"לו היה האיש הזקן בצלילותו, בוודאי היה אומר: מה פתאום! בשבילי לעזוב ילדה קטנה ולטוס לחצי עולם? בשום אופן לא! האישה הצעירה הזאת צריכה לחזור מיד לביתה בפיליפינים."

"האיש הזקן" שעליו כותבת נגה אלבלך הוא אביה, שאת ימי חייו האחרונים תיעדה בהרהורים של פרידה וגעגוע, המשולבים במחשבות רחבות יותר. אלבלך משלבת את הפרטי עם הציבורי, ומהאישי, מהקשר בין אב ובת, היא מגיעה אל הכללי. כמו למשל בציטוט שלעיל. אפשר ללמוד ממנו על אותו "איש זקן" – הדמות שבה מתמקדת הכותבת – להיווכח באנושיותו, ביכולתו להתמקד בזולת ובצרכיו, להבחין בעוול, להתנגד לו, ובה בעת לחשוב על התופעה המעציבה כל כך של נשים צעירות שנאלצות להיפרד מהילדים שלהן ולטוס עד קצווי עולם כדי לפרנס אותם.

המבט הוא, כמובן, של הכותבת, שבתיאורה את אביה מביאה בפני הקורא את התהליך העגום של אובדן הצלילות. בהרבה אהבה וכבוד היא מספרת עליו. למשל – כיצד אביה הפסיק לזהות את אמה, וברגע מסוים סירב "לישון במיטה עם אישה זרה": עד כדי כך ש"כל הלילה ישן על הכורסה בסלון, שומר אמונים לאשתו, הישנה בחדר הסמוך".

היא מתארת כיצד האיש שחיבר מילון וכל חייו עסק במילים, איבד את היכולת לחשוב על שלוש מילים שמתחילות באות ב', לבקשתה של עובדת סוציאלית שבחנה את הקוגניציה שלו.

היא אינה שוכחת גם רגעים מרים-מתוקים של הומור מייסר שהאובדן מביא אתו: למשל, דבריו של אביה שאומר לה, בתשובה לשאלתה "אתה בכלל יודע מי אני?": "אל תחשבי שאני לא יודע. הכרתי את אבא שלך, הוא היה אדם נחמד. הגון." או בהזדמנות אחרת השיב לה על אותה שאלה "מי שואל?"

והרי יש אמת עמוקה בשתי התשובות הללו, המנותקות לכאורה מההיגיון: הוא מעיד על עצמו שהיה אדם טוב, והוא "מכשיל" אותה בשאלת נגד כמו פילוסופית: את שואלת אם אני יודע מי את? "מי שואל?" כלומר – את בכלל בטוחה שאת עצמך יודעת מי את?

אלבלך נוגעת בסוגיות רבות: למשל – בכורח להוציא סכומי עתק כדי להעניק לאדם שהכרתו מעורפלת את הטיפול שהוא זקוק לו. ובכן – אין בררה, אלא להוציא על כך את כל החסכונות. (כמובן – במקרה הטוב, שהם בכלל קיימים!). ועל זאת העירה חברה של הכותבת: "שאחסוך מעצמי חיים טובים בצעירותי כדי שבימי הזקנה יישאר לי מספיק בשביל מוסד סיעודי?" אכן, שאלה כבדת משקל. החברה מסכמת: "זה מעוות. עדיף לגמור קודם." האומנם? הכיצד? אין ספק שהאוכלוסיה מזדקנת. החיים התארכו מאוד, אבל לא תמיד לטובה.

מכל מקום, אלבלך חשה שהצוואה הרוחנית שקיבלה מאביה היא "גם במחיר של ויתור כואב – על כסף, שטח, רכוש, תהילה, מעמד – יש קודם כל להיות בני אנוש". את זאת למדה מאורח חייו, מצניעותו, מפשטות הליכותיו: "זו הייתה דרך חייו. הוא הנחיל אותה יום יום לבתו", היא כותבת, ומוסיפה "האיש הזקן לא הותיר אחריו שום צוואה – רק גל של חום ואהבת אדם."

לכל אורכו של החיבור אפשר לחוש בחום האנושי ובעוצמת אהבה המוקרנים ממנו, והקריאה בו מרגשת ומעוררת השראה. העדינות שבה נכתב משתקפת בעיצוב העטיפה שלו, ובה רישום של מיכאל גרוס.

