מה היה לנו

"היה הייתה", ספרה של יעל נאמן (אחוזת בית ספרים), מוגדר כבר על הכריכה האחורית "ספר שאין דומה לו" וזה לגמרי נכון מכמה סיבות, בין היתר בגלל שבמובן מסוים זו בעצם מעין כתבת-מגזין עיתונאית שהתארכה לממדי ספר. נאמן, שנוכחת בעצמה, בלבטיה ובזיכרונותיה-שלה בספר, מספרת כי חקרה את נשואת-הספר במשך עשר שנים - ומדובר באישה אמתית, שכל הפרטים על אודותיה ועל אודות כל מי שמעידים על חייה ואישיותה מופיעים במלואם, מבלי להסוות או להסתיר דבר. במעין ניו ג'ורנליזם, הגרסה הספרותית אם תרצו, נאמן מנסה לשרטט ולפענח את חייה של האישה, פזית, שאותה ראתה בחטף פעם אחת ואת המסע בעקבותיה עשתה אחרי מותה, אחרי שפזית – שנולדה בשם סילביה – עשתה ככל יכולתה כדי להשמיד, להעלים ולמחוק כל זכר לקיומה ולעצמה.

אבל העניין כמובן אינו רק סיפורה של האישה החידתית, שככל שהספר מתקדם והמרואיינים מתרבים, מסתבר כי הייתה מבריקה ומוכשרת להפליא ועם זאת גם בעייתית ומסוכסכת קשות עם עצמה, אלא סיפורו של דור שלם, בני דור שני לשורדי וניצולי השואה, שחיו את המציאות הזאת עוד בטרם הוגדרה בשמה הרשמי, בצל הורים שעשו ככל יכולתם להתחיל מחדש, אבל נשאו טראומות ופצעים שבמקרים רבים לא נתנו לאיחוי וריפוי, שאיש אז, בימי מדינה וחברה צעירה, לא עצר לראות אותם, ובוודאי שלא להקשיב, להכיל או לנסות להבין אותם.

ומכאן נובע בעיני כוחו הלופת של הספר הזה, שמעיק על הנשמה של הקורא בין אם הוא חלק מהדור ההוא, גדל אחריו, בשוליו או כבן לו. הספר הוא מין מארג טלאי-עדויות של אנשים שהכירו את פזית והיו חלק מחייה או ליוו אותה מילדות ועד מותה מסרטן בגיל 56, אישה לבדה בעולם שלא השאירה אחריה משפחה (את גופתה צוותה למדע), יצירה (למרות שנחשבה מתרגמת מחוננת היא מחקה כל מה שכתבה) או רכוש (הורישה את דירתה לבית החולים איכילוב בו טופלה לקראת מותה). מעדויותיהם של חברי ילדות, תיכון, אוניברסיטה, חברים במקום העבודה, שכנים, הרופא שטיפל בה, מצטיירת דמות אישה שמצד אחד תמיד הייתה לבדה ומצד שני כבלה אליה אנשים סביבה (שבישלו לה והביאו לה ועשו לה); אישה מצחיקה, רחבת אופקים, מבריקה, רבת חברים ועם זאת בודדה להחריד, מסתגרת, מפרידה בין חבריה; אישה עם בעיות איומות של דימוי גוף ושנאה עצמית, שנדמה כי כל חייה רצתה למות, אבל גם לחיות. אישה רבת-סתירות שלפעמים אי אפשר שלא לרחם עליה, להיעצב עליה, לחוש את הפספוס הנורא שהתגלם בה ולפעמים היא מרתיעה וחונקת בין הדפים, תובענית במידה בלתי אפשרית, מפחידה בהזדקקות הגורפת שלה.

והיא חלק מדור, מזמן, מתקופה. שמהדהדת, גם למי שכמוני (והרבה ורבים אחרי) צעירים מבני הדור הזה. הילדים היחידים, אלה משם, השותקים את העבר, הזועקים בלילה, המנקים באובססיביות, בעלי היחסים הטעונים עם אוכל, הלא-מדברים בשפות של שם עם ההורים, וכן הלאה וכן הלאה. אמא שלי בת יחידה, אבא שלה בא הנה מטעמים אידאולוגיים, אבל היא ואמה הגיעו מאוסטריה ברגע האחרון, לשיטתה של סבתי - שחיה בבית הוריי עד מותה - "רק לתקופה". אלא שהתקופה נהפכה לתמיד, כל המשפחה שנותרה מאחור הושמדה, כל מה שהיה – לא היה עוד, וכל השדים הוכנסו לבקבוקים סגורים היטב. ואני הייתי הנכדה שסירבה לדבר איתה ברחוב "בשפה של הנאצים", הגרמנית, השפה היחידה שהיא באמת ידעה.

