברחו? והוא יישאר נטוע בבית בלי לצאת?
וברגע אחד- כל מה שהכרנו נגמר.
לא עוד, לא עוד כל כך הרבה דברים.
אבל בעיקר לא עוד תעופה.
המגפה הרסה הכל! חורבן והרס, אנשים נדדו ונדדו, בחום היוקד או בחורף המקפיא. אבל לאן יכלו ללכת?
כל דבר השתנה לחלוטין.
העולם התחיל מחדש, לא עוד דלק, לא אינטרנט או חיים וירטואליים.
אנשים שיושבים וממציאים דברים שבגלגול הקודם היו קיימים.
הכל מאפס.
חבורת הסימפוניה, שנודדים יחדיו ומעלים את מופע שייקספיר על שפתיהם.
צריכים מטרה.
כי אי אפשר לנדוד ללא מטרה.
אומנם אין חוקים, אין משטר ואין גבולות.
עדיין... כל פעם חושבים מה הצעד הבא!
אחרי שמצאו את עצמם ואת חבריהם, הכל מתקשר לאדם שכל אחד מהם הכיר אז- לפני המגפה. שבאורח פלא קישר בינהם.
שהכל נמחק האם באמת יש מחר? ספר שגורם לחשוב על מהות החיים, מה אם באמת מוכחש העולם? מעניין איך אנחנו היום שחיים את העולם הטכנולוגי נתמודד בלי שום דבר שהכרנו.
רק לחיות כמו נוודים בעולם שלא נותר בו כלום.
רומן סוחף, מעניין וכתוב נפלא, כמעט ואי אפשר להניח מהיד.
למרות שזה לא הז׳אנר הרגיל שלי לפעמים אני מאושרת שגורמים לי לקרוא ספרים.
תאריך הכנסה לאתר 24/04/2017
זהו ספר ששייך לז'אנר המדע הבדיוני. הוא מדבר על מגיפת שפעת קטלנית שהשמידה כמעט את כל האנושות בעולם. באופיי אני מאד ריאלית ולא מתחברת לדברים לא מציאותיים אבל הספר הזה שבה את לבי, נהניתי מכל רגע, פשוט ספר מקסים!
הספר מעניין מהעמוד הראשון... המשך הביקורת
זהו ספר ששייך לז'אנר המדע הבדיוני. הוא מדבר על מגיפת שפעת קטלנית שהשמידה כמעט את כל האנושות בעולם. באופיי אני מאד ריאלית ולא מתחברת לדברים לא מציאותיים אבל הספר הזה שבה את לבי, נהניתי מכל רגע, פשוט ספר מקסים!
הספר מעניין מהעמוד הראשון, הוא כתוב בשפה בהירה ובגובה העיניים ומצא חן בעיניי שכל הפרטים הבלתי ברורים באו לידי סגירה מהודקת, הכל היה ברור. אציין גם שהספר מטריד, הוא מדבר על סוף העולם והדיר שינה מעיני. בעקבות התחממות כדור הארץ והמסת הקרחונים, אני נוטה לחשוב שמתישהו אכן יגיע סוף העולם והכל יתחיל מהתחלה, מפחיד ומעורר הרבה מחשבות.
הסיפור מתמקד בנפשות הפועלות, בחייהן של הדמויות והקשרים ביניהן ופחות באסון עצמו. כמובן שאני ממליצה בחום על הספר הזה!
הסיפור מתחיל בתיאטרון בטורונטו שבו מועלית ההצגה "המלך ליר". באמצע ההצגה מתמוטט ארתור, השחקן הראשי המפורסם שמגלם את המלך.
במקום נוכחת ילדה קטנה, קירסטן, שהיא אחת השחקניות בהצגה. את אותו יום היא לא תשכח בחיים.
אדם מהקהל בשם ג'יוואן, קופץ לבמה ומנסה להציל את ארתור, אך לשווא. ארתור מת.
בהמשך מגלה ג'יוואן כי נגיף קטלני של שפעת גיאורגיה מתפשט בעולם ומשמיד במהירות את תושביו.
סוף העולם הגיע! אין חשמל, אין טלפונים, אין אינטרנט, אין טלוויזיה, אין טיסות, אין מכוניות, אין בתי חולים, אין משטרה, אין חוקים ואין מדינות. כאוס מטורף. בדרך הם נתקלים בחבורות שהתאגדו, אלימות ופשעים. למבוגרים מאד קשה, לילדים, וביניהם קריסטן, פחות קשה מכיוון שרבים מהם לא זוכרים את הטכנולוגיה המפותחת מהעבר.
הסיפור עובר לתקופה של עשרים שנה לאחר המקרה. קירסטן הקימה סימפוניה נודדת עם עוד כמה שורדים שחלקם הופיעו בעבר בתיאטראות. הם נודדים בין טורונטו לשיקגו ומנסים להחדיר קצת תרבות לניצולים בדרכים. הם מנגנים בטהובן ומציגים מחזות של שייקספיר.
הסיפור נע בין הווה לעבר ולאט לאט מספר את קורות הדמויות: ארתור ושלוש נשותיו, בת זוגו האחרונה, בנו, ג'יוואן ואחיו, קירסטן וחבריה שפגשה בדרכים.
קירסטן וחבריה בדרכם למוזיאון הציוויליזציה שהשמועה מספרת שהוקם בנמל תעופה נטוש. קירסטן מחזיקה בידיה פרק של ספר קומיקס שמספר על עולם דמיוני שנמצא בתחנת חלל, היא תוהה מה משמעותו ומי כתב אותו.
כמו שכתבתי בהתחלה, הכל נהיה ברור לאט לאט ולא נשארת אף פינה לא סגורה, הסופרת גם מבהירה את הדברים בשנית כמה עמודים לאחר מכן.
מיהו ג'יוואן, מה הקשר שלו לארתור והאם הוא שרד? מיהו ארתור האדם ומיהן ארבע נשותיו ואיך הן קשורות לסיפור? איך הגיע עיתון הקומיקס של תחנה אחת עשרה לידי קריסטין? מי כתב אותו ואיך הוא קשור לסיפור? האם יצליחו קריסטין וחבריה להגיע למוזיאון הציוויליזציה?
תקראו ותגלו, מקסים מקסים מקסים!
תאריך הכנסה לאתר 21/04/2017
ועל זה נאמר never say never. אני שמתרחקת מספרי מדע בדיוני או כל מה שמתאר את סוף העולם- זה ז'אנר שאני מתרחקת ממנו כמו חללית מכדור הארץ. ממליצה על הספר "תחנה אחת עשרה"
מנגד, אני קשובה להמלצות ולהזדמנויות שנקרות בדרכי. אני מודה שאם הייתי נתקלת בספר... המשך הביקורת
ועל זה נאמר never say never. אני שמתרחקת מספרי מדע בדיוני או כל מה שמתאר את סוף העולם- זה ז'אנר שאני מתרחקת ממנו כמו חללית מכדור הארץ. ממליצה על הספר "תחנה אחת עשרה"
מנגד, אני קשובה להמלצות ולהזדמנויות שנקרות בדרכי. אני מודה שאם הייתי נתקלת בספר בחנות ספרים- לא הייתי בוחרת בו. בקהילת הקוראים המשפיעים של הוצאת ידיעות שאני חלק ממנה- שלחנו לנו את הספר. והחלטתי לנסות. והופתעתי לטובה.
הספר הוא בין הספרים המעניינים שקראתי בעת האחרונה. ספר שכתוב ביד רגישה, מעורר מחשבות ותהיות מה יהיה אם לא יהיה דבר ממה שמוכר לנו. מה היינו בוחרים לקחת איתנו כזיכרון מהעולם המוכר לנו כאשר אנחנו הולכים אל הלא נודע.
הספר נותן דגש רב על חשיבותה של התרבות, הקריאה, המוסיקה גם אם הטכנולוגיה לא מאפשרת לנו חיים נוחים כפי שהיינו רגילים אליהם.
הסלוגן של הספר הוא: "כי הישרדות לא תספיק" ציטוט מתוך סדרת ה-TV "מסע בין כוכבים". הרבה מחשבה בעקבות האמירה הזו. שימוש בסלוגן מתוך סדרת TV שבתקופה לאחר המגפה ה-TV איננה קיימת וחלק מאנשי הסימפוניה אף אינם זוכרים מה זה המוצר הזה- TV
הסופרת עושה שימוש מעניין של מעברים בין הזמנים של לפני המגפה ולאחריה- טכניקה נכונה שגרמה לי לקרוא בשקיקה את הספר. כל הזמן חלפה לי מחשבה מה הם הבלי העולם המודרני לעומת הפשטות והראשוניות שמאפיינת את השורדים בלאחר המגפה. ה"בטן הרכה" של הספר זה עומס של פרטים, מסרים והתרחשויות שלעיתים משתלט על העלילה עצמה. הפתעתי את עצמי, שבדר"כ אני לא אוהדת ספרי פנטזיה, סוף העולם וכדומה- ולמרות הכל נספחתי עם הספר.
המינון בין החלק שמספר על הנדודים של הסימפוניה לבין תיאור החיים לפני החל המגפה לא מספיק מאוזן. הייתי מרחיבה קצת יותר על הסימפוניה.
נקודה מעניינת היא הבחירה של הסופרת לא לקרוא בשמות של חלק מחברי הסימפוניה אלא לכנות אותם גיטרה 1, צ'לו 5 ועוד.
מקום נכבד יש בספר לנביאי הדת השונים, המשונים, המיסיונרים ואלו שמבטיחים לצאן מרעיתם גדולות ונצורות - רק שיעשו את דברו של הנביא ללא הפעלת שיקול דעת
ישנו הקשר מסוים לישראל של אחד הגיבורים. אם הייתי מראיינת את הסופרת הקנדית זו אחת השאלות שהייתי מבררת איתה. האם ההקשר הוא מקרי או שיש איזו רמיזה לנושא הדתות הקשור בישראל.
נ.ב. העטיפה מפספסת לטעמי. כתב כבר מישהו, שאם הוא היה נתקל בספר בחנות הספרים הוא היה מדלג עליו. חשיבותה של הכריכה היא תמיד דיון בפני עצמו.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|