פרידה

במבוך המורכב של יחסי הורים וילדים, הפיתול האחרון נהפך לקשה במיוחד כשהורה מאבד את חייו בעודו בחיים, כלומר לוקה באלצהיימר. הקושי, לא פחות ואולי עוד יותר משהוא של ההורה, הוא של הילדים. שנאלצים להתמודד לא רק עם חילופי התפקידים (עכשיו הם אחראים, מקבלים החלטות ומטפלים באלף ואחת דרכים) הקשים כשלעצמם, ועם ידיעת הסוף הברור מראש, אלא גם עם העובדה - המכאיבה ופוגעת תמיד - שההורה הדועך לנגד עיניהם מאבד אותם ואת עצמו בעודו נוכח פיזית. נגה אלבלך מלווה את אביה בישורת האחרונה הזאת של החיים, בספרה "האיש הזקן" (הקיבוץ המאוחד), ודווקא מתוך העדינות, הישירות העניינית והפשטות המאופקת, היא נוגעת ומרגשת.

"האיש הזקן" – שכך היא מכנה את האב מבלי לנקוב בשמו, מה שרק מחדד את התלישות של האישיות המתפוררת במחלה האיומה הזאת – אינו סיפור במובן הרגיל של ההגדרה למרות שהוא בעצם מתחיל בהכרה שזאת המחלה וזה המצב, ומסתיים במות האב. הספר הוא למעשה קרעי זיכרונות, פיסות חיים ותובנות, מעין אוסף פתקים שרשמה לעצמה וקיבצה, לא תמיד בסדר כרונולוגי, אבל תמיד בהקשר ומקצב נכונים.

זו אסופת טלאי-חיים, מהם אורגת אלבלך תמונת משפחה ויחסים, אנשים, בחירות ומהלכים. היא לא באמת מבארת במפורש – לא את מהות המחלה, לא שלבים ומשברים. היא משתפת – בתיאורים תמציתיים וחדים, בהארות, בהבלחי זיכרונות ותובנות. ונדמה לי שהדבר הכי כן ויפה בספר הקטן (118 עמודים), המתומצת ומרוכז הזה, הוא התמקדותה בשני תהליכים שהם מאוד אותנטיים להתמודדות עם המחלה הזאת: ההיכרות האמיתית שהיא בעצם עושה עם אביה כבן אדם ואישיות בפני עצמו, ולאו דווקא אבא שלה, ומצד שני – ההיכרות המחודשת-אחרת שלה עם עצמה.

אלבלך, שכתיבתה מצטיינת בדייקנות תמציתית, מצליחה לרגש בלי טיפת סנטימנטליות דביקה, לקרב את הקורא לדמויות שבספר דווקא באמצעות הריחוק-לכאורה (אין לו שם), לעורר הזדהות בזכות ההארות האסוציאטיביות שכל מי שעבר גיל מסוים מכיר. אלה שכאשר הן מבליחות – פתאום מתחוורים לנו קווי דמיון והסברים שהיו עד אז עלומים. כך למשל, בקטע קצרצר אחד, היא מגדירה את האב "ביישן. ביישן גדול. ובאורח פלא, בגיל ארבעים התגבר על ביישנותו ונשא אישה. בגיל ארבעים-וארבע נולדה לו בת. בתו היחידה". ומיד אחרי הקטע הזה, היא מחברת את הבת, את עצמה, אל הביישנות הזאת שלו שהיא גם שלה, נזכרת דרכה באירוע מטיול משותף בחו"ל כשהייתה בת חמש-עשרה, ופתאום מבינה משהו עמוק יותר על עצמה (על רתיעתה מחנויות בגדים). ומי מאיתנו לא מכיר את זה, את ההרגשה, הנטייה או הרתיעה ממשהו, את השריטה הקטנה שאנחנו לא ממש קושרים למשהו, ויום אחד – במקרה אצל רובנו, ובכוונה אצל בני-המזל שמספיקים ומצליחים לנהל עם הוריהם דיאלוג התגלות – מתברר לנו שהשריטה הזאת לא נולדה מהאוויר, אלא מחוברת בקו פתלתל כזה או אחר להורינו.

כן, זה ספר עצוב, שצובט בלב. שיש בו גם המון אהבה וגילוי ויופי. והוא נקרא בקלות, במהירות, ומעורר המון אמפטיה והזדהות, כי לכל אחד מאיתנו יש הפלונטר שלו מול הוריו.

זו פעם ראשונה שאיני יודעת כיצד אתחיל לכתוב את דעתי על הספר. הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי בעקבות קראית הספר וכל כך קשה לי להעלות אותן על הכתב. מודה, לא רציתי לקרוא את הספר בגלל נושאו, אבל דפדוף קל שכנע אותי להתחיל, ומכאן הדפים עברו מעצמם.

אתחיל בכך שבתי, סטודנטית לרפואה שנה שישית אמרה לי,  כל סטודנט לרפואה חייב לקרוא את הספר הזה, הספר צריך להיות על המדף לצד הספר של האריסון (ספר הרפואה הפנימית).

ואני? סיימתי לקרוא את הספר כשדמעות עצב זולגות על פניי המחייכים. אוקסימורון.

צחוק מהול בעצב , עצב מתערבב בצחוק, זו היתה התחושה שלי.

גיבור הספר הוא האיש הזקן, בתו של האיש הזקן כתבה על פתקי נייר  את מחשבותיה על אביה לאחר שנפטר.

הספר הוא סיפורים קטנים מלאי זיכרונות ומקיפי חיים שלמים של אדם. כל סיפור הוא אירוע שבתוכו משולבים שברירי אישיותו של האיש הזקן. כולם יחד נותנים מכלול שלם של אדם מסור, נעים הליכות, איש ישר וטוב לב, למד משפטים בלילות ובימים עבד כפועל בניין. כעורך דין נהג לטפל באנשים שלא היה ביכולתם לשלם לו. התשלומים שלהם לו היו מתנות קטנות, כלי אוכל, פרחים, מעדנים שהציפו את ביתם.

הסופרת נגה אלבלך,(את ספרה סילנד אהבתי מאוד) מלווה את אביה בחודשי חייו האחרונים, היא מכנה אותו האיש הזקן מכמה טעמים, האחד אולי להרחיק את אביה האיש הקרוב אליה ובאמצעות הזרה להתייחס אליו כאל אדם שאינו קרוב אליה, או אולי מכנה אוו כך על מנת לומר, כל אחד מהאנשים הסובבים אותנו יכול להיות האיש הזקן שבספר.

מה עובר על משפחתו של האיש הזקן שאינו מזהה אותם, מדבר אליהם בשפה שאינה מובנת, “בתו של האיש הזקן אפילו לא ידעה שאביה דובר גרמנית.” מה עובר על בתו ואשתו של האיש הזקן המסרב ללכת לישון במיטתו, כי יש שם אישה זרה, מה יגידו עליו הוא שואל, ומוסיף ומה יגידו עליה. מתייחס לאשתו כאל אשה זרה, שואל אותה אם גם מחר היא תהיה כדי לשרוך את שרוכי נעליו.

לאורך הקריאה חשבתי, איך בני המשפחה מקבלים את השכחה והבלבול, האם נעלבים , האם כועסים על כך שהאיש הזקן כועס עליהם או מתלונן שלא יצא כבר 25 ימים מהבית בדיוק ברגע שבו הוא חוזר מטיול.

הסיפור נע בהיפוך כרונולוגי, מתחיל משנותיו האחרונות של האב ועובר לילדותו, נעורים, בגרותו. זיכרון הווה אינו נעים, אב חולה , מבולבל לא מזהה את בתו. ,נגה אלבלך מספרת בחום מלטף על הכאב באיבוד הזיכרון ואיבוד האב שהיה לה. מהווה היא עוברת לעברו של האב, לילדותו, עוצמתו וגדולתו. תהליך זה הוא בדיוק כמו שאנו זוכרים את הורינו. בתחילה התמונות הן תמונות הזקנה ולאחר מכן צצים ועולים זיכרונות העבר הרחוק.

ספרים רבים נכתבו על מחלת האלצהיימר, אבל ספר זה הוא שונה ומיוחד, לא צריך עלילה ותיאורים ארוכים ומסורבלים על מנת להעביר את רגש הכאב והחמלה של בני המשפחה. נגה אלבלך מצליחה לספר על תחושותיה כבת ועל תחושת האב ברגעים של השכחה.

ספר רגיש, ספר עדין עם תמונות אנושיות המהוות מכלול שלם של מערכת יחסים בין אב לבת. אל תחששו לקרוא את הספר. להפך, אני ממליצה עליו בחום רב, כי יש בו הכל.