מה ידעתי. כלום. היא שתקה, אני אז לא שאלתי. ובמותה, נקברו איתה גם כל שתיקותיה. אימא שלי שכחה. או לא זכרה. או מחקה. כך או כך, מרגע שהגיעה לכאן כילדה מעולם על סף מלחמה, התאמצה להיות יותר צברית מהילדים שנולדו לה שנים רבות אחר כך. ובכל זאת. רוחות הרפאים של השכונה בה גדלה פזית, שנאמן משרטטת בדייקנות בין דפי הספר, העירו תחושות, שדים והבזקי זיכרונות משלי (גם אם מזמן אחר ושכונה ועיר אחרת), שנגעו והסעירו, צרבו והעיקו והעלו בי מליחות של אובדן, של פספוס.

סיימתי לקרוא את הספר כשמחוץ לחלון נשקו מים מאפילים לרקיע מחשיך בדמדומים מאפירים. עננה שקופה של תוגה רבצה עלי, והרגשתי עצב אבל גם סיפוק גדול. על כך שקראתי ספר מצוין, גם אם הוא מכביד על הנשמה. כי לפעמים דווקא מתוך ההתעמתות עם כובד המציאות או הזיכרונות, עם מועקה של תחושות ורגשות, באים גם הבנה ופיוס והקלה.

הספר מאגד בתוכו את סיפורה של פזית פיין , אישה רבת כישרונות שרב בה הנסתר על הגלוי. פזית הינה דור שני לניצולי השואה, הספר מסופר דרך סיפוריהם של חבריה , משפחתה הקרובה, שכנים ומכרים נוספים.

פזית הייתה בעצם מן אישה " שקופה " שבחרה לא להשאיר כל עקבות אחריה.

הסופרת מעידה שבמשך כעשור אספה חומרים על פזית.,מכל מכריה ורקמה את סיפור חייה וחייהם.

יעל נאמן בסגנונה היחודי מתארת אומנם את דיוקנה של פזית אך הספר הינו מסמך מרתק על בני הדור השני לשואה שנולדו מיד לאחר המלחמה .

השאלה שהעסיקה את הסופרת והדהדה לי לאורך כל קריאתו של הספר הוא: מדוע בכלל לכתוב על אישה שבקשה למחוק את עצמה מן העולם? ומה הייתה בעצם האובססיה של יעל נאמן לאיסוף חומרים על אישה שאפילו את ההערות שרשמה על ספריה מחקה באופן כזה שלא יצליחו לראות דבר ותרמה את הספרים האהובים עליה ביותר למקום בו יכלה בוודאות לדעת שיגרסו אותם.

בראיון שנערך עימה ,יעל מספרת שהתלבטה אם לשלב צילומים נשל פזית בספר אך לבסוף ויתרה.

וכשנשאלה איך היתה מרגישה אם מישהו היה מחליט לעקוב בצורה דומה אחרי חייה ולפרסם ספר במתכונת דומה השיבה :"הייתי מרגישה נורא ואיום ".

ספר שונה אך ללא ספק מיוחד ומהדהד זמן רב לאחר סיום הקריאה.

לא רבים הספרים שבהם ברגע שאני מגיעה אל סופם אני ממהרת לחזור אל הדף הראשון ולהתחיל לקרוא שוב. כך קרה לי בספרה החדש, עטור השבחים (המוצדקים!) של יעל נאמן, היה היתה. מיד כשגמרתי לקרוא הרגשתי חייבת לחזור אל ההתחלה. לא רק מכיוון שהתקשיתי להיפרד ממנו, אלא גם כי רציתי לעמוד שוב על טיבו. להעמיק לתוכו. לנסות לאחות בעצמי את כל החלקים שמהם הוא מורכב כמו – וזה לא דימוי שלי אלא של המחברת – עבודת טלאים ססגונית: תיעוד של דברים שנאמרו לה בעל פה; מכתבים ואי-מיילים שקיבלה, ובמקרה אחד, אפילו מכתב של פזית ששרד: "אני אוספת," כתבה נאמן, "כבר כמה שנים קרעי מחשבות וסיפורים על פזית, כי פזית היתה כאילו צרופה משאלות קיומיות, ומהם אני מנסה לסרוג מחדש את דמותה."

לפני שנים רבות אישה אחת, פזית (סילביה) פיין, לכדה את תשומת לבה של יעל נאמן. המפגש ביניהן היה קצר כהרף עין ולא ישיר. פזית הגיעה אל בית חברתה של נאמן, ודיברה אתה כמה דקות. אבל משהו בה עורר ביעל נאמן תחושה שהיא חייבת להכיר את פזית. נאלצת, ממש, לשאת אותה בתוכה. נאמן מתארת איך פזית כמעט נטמעה בה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לעשות הכול כדי להכיר אותה מקרוב ככל שיתאפשר לה: "היא בכלל גרה בתוכי באותה תקופה או אני בתוכה. או גם וגם." לשם כך פנתה לאנשים שהכירו את פזית, שנים אחרי שזו הלכה לעולמה. כל אחד מהם שיתף את נאמן בסיפורים על פזית, ואז הפנה אותה לאנשים אחרים שהכירו אותה בתקופות שונות של חייה, וכך התפתחה מלאכת חיבור הטלאים, והיצירה התארכה ונעשה מורכבת, ססגונית ומרגשת.

פזית המצטיירת בספר היא דמות מרתקת ורבת סתירות, שיעל נאמן עומדת עליהן. מצד אחד – אניגמטית, ומהצד השני – ידועה ומוכרת לחבריה. מצד אחד בודדה מאוד, חיה בגפה, משדרת תחושה שהיא גלמודה בעולם, ובעצם – מוקפת בהרבה מאוד אוהבים, חברות קרובות, ידידים ומכרים, שכולם, מסתבר, אהבו אותה מאוד, והיו קשורים אליה ומסורים לה עד בלי די. רבים מהם מספרים כמה השקיעו בה. כמה הייתה יקרה ללבם. כמה העריכו אותה והתפעלו ממנה. כמה הרבה היו מוכנים לעשות למענה: להסיע, להציע, לבשל, לייעץ, לתת, להשפיע עליה רגש, הערצה, זמן, כוחות. ועוד סתירות מתגלות בדמותה: התשוקה שהביעה למות, ניסיונות ההתאבדות שלה, ולעומתם הרצון לחיות,  שהרי בכל פעם כזאת מיהרה להודיע לאחד מחבריה.  ניסיונותיה למחוק את עצמה – היא למשל גזרה את מראה פניה מתוך תצלומים ומחקה הערות שכתבה בתוך ספרים, ולצד זאת – תחושתם של רבים ממכריה שלא באמת רצתה להימחק מהעולם. "היא רצתה שמישהו יחבק אותה, אבל אם הוא לא יכול, אז לפחות שיהרוג אותה".

יעל נאמן מתארת את הקונפליקט שהתעורר בה: האם התיעוד והחיפוש אחרי פזית מוסרי? האם מותר לכתוב עליה ספר, בשעה שהיא הביעה רצון מפורש לא להיות מוכרת וידועה?

לטעמי הספר שלפנינו, זה שנאמן מעידה כי לא הייתה בטוחה אם תצליח בכלל לכתוב אותו, מוכיח שהמעשה היה נכון. לא רק בגלל הדמות של פזית העולה ממנו, אלא גם משום שהוא מתעד דור ושכבת אנשים שכונו לימים "בני הדור השני": אותם בני ניצולים שרובם נֶהרו זמן קצר מאוד אחרי מלחמת העולם, אחרי "השואה" שעדיין לא כונתה כך, כשם שהם (אנחנו!) טרם ידעו (טרם ידענו!) שיש קטגוריה כזאת, "דור שני", ושהילדים שלנו יכונו "דור שלישי", ואולי כך הלאה גם הנינים ובני הנינים, עד קץ הדורות?

התיעוד של בני אותו דור, ילדים של הורים שניצלו אבל משהו מהם נשאר באירופה, עם בני הזוג והילדים הקודמים שנספו, מזעזע וחשוב כל כך, כמו גם תשומת הלב שיעל נאמן מעניקה להם, לסיפורי החיים שלהם ולהשפעה שהשפיעו עליהם המוראות שעברו הוריהם.

"ההורים באותם ימים היו תהום של בושה. מחצב של אשמה. הם היו עתיקים. הם באו מתרבויות אחרות, הם לא ידעו עברית טוב, רבים מהם יצאו חיים מקברי ענק, נהר שחור עבר ספק בתוכם, ספק בינינו לבינם, בינם שהיו שם ועכשיו הם כאן ובינינו שנולדנו כאן." בני הדור השני חשו שמה שקרה להוריהם היה "מעבר להרי החושך, מעבר לזמן האמיתי". אחת מהן מעידה כי רק בגיל מבוגר יותר הבינה "כמה מעט זמן חלף מהמלחמה ועד שנולדנו ואיך הכול היה מעבר לפינה".

יעל נאמן מביאה את עצמה לתוך הספר. לא רק אל הקשר שלה עם פזית, אלא גם את חייה שלה, של בת הקיבוץ שהגיעה לעיר, והיא אמנם צעירה בהרבה מבני דורה של פזית, אבל גם המעברים שלה בחייה מרתקים (וקשורים!). למשל – בחירתה להתנדב עם זקנים, כי "במקום שבאתי ממנו לא היו זקנים". או  תיאור הדירות התל אביביות השכורות, שבהן "אי אפשר היה לנקות באמת את הדירות מהפיח, מאבק הרהיטים, מהזקנה, מהקמצנות, מחרדת השואה. אבל לאבק ולפיח היה גם טעם של חירות. כי הכיעור בכל דירה היה שונה. בקיבוץ הדירות היו זהות…" או: "בקיבוץ לכל צעקה ושיגעון היה שם. בעיר זה היה אלמוני, שייך לחלל, לציבור ולאף אחד."

"בכל דירה שגרתי בה בתל אביב היו שכן או שכנה משוגעים או כואבים", היא כותבת. משפט כה ישיר, עובדתי-לכאורה, ובעצם מקפל בתוכו תיאור של חברה שלמה שהיא פוסט טראומטית, החברה הישראלית, משפט שמטריף את הדעת בכאב שהוא מביע כך, בפשטות גמורה. הספר כולו כתוב באותו אופן: תיאורים עובדתיים שאינם אלא דלתות שנפתחות אל התופת המוסווית בשגרת חיי היומיום הרגילים.

אחת העדות לחייה של פזית הסבירה כי לא רק שהכתיבה "לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימויים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה, כי כל הזמן הדברים נחצבים מאותה מחצבה פנימית שהולכת ומעמיקה, משריטה לפצע, ואז הולכת ונפערת מפצע לתהום".

אבל הקוראים – הם זוכים במשהו אחר. מבחינתם יש כוח מנחם בנגיעה בָּאמת. ועל כך תודה מעומק הלב ליעל נאמן ולספרה.

אחד הספרים המיוחדים והשונים שקראתי השנה. ספר שנותן חומר למחשבה על חיינו, מי אנחנו עבור הסביבה, כיצד הבית משפיע עלינו. כתיבה מסקרנת וכנה.

היה היתה, כך מתחילות כל האגדות, אבל חייה של פזית, סילביה(סילבי)פיין אינם חיים של נסיכה באגדות, להפך חייה שייכים לטרגדיה. פזית פיין נולדה ב1947 לאחר מלחמת העולם השנייה במחנה עקורים והגיעה לחולון, שם גדלה. לימים עברה לעיר הגדולה תל אביב והפכה להיות מתרגמת ועורכת.

יעל נאמן כותבת בתחילת הספר “פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה, וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה.”

למה לכתוב על מישהי שלא רצתה שידעו שהיא חיה?  כי כנראה היא מאוד רצתה שיראו אותה, יקלפו את צחוקה הרועם ויגלו את נשמתה המיוסרת.

יעל נאמן עצמה לא ידעה מה הניע אותה לכתוב דווקא על פזית, כמה רגעים חטופים בפתח הדלת וצחוק מתגלגל שנחרט בראשה הביאו אותה לרצון להתחקות אחר אשה שרצתה למחוק עצמה. במשך עשר שנים אספה פרטי מידע, ליקטה זיכרונות מהאנשים שהכירו את פזית, והתוצאה שלפנינו היא ספר אחד ומיוחד, זה אינו ספר עלילתי, למרות שיעל התלבטה אם להשתמש בחומרים שלה ולכתוב סיפור בדיוני הנשען על עובדות. זהו ספר המזכיר סרטי תעודה שבהם אנשים מספרים על, מתארים תקופה ונותנים לקורא אפשרות הצצה.

הדקות הספורות שבהן יעל ראתה את פזית נחרטו בזיכרונה עד כדי רצון לגלות מיהי פזית. חברי הילדות של פזית מתארים אותה כדמות קוטבית, שנונה וחכמה, צוחקת ומצחיקה, אך טראגית בנשמתה. רואה את החיוב והצחוק שבחיים החיצונים, אך לא בעצמה.

בדיעבד מסתבר שפזית גדלה בבית לא קל. ילדה יחידה להורים ניצולי שואה, אמא חרדתית הפוחדת שבעלה לא ישוב הביתה ועומדת בחלון ומחכה לו. ילדה שגדלה לצד הורים שהיו חטיבה אחת ולה לא היה מקום. הורים נוקשים, שלא הרשו לה לצאת, או להביא חברים הביתה, עקבו אחריה ואב שהיכה אותה. כל זה הוביל אותה לסבל והרס עצמי.

ספר מספר לא רק על פזית. אלא על כל הדור ההוא, שבא משם וניסה לשכוח והדור השני שחי ועליו עננה כבדה של מצפון וזיכרון. ופזית? הבית הפולני של ניצולי השואה חי בתוכה, לא יכלה לסבול שיהיה לה טוב. הצחוק המתגלגל שלה היה  כיסי והסתרה לחרדות ולעצב הפנימי.

פזית אהבה את החיים ופחדה מהם, רצתה קירבה לאנשים ורצתה להיות לבד, דמות קוטבית מעניינת, מסקרנת, חכמה ושנונה.

אבל זה לא רק ספר על פזית, זה ספר על ייסורי הכתיבה ותהליך הכתיבה של הסופרת. תהיות על הבחירות שעשתה. יכלה לכתוב על דמות בדיונית ,לשנות, להוסיף, אבל היא מחליטה להביא את הסיפור כמו סרט דוקומנטרי. ראיונות המובאים כלשונם ללא עריכה, סיפורים אישיים אמיתיים עד כי נדמה שהקורא יושב מול מסך קולנוע וצופה.

הבחירה לא לשים תמונות של פזית בספר היא אולי כדי להראות שכל אחד מאתנו הוא עולם מלא וגם אם לא נרצה להשאיר דבר מאחורינו תמיד יישאר משהו מאתנו.

פזית היא אנונימית ולא אנונימית עבורי.

על הספר המליצו לי בשבוע הספר, “את חייבת לקרוא אותו, לא תוכלי להניח אותו.” אמרו לי, וכך היה. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. הקריאה בעמודים הראשונים טלטלה אותי נפשית. העיר חולון, עיר ילדותי ונעורי צפה ועלתה מבין הדפים, הרחובות שבהם גדלה פזית הם רחובות מוכרים. פזית למדה באותו התיכון שבו למדתי ולימדתי במשך 32 שנים. אומנם היא מבוגרת ממני בעשר שנים, אך אני מכירה את בני המחזור שלה. בוגר מחזורה ישראל שטרן   ז”ל היה החלל הראשון שנפל ואני כתבתי וערכתי ספר לזכרו.(במסגרת הכתיבה נפגשתי עם חבריו לשכבה) ככל שהתקדמתי בקריאה נגלו לי פרטים על פזית, התברר שאביה היה מנהל חשבונות בחברת “החופר”, חברה קטנה שבה אבי עבד. לצערי אין לי את מי לשאול.

פזית לא רצתה להשאיר זכר מחייה והנה באו חבריה ולא מלאו צוואתה.

ממליצה מאוד.

יעל נאמן פגשה את פזית פיין למשך מספר דקות בתחילת שנות התשעים, כשפזית שוחחה עם שכנתה, חברתה של יעל. מכמה משפטים שאמרה התרשמה שהיא חכמה מאוד, הצחוק הפתאומי שלה הדביק את שתי החברות, ולמרות חיצוניותה המוזנחת "הפְּנים שלה זהר החוצה". עשור אחר-כך הזכירה אותה באוזניה חברה אחרת, והתניעה מבלי דעת מסע בעקבות דמותה של פזית.

פזית נולדה בשם סילביה במחנה עקורים מיד לאחר המלחמה להורים ניצולי שואה. ילדותה ונערותה עברו עליה בחולון בשכונה שאוכלסה רובה ככולה על ידי משפחות דומות. פזית וחבריה היו דור שני לשואה לפני שהומצא המושג. טראומת השואה היתה נוכחת ביומיום, למרות שלא בוטאה במלים. היא השפיעה פיזית והשפיעה נפשית, חלחלה מן ההורים אל הילדים. היו אלה משפחות של ילד יחיד, לפעמים שניים, לעתים משפחות שהיו "תחליף" לבני זוג ולילדים שנרצחו. החינוך היה נוקשה, עונשים פיזיים היו בגדר המקובל ולא הוגדרו כאלימות בתוך המשפחה. אביה של פזית הצטייר כקפדן קיצוני, אמה כחולנית כרונית, ושניהם היוו כעין יחידה סגורה שהילדה היתה נספח חיצוני לה. פזית המבוגרת היתה אשה בודדה, קשה לאוהביה, בלתי מסוגלת ליהנות. היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, כמהה למות, אבל בו בזמן חשבה על העתיד הרחוק, על פנסיה ועל הזדקנות. היא היתה פרפקציוניסטית עד כאב, לא מסוגלת להשלים עם חריקות ועם אי התאמות. למרות קשייה היתה מבריקה, מתרגמת מוכשרת מאנגלית, והותירה רושם עז על מכריה. לפני מותה מסרטן מחקה כל זכר לחייה, גזרה את פניה מתמונות, כסתה בטיפקס את שמה בספריה והניחה אותם ברחוב, תרמה את גופה למדע, וביקשה לא להקבר.

יעל נאמן מוחקת את המחיקה. במשך שנים יצרה קשר עם חבריה של פזית, עם מכריה ועם קרובי משפחתה, וביקשה שיספרו עליה. שניים סירבו מתוך נאמנות לבקשתה המפורשת של פזית להשכח. גם אלה שנענו לא היו לגמרי שלמים עם היענותם. יעל עצמה אינה יודעת לענות על השאלה מדוע בעצם כתבה על פזית. לא אנסה לענות במקומה, אבל אנסה להסביר מדוע הספר קסם לי, למרות שהוא מתאר אשה שמן הסתם לא הייתי בוחרת כחברה.

הספר מורכב ברובו מדברים שסופרו לסופרת בראיונות, או שנכתבו ונשלחו אליה. כל אחד מהמספרים תורם זוית משלו, קטע זכרון משלו, תובנה כלשהי, וכולם יחד מצטרפים להרבה יותר מסיפורה של אשה אחת. במיוחד בפרקים העוסקים בתקופת הילדות והנערות, לוכדים הסיפורים הנפרדים את רוח התקופה, את הנסיון לשקם חיים שנשברו, את תסיסת הצעירים המגדירים את עצמם ואת יחודם, מבעבעים בציפיה אופטימית לעתיד. כשעוברים אל תקופה מבוגרת יותר, הולכים ומתרבים המקרים בהם ה"עדויות" אינן אחידות. האב הקפדן הנוקשה, הלא אכפתי לכאורה, מתואר על ידי אחד המספרים כחרד וחששן נוכח קשייה של בתו. מרבית המספרים, שכולם אגב רהוטים ומעניינים לכשעצמם, מתארים את פזית כמקרבת ביד אחת ומרחיקה בשניה, אבל אחדים מאבחנים אצלה בדידות נואשת וכמיהה לאהבה. גם רצונה המוצהר למות ולהשכח מאופיין באותה דואליות. שני אלה – הסיפור התקופתי וזויות המבט המגוונות – מעניקים לספר עומק ורוחב, גם כשהם סובבים לכאורה סביב פזית בלבד. אבל אני חושבת שבראש וראשונה קסמה לי העובדה שהספר מאשר את ה"תגלית", שלא חדלה להפתיע למרות היותה מובנת מאליה, שמאחורי כל אדם מצוי סיפור הראוי להשמע.

פזית, למרות מאמציה, לא באמת יכלה למחוק את עצמה כליל. שמה מופיע על הספרים שתרגמה, ובקטלוג הספריה הלאומית מופיעות מספר רשומות על שמה.

"היה היתה" הוא ספר שונה, מעניין, מרגש ומומלץ.