את הספר הזה קראתי לאט. כל כך לאט, שלמרות אורכו הצנוע, היה נדמה שלא יסתיים לעולם.   אבל זה קרה, ובאופן אירוני, כמעט הופתעתי; שכן כמו כל הדברים הטובים והאהובים, כשהם נגמרים, גם כאן הייתה לי תחושה שמשהו נתקע, ונקטע, באיבו.

אנטוניו הוא מבקר תאטרון ידוע בן חמישים פלוס, המתגורר בריו דה ז'ניירו בדירת רווקותו. סיפורו מתחיל בבית הקפה הקבוע שלו, בו הוא נוהג לשתות, לעתים לשוכרה, שכן אנטוניו מאוד אוהב אלכוהול. אם הוא יזדמן לסלון שלכם, כבדו אותו בכוסית וויסקי, קוניאק, או אפילו רום, והוא יהיה מרוצה וטוב לב.

בבית הקפה הזה הוא רואה לראשונה את אינֵש, אישה צעירה בעלת יופי מיוחד וחזות חיוורת, שברירית וגלמודה. מכיוון שכפי שהוא מעיד על עצמו, הוא אינו מסוג הגברים הישירים והבטוחים בעצמם, הוא מתבייש לגשת אליה; מה גם שלפתע מצטרף אליה גבר בעל שיער מאפיר, וניכר היטב כי הם מכירים זה מכבר. אנטוניו מאבד תקווה, יוצא משם והולך לו לתחנת המטרו.

אך במדרגות הנעות של התחנה קורה דבר בלתי צפוי, כשמאחוריו מועדת אישה ונוחתת היישר על גופו. באינסטינקט אנושי הוא תומך בה ועוזר לה להתאושש, באדיבות ובדאגה לשלומה. כאן מתבררים לו שני דברים; האחד שהאישה צולעת, והשני שמדובר באותה יפהפייה ממנה התרשם בבית הקפה.

אנטוניו אוזר עוז ומזמין את הצעירה לבילוי, והם קובעים למחרת היום. במהלך הפגישה זורם האלכוהול, במיוחד אל גרונו של אנטוניו, ובסיומו של הערב הוא מלווה אותה לדירתה במצב תודעתי מפוקפק. בבוקר הוא מתעורר במיטתו ותוהה מה קרה. הוא נובר בזיכרונו ולאט לאט נדלקות בראשו עוד ועוד תמונות ממאורעות אמש. אחת מהן היא הדירה המוזרה של אינש, בה ניצב כן ציור עם קנבס מכוסה, ועליו נשען קב הליכה.

אנטוניו המבולבל, המאוהב, לא זוכר במדויק את כל הפרטים, אך בהחלט חשוב לו לראות שוב את אינֵש. הוא פוצח במסע כמעט נואש במטרה להיתקל בה "במקרה". מכאן ואילך העלילה מתפתחת, מסתבכת, מקבלת תפניות ופנים נוספים.

האם אינֵש היא ציירת? ומה יחסיה עם אותו גבר מבוגר, שהיה עמה בבית הקפה? ומדוע דירתה המינימליסטית של אינש נראית כמו תפאורה של מיצג כלשהו? וחשוב מכך, האם התעניינותה של אינש באנטוניו היא כנה, או שמא הנה רק סוג של תכסיס אינטרסנטי שלה ושל הצייר ויטוריו, אשתו, וחברם הצייר מילטון?

כך או כך, מדובר ביצירה עכשווית נדירה. הדובר משלב בטקסט הסיפורי ניתוחים מבריקים של הצגות תאטרון, ולא פחות, של עצמו. הכתיבה כנה עד כדי השתאות, ישירה, בלתי מתחנפת לעצמו, לדמויותיו או לקורא. המודעות העצמית של אנטוניו מעוררת השראה, והוא כותב תוך כדי פנייה לקורא הפוטנציאלי ומתייחס אליו, ולמחשבות העשויות להתעורר בו במהלך הקריאה. ב"פרשיית אינש" גלומים רבדים וגוונים רבים; קווים של אגרסיביות פאסיבית, ארוטיקה מרומזת פחות ויותר, אווירת מסתורין, מתח שהולך ונבנה. יש כאן מן האלמנטים הבלשיים והמשפטיים, מן העבריינות המצועצעת, הצינית, של בני תת-התרבות הבוהמיינית, טשטוש גבולות מתוחכם בין ביצוע פשע במודע לבין פנטזיות בעלות אופי מיני "חריג", כביכול, המאופיינות בכוחניות ובשליטה בפרטנר "חסר-אונים", חשוף נפשית, ומתמסר בטוטאליות. הקנאה הבוערת של אנטוניו לאישה שהוא כמעט לא מכיר, למשל, מתיישבת היטב עם אופייה של תשוקתו ושל פשעו, המוטל בספק.

פשע מעודן הוא ספר חכם. מאוד חכם. הוא יומן אינטימי של אמן המילים, הכותב על אמנויות; אמנות ההבעה הביקורתית, אמנות הציור, אמנות התאטרון, אמנות הנאום המשפטי ואף האמנות המפוקפקת של טמינת הפח, אם אכן הייתה שם כזו; שכן עד המילה האחרונה נותר בדובר ובקורא הספק, בנוגע למניעים האמיתיים, אולי הנסתרים, של הדמויות, ואף של עצמו. אם אתם רוצים להמחיש למישהו את משמעות הביטוי "ליהנות מן הספק", תנו לו לקרוא את "פשע מעודן".

כל כך יפה ומעניינת בעיני ההתאהבות העיוורת כמעט, של אדם שרואה היטב את הסביבה הפיזית ומיטיב לבחון ולהתבונן במבט מפוקח גם אל תוך הנפש פנימה. התחשק לי לומר לו במהלך הקריאה: אנטוניו מותק, אתה אמנם מבקר תאטרון, אבל אתה חי בסרט.

ואוך, כמה שהסרט הזה טוב.