כולנו בגדר נידונים למוות, אלא שיש לנו נטייה להשכיח זאת מלבנו. נראה לי שאנו נוטים לקבל את המוות, שמהווה חלק כל כך אינטגרלי מהחיים, בשוויון נפש. הוא איננו נוגע לנו, לכאורה, עד שהוא מכה בנו בבטן הרכה: מותו של אדם קרוב, מעשי רצח אכזריים במיוחד, ובמקרה הכול כך קיצוני הזה: שפעת קטלנית שמשמידה 99.75% מהאנושות.

 כולנו נידונים למוות, ובסופו של דבר תמיד תתבצע ההוצאה להורג. אבל נידונים על ידי מי? על ידי אלוהים? על ידי הגורל העיוור? על ידי המקריות הסתמית או הסתמיות המקרית? ועד שיתבצע גזר הדין הידוע מראש, האם החיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בספר, בכלל ראויים לחיותם? דמיינו לעצמכם חיים ללא טלוויזיה, ללא עיתונים ובלי אינטרנט (אח, ובלי סימניה, לעזאזל). אבל עזבו את החמאה. דמיינו עכשיו חיים בלי לחם. כן, גם במובן המילולי. חיים כמעט ללא אוכל. חיים ללא מדינות, ללא גבולות, ללא חוקים. חיים בלי בתי חולים, בלי שום טיפול רפואי, ללא תרופות. חיים בלי מטוסים, אוטובוסים ורכבות. חיים ללא חשמל ובלי תאורה, בהם הלילות שחורים משחור. האם יש טעם בחיים כאלו? "כי הישרדות לא תספיק", זהו משפט המפתח של הספר. הוא מצוטט מסדרת "מסע בין כוכבים" והוא מקועקע על זרועה של קירסטן, הדמות הראשית. ואם הסופרת הייתה מעוניינת להמשיך את המשפט הזה, נראה לי שהיא הייתה בוחרת באמרתו של ניטשה להשלמת הדברים: מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. כי הישרדות לא תספיק והשאיפה למשמעות לא תפסיק.

 העלילה מתמקדת בחבורת ניצולים, ובראשם קירסטן, שהייתה בת שמונה כשהמגיפה הלמה באנושות. החבורה מורכבת ממוזיקאים ואנשי תיאטרון שעוברים בין עיירות ניצולים בדרכם אל מוזיאון הציוויליזציה. חלק נכבד מהספר מתייחס דווקא לעבר, והוא מגולל בעיקר את סיפורו של ארתור לינדר, הכוכב ההוליוודי הנערץ על קריסטן. בדרך כלל אינני חסיד של קפיצות בזמנים, אך במקרה הזה מדובר במלאכת מחשבת שמיטיבה להמחיש את הניגודיות הקיצונית בין שני העולמות. זאת ועוד: הספר כתוב רובו ככולו בזמן עבר, אך מדי פעם מבליחות להן סצנות שכתובות בזמן הווה. בספרים אחרים הדבר היה צורם לי, אך כאן הדבר מתבצע בצורה נפלאה שמיטיבה להדגיש עד כמה ההווה שברירי ואיך שהוא יכול להפוך באבחה חדה אחת לנחלת העבר. סצנת הסיום של הספר העבירה בי צמרמורת. היא כתובה בזמן הווה, ולא בכדי, והיא מיטיבה להמחיש שאין לאבד תקווה, גם ברגעים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. "הוא יודע שלא יזכה לראות שוב מטוס ממריא, אבל אולי, אי שם, ישנן כבר ספינות שמפליגות לדרכן? אם יש שוב פנסי רחוב בעיירה כלשהי, אם יש סימפוניות ועיתונים, מה עוד עשוי להיות בעולם המתעורר הזה?"

 הספר עצוב ומלנכולי ומאוד אנושי ומרגש, אך באורח פלא הוא לא קודר. נוכל למצוא כאן הרבה ערגה וכמיהה לעולם שלפני הקריסה, אך גם במציאות העכשווית של העלילה, בה התנאים להיווצרות חיים אנושיים הם כמעט בלתי אפשריים, מצליחים גיבורי הספר לחיות חיים ראויים, ולעתים אפילו ליהנות מהם. "מה אבד בקריסה? כמעט הכול, כמעט כולם. ובכל זאת נותר יופי: דמדומים בעולם שהשתנה, 'חלום ליל קיץ' במגרש חניה בעיירה נידחת, ימת מישיגן המנצנצת כקילומטר משם."

 האם הסופרת מביעה בין השיטין ביקורת מסוימת על חיי השפע הקודמים, בהם הגיבורים היו כבולים בשלשלאות המחויבויות שכפתה עליהם החברה? האם דווקא בעולם האפוקליפטי הם מצליחים לעשות דברים שנפשם חפצה בהם והם לא העזו לבצע בחיים הבורגניים שלפני הקריסה? קירסטן, שבחיי השפע הקודמים לוהקה לתפקידים קטנים בסרטים ובהצגות, מופיעה בחיים האפוקליפיים כשחקנית בתיאטרון נודד, וההופעות הללו מסבות לה אושר בזכות אהבתה לתיאטרון ולשקספיר וההזדמנות לשמח לבב אנוש. לעומת זאת, ארתור לינדר, השחקן ההוליוודי המפורסם, זה שכביכול הגשים את חלום חייו בחיים הקודמים, האם הוא באמת היה מאושר? הוא מוצג בספר כמי שמאס בסופו של דבר בחיי הזוהר ומעוניין לפרוש לפנסיה.

 הספר הזה גרם לי לשאת קינה על חיים שעדיין יש לנו ועל הפריבילגיות הקטנות (כלומר, ענקיות) שהן עדיין מנת חלקנו, כי הכול כל כך נזיל ושברירי ולא לעולם חוסן. הספר הזה גרם לי להעריך את כל מנעמי החיים שאנו נוטים לקבל כמובן מאליו, ויותר מכך, הוא גרם לי להעריך את אספקת הצרכים הקיומיים הבסיסיים ביותר, שגם את קיומה אין לקבל כמובן מאליו. תסלחו לי על הדוגמה המביכה משהו, אבל הדמויות בספר חיות בעולם בו אין נייר טואלט. כלום יש דבר בסיסי ומובן מאליו מזה? חשבתם פעם איזה סיוט זה לחיות בלי קיומו של נייר טואלט וללא שום אלטרנטיבה אחרת?

 הספר הוא בבחינת נחמה ותקווה להישרדות של הגוף, ולא פחות מכך, למציאת מזור לנפש, בתנאים בלתי אנושיים בעליל, והוא כל כך אנושי ומרגש.

 הסקירה הזו מוקדשת באהבה ליעל הר. הגעתי אל הספר הנפלא הזה רק בזכות ביקורתך המרהיבה עליו, ואני כל כך מודה לך על כך.