|
|
|
היה היתה |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 2165 |
|
|
"היה היתה" הוא ספר שאין דומה לו, על אישה שאין דומה לה. בעשר השנים האחרונות חקרה יעל נאמן, מחברת רב־המכר "היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011), את תולדותיה של אישה מסקרנת וחידתית, שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש. נאמן שוחחה עם בני משפחתה, אהוביה, שכניה, רופא שטיפל בה ושותפיה לעבודה, וכן עם חברי ילדותה – שרבים מהם היו כמוה, ילדים להורים פולנים שניצלו מן השואה – ורקמה מהמילים שלהם את סיפור חייה של אותה אישה (וסיפור חייהם של הסובבים אותה).
היה היתה בינינו, כך מתברר, אישה ברוכת כישרונות, מלאת סתירות, מבריקה ויצירתית, מתרגמת מחוננת שאהבה ספרות וכתיבה, אבל מחקה בשיטתיות את כל מה שהעלתה על הכתב. בתיווכם של אלה שלקחו חלק בחייה, ושמתקבצים כאן לראשונה בין דפי הספר הזה, מצטיירים באופן מוחשי מקומות והתרחשויות הנקשרים בה, ובה בעת מתרחבת ומעמיקה חידת דמותה.
בסגנונה הייחודי, הצלול והנוקב, מציגה יעל נאמן דיוקן של אישה חריגה, שהוא גם מסמך מרתק על בני הדור השני שנולדו מיד לאחר המלחמה. השאלה מדוע בכלל לכתוב על אישה שביקשה למחוק את עצמה מן העולם היא אחד מנושאיו של "היה היתה", והיא מהדהדת מתוכו לכל אורכו: "נוצרה (או אולי זאת אני שיצרתי) מין רשת מאלה שהכירו אותה, חלקם בלי לדעת בכלל על האחרים. ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא הכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשתה, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה."
לספר זה רואיינו בין היתר אישים מעולמות התרבות והרוח, בהם: תמרה ריקמן, מרים כבסה, אביגדור פלדמן, שרה ברייטברג-סמל, יונה פישר, עליזה אולמרט, מולי מלצר, סוניה מרמרי, ציפה קמפינסקי ועוד.
***
יעל נאמן, ילידת 1960, נולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם. עזבה לתל אביב בגיל עשרים אחת וחיה שם מאז. למדה ספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ועבדה כעורכת בעיתונים ובהוצאות לאור. ב-2011 פירסמה את הרומן הראשון שלה, "היינו העתיד" – ממואר על ילדותה והתבגרותה בקיבוץ יחיעם – אשר תורגם לצרפתית, לפולנית, להולנדית ולאנגלית. ב-2013 יצא ספר הסיפורים שלה, "כתובת אש" (כתר). שני הספרים היו מועמדים לפרס ספיר ברשימה הארוכה. ב-2015 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובאותה השנה זכתה גם במלגת קרן פולברייט לסופרים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 17/11/2018
אודי, אחת האהבות הגדולות שהייתה לפזית מתאר אותה בעמוד 141: ""היה בפזית סיפור של מוות שמבקש לחיות". משפט שמתמצת את סיפור חייה והדיאלוג שהיה לה עם המוות.
מכל האנשים שמדברים על, את ועם פזית, אודי הוא זה שמטיב לתאר את חייה, כאביה, המשברים שלה בצורה הנוקבת ביותר. פזית היתה... המשך הביקורת
אודי, אחת האהבות הגדולות שהייתה לפזית מתאר אותה בעמוד 141: ""היה בפזית סיפור של מוות שמבקש לחיות". משפט שמתמצת את סיפור חייה והדיאלוג שהיה לה עם המוות.
מכל האנשים שמדברים על, את ועם פזית, אודי הוא זה שמטיב לתאר את חייה, כאביה, המשברים שלה בצורה הנוקבת ביותר. פזית היתה בעלת הרס עצמי גבוה ביותר, אינדיבידואלית שנזקקה לחברים וסביבה תומכת, יחסי אהבה שנאה עם הוריה בצורה קיצונית, והיא תכננה את מותה יותר מאשר את חייה.
משהו בדמותה של פזית סקרן מאוד את יעל נאמן והיא החליטה לחקור אודותיה. תחקיר שרק עם סיומו הרגישה הסופרת שמשהו בה נרגע, ואולי אם הייתה פזית בחיים- היא הייתה מטילה וטו על הוצאת הספר לאור.
הסופרת התלבטה האם לשלב בספר תמונות של פזית פיין והחליטה שאם כבר מסתורין אז עד הסוף ובעיקר כי הגיבורה החליטה להעלים את חייה ואת התמונות שלה מכל מקור אפשרי. הגיבורה שהייתה אשת ספר וספרות לא הצליחה להתמיד במקומות עבודה, ליקטה סביבה אנשים שהם אלו שהרכיבו את פאזל חייה בשורת ראיונות עם יעל נאמן החל מבית ילדותה שבשכונת מפדה שבחולון ועד חייה בלב תל אביב בדירות אפלות ומסתוריות שרבות מדובר בהן בספר.
הכתיבה של נאמן רהוטה. הקריאה בספר קלה אך כבדה על הלב וההרגשה העיקרית שלי הייתה שפזית (שם שהיא אימצה לעצמה) היא תוצר קלאסי של דור 2 לשואה, תוצאה של בתים קשים, עצובים, נטולי יכולת להתחבר למציאות הישראלית ושל בחורה שחייה באזורי הדמדומים של המציאות המקומית.
האיור על הכריכה- גם הוא מהווה חומר למחשבה. צבעים מלנכולים ובעיקר נעדרת דמות של גיבורת הספר.
ספר מעניין, שונה, נכתב בהרבה כאב ונחישות להביא לעולם דמות שבעלדיו כנראה הייתה מתאיידת בהתאם למשאלת ליבה של פזית פיין 1947-2002
תאריך הכנסה לאתר 08/10/2018
מה היה לנו
"היה הייתה", ספרה של יעל נאמן (אחוזת בית ספרים), מוגדר כבר על הכריכה האחורית "ספר שאין דומה לו" וזה לגמרי נכון מכמה סיבות, בין היתר בגלל שבמובן מסוים זו בעצם מעין כתבת-מגזין עיתונאית שהתארכה לממדי ספר. נאמן, שנוכחת בעצמה, בלבטיה... המשך הביקורת
מה היה לנו
"היה הייתה", ספרה של יעל נאמן (אחוזת בית ספרים), מוגדר כבר על הכריכה האחורית "ספר שאין דומה לו" וזה לגמרי נכון מכמה סיבות, בין היתר בגלל שבמובן מסוים זו בעצם מעין כתבת-מגזין עיתונאית שהתארכה לממדי ספר. נאמן, שנוכחת בעצמה, בלבטיה ובזיכרונותיה-שלה בספר, מספרת כי חקרה את נשואת-הספר במשך עשר שנים - ומדובר באישה אמתית, שכל הפרטים על אודותיה ועל אודות כל מי שמעידים על חייה ואישיותה מופיעים במלואם, מבלי להסוות או להסתיר דבר. במעין ניו ג'ורנליזם, הגרסה הספרותית אם תרצו, נאמן מנסה לשרטט ולפענח את חייה של האישה, פזית, שאותה ראתה בחטף פעם אחת ואת המסע בעקבותיה עשתה אחרי מותה, אחרי שפזית – שנולדה בשם סילביה – עשתה ככל יכולתה כדי להשמיד, להעלים ולמחוק כל זכר לקיומה ולעצמה.
אבל העניין כמובן אינו רק סיפורה של האישה החידתית, שככל שהספר מתקדם והמרואיינים מתרבים, מסתבר כי הייתה מבריקה ומוכשרת להפליא ועם זאת גם בעייתית ומסוכסכת קשות עם עצמה, אלא סיפורו של דור שלם, בני דור שני לשורדי וניצולי השואה, שחיו את המציאות הזאת עוד בטרם הוגדרה בשמה הרשמי, בצל הורים שעשו ככל יכולתם להתחיל מחדש, אבל נשאו טראומות ופצעים שבמקרים רבים לא נתנו לאיחוי וריפוי, שאיש אז, בימי מדינה וחברה צעירה, לא עצר לראות אותם, ובוודאי שלא להקשיב, להכיל או לנסות להבין אותם.
ומכאן נובע בעיני כוחו הלופת של הספר הזה, שמעיק על הנשמה של הקורא בין אם הוא חלק מהדור ההוא, גדל אחריו, בשוליו או כבן לו. הספר הוא מין מארג טלאי-עדויות של אנשים שהכירו את פזית והיו חלק מחייה או ליוו אותה מילדות ועד מותה מסרטן בגיל 56, אישה לבדה בעולם שלא השאירה אחריה משפחה (את גופתה צוותה למדע), יצירה (למרות שנחשבה מתרגמת מחוננת היא מחקה כל מה שכתבה) או רכוש (הורישה את דירתה לבית החולים איכילוב בו טופלה לקראת מותה). מעדויותיהם של חברי ילדות, תיכון, אוניברסיטה, חברים במקום העבודה, שכנים, הרופא שטיפל בה, מצטיירת דמות אישה שמצד אחד תמיד הייתה לבדה ומצד שני כבלה אליה אנשים סביבה (שבישלו לה והביאו לה ועשו לה); אישה מצחיקה, רחבת אופקים, מבריקה, רבת חברים ועם זאת בודדה להחריד, מסתגרת, מפרידה בין חבריה; אישה עם בעיות איומות של דימוי גוף ושנאה עצמית, שנדמה כי כל חייה רצתה למות, אבל גם לחיות. אישה רבת-סתירות שלפעמים אי אפשר שלא לרחם עליה, להיעצב עליה, לחוש את הפספוס הנורא שהתגלם בה ולפעמים היא מרתיעה וחונקת בין הדפים, תובענית במידה בלתי אפשרית, מפחידה בהזדקקות הגורפת שלה.
והיא חלק מדור, מזמן, מתקופה. שמהדהדת, גם למי שכמוני (והרבה ורבים אחרי) צעירים מבני הדור הזה. הילדים היחידים, אלה משם, השותקים את העבר, הזועקים בלילה, המנקים באובססיביות, בעלי היחסים הטעונים עם אוכל, הלא-מדברים בשפות של שם עם ההורים, וכן הלאה וכן הלאה. אמא שלי בת יחידה, אבא שלה בא הנה מטעמים אידאולוגיים, אבל היא ואמה הגיעו מאוסטריה ברגע האחרון, לשיטתה של סבתי - שחיה בבית הוריי עד מותה - "רק לתקופה". אלא שהתקופה נהפכה לתמיד, כל המשפחה שנותרה מאחור הושמדה, כל מה שהיה – לא היה עוד, וכל השדים הוכנסו לבקבוקים סגורים היטב. ואני הייתי הנכדה שסירבה לדבר איתה ברחוב "בשפה של הנאצים", הגרמנית, השפה היחידה שהיא באמת ידעה.
מה ידעתי. כלום. היא שתקה, אני אז לא שאלתי. ובמותה, נקברו איתה גם כל שתיקותיה. אימא שלי שכחה. או לא זכרה. או מחקה. כך או כך, מרגע שהגיעה לכאן כילדה מעולם על סף מלחמה, התאמצה להיות יותר צברית מהילדים שנולדו לה שנים רבות אחר כך. ובכל זאת. רוחות הרפאים של השכונה בה גדלה פזית, שנאמן משרטטת בדייקנות בין דפי הספר, העירו תחושות, שדים והבזקי זיכרונות משלי (גם אם מזמן אחר ושכונה ועיר אחרת), שנגעו והסעירו, צרבו והעיקו והעלו בי מליחות של אובדן, של פספוס.
סיימתי לקרוא את הספר כשמחוץ לחלון נשקו מים מאפילים לרקיע מחשיך בדמדומים מאפירים. עננה שקופה של תוגה רבצה עלי, והרגשתי עצב אבל גם סיפוק גדול. על כך שקראתי ספר מצוין, גם אם הוא מכביד על הנשמה. כי לפעמים דווקא מתוך ההתעמתות עם כובד המציאות או הזיכרונות, עם מועקה של תחושות ורגשות, באים גם הבנה ופיוס והקלה.
תאריך הכנסה לאתר 20/09/2018
מחיקה ככפרה
לקראת יום כיפור, אני בדרך כלל מחפש ספרים המצליחים להתקשר להלך הרוח שלי ביום הזה, יום של התכנסות פנימית והרהורים, על מי שאני כאדם הנושא זיכרונות מוארים ואפלים כאחד.
השנה קרה לי דבר שונה, בקשתי לקרוא ספר... המשך הביקורת
מחיקה ככפרה
לקראת יום כיפור, אני בדרך כלל מחפש ספרים המצליחים להתקשר להלך הרוח שלי ביום הזה, יום של התכנסות פנימית והרהורים, על מי שאני כאדם הנושא זיכרונות מוארים ואפלים כאחד.
השנה קרה לי דבר שונה, בקשתי לקרוא ספר אחר, שלא ציפיתי ממנו להתחבר לאווירת יום כיפורים. אך בניגוד למצופה, היה היתה של יעל נאמן, הפתיע אותי בכך שהוא הצליח לאפשר לי להביט לפינות אפלות בחיי, להן אני בדרך כלל מבקש לעשות דליט, כאילו הן לא היו קיימות מעולם, באומץ ובכנות המאפשרים לגלות חמלה, ולחפש את האור הבוקע מתוך אפלת הסבל האנושי.
שם הספר, היה היתה, הוא היפוך מעניין לפתיחה הגנרית, של רבות מהאגדות המתחילות במלים: "היו היה פעם" והסיום המצופה מהן: "הם חיו באושר ואושר". בסיפור שלנו, פזית גיבורת העלילה, נשארה לבדה, ואף מתה בודדה. לנאמן יש נטייה גדולה, לתאר אנשים בשולי החברה, השונים, מבני אדם צפויים. לאנשים האלה יש אישיות, שאם נוכל לגעת בה, נדע יותר על בני האדם ועל עצמנו. זה תלוי במוכנות שלנו, להקשיב לאותם אנשים לא שגרתיים.
פזית פיין, דמות אמתית, נולדה להורים יהודים פולניים שורדי שואה, הייתה אדם שחייו היו החמצה גדולה, למרות כישרונותיה הרבים, בתרגום, עריכה, וכנראה בכתיבה. היא חייה בסתירה מתמדת, בין רצונה לחיות, לחוות וליצור, לבין רצונה למות, ברקע חייה היו מספר ניסיונות התאבדות, אך לרוב היא דאגה לעדכן את מכריה באותן ניסיונות. היא הייתה מוזרה, לעתים מוזנחת, וגם חולת נפש, אך היה לה צחוק ענק וכובש וברק אינטלקטואלי, חברים שסייעו לה, וגברים מעטים שבקשו את קרבתה, אך מעדויותיהם, אנחנו מבינים שנתקלו בחומה בצורה. בסוף חייה היא מחקה כל זכר לנוכחותה, אפילו את ההערות שרשמה בספריה, בטיפקס משני הצדדים, שאף אחד לא יוכל להתחבר למה שהייתה. מה גורם לאנשים לרצות למחוק את עברם, מעלה יעל נאמן שאלה גדולה?
פזית מייצגת, את הדור השני להורים שורדי שואה, כמי שספגה לנפשה את שבר הוריה כקורבנות. פזית מבלי שרצתה המשיכה להיות קורבן לטראומה, אובססיבית לעצמה, בעלת הערכה עצמית נמוכה, ועם נפש שרוטה שהפכה לפצועה. לפזית כקורבן, היה רצון להתנקות מהגוש השחור שהעיק על נפשה, באמצעות מחיקת חיים שהייתה בהם פגימות ממארת, האם מחיקה מקנה כפרה?
הספר הזה בצורה מפתיעה, חיבר אותי למושגים הקשורים לכיפורים, קורבן, חטאים, אשמה, כפרה, חרטה ומחילה. תחושת כיפור, התחזקה אצלי כשעברתי על רשימת הספרים בעלי המשמעות לנאמן, שנשאלה על ידי אחד ממראייניה, והשיבה באינסטינקטיביות, על שלושה שבשמם מציינים מושגי חרטה וכפרה: "כפרה" של איאן מקיואן, עוסק בכפרה על חטאי הילדות והנעורים, ברקע מלחמת העולם השנייה. "מחיקה" של תומס ברנהרד, כתגובה לתיעוב מהתרבות האוסטרית, המייצגת חטאי עבר נאצי והכחשה עכשווית הכרוכה בלאומנות וקתוליות. "מעבר לאשמה וכפרה", של ז'אן אמרי, בו נאמן ראתה השראה, עוסק במפגש בין אינטלקטואל לטראומת השואה, במקום בו התרבות והמילים הנעלות קרסו ואבדו משמעות. כתגובה לטראומה, בחר אמרי למחוק את עצמו בשתי דרכים, למחוק את עברו וזיקתו ליהדות, ולבסוף למחוק את עצמו, על ידי התאבדות, כי רק במוות קיימת וודאות. אין ספק שהספרים האלה, היוו השראה לנאמן בשעה שהתחקתה אחרי נפתולי נפשה של פזית.
נאמן מספרת גם על עצמה, על האופן בו היא הפכה אובססיבית לדמותה של פזית. מדוע היא מזדהה עם המוזרויות ואפלת נפשה? נאמן בכנות אומרת לנו, לי ולפזית הרבה מהמשותף, כמו הורים יוצאי שואה, פחדים משתקים, ודירות אפלות בתל אביב כעיר מקלט. נאמן מעורבת, בשונה מסופרים אחרים המציבים את עצמם כלא נראים. עמדה המחברת אותנו לפזית, באמפתיות מעוררת עצב.
נאמן, משלבת תיעוד וספרות בסגנון ייחודי. היא ראיינה כ - 30, אנשים הקשורים לחיי פזית, כל אחד מהם מציג נקודות מבט שונה, היוצרת תמונה תצרף חלקית, אותה כל אחד מאתנו מוזמן בדרכו להשלים, ולנסות באמצעותה לגעת בעולמה המורכב והאניגמטי של פזית. נגיעה המהווה הזדמנות לחיבור ולחשבון נפש, לטראומות ילדותנו, לכישלונות, להחמצות ולתבוסות, וגם גאווה וסיפוק מהצלחות. הנגיעה באמת, שלא פעם כואבת, מאפשרת השלמה וסליחה למה שאנחנו.
ביום כיפור הזה, הפעם אסלח לעצמי, ואבקש את סליחתם של מי שפגשתי בדרכי חיי, אך לא טרחתי לשאול אותם מעבר למה שלומך, בכדי שלא אקבל תשובות אמתיות המבקשות לגעת.
תאריך הכנסה לאתר 09/08/2018
הספר מאגד בתוכו את סיפורה של פזית פיין , אישה רבת כישרונות שרב בה הנסתר על הגלוי. פזית הינה דור שני לניצולי השואה, הספר מסופר דרך סיפוריהם של חבריה , משפחתה הקרובה, שכנים ומכרים נוספים.
פזית הייתה בעצם מן אישה " שקופה " שבחרה לא להשאיר כל עקבות אחריה.
... המשך הביקורת
הספר מאגד בתוכו את סיפורה של פזית פיין , אישה רבת כישרונות שרב בה הנסתר על הגלוי. פזית הינה דור שני לניצולי השואה, הספר מסופר דרך סיפוריהם של חבריה , משפחתה הקרובה, שכנים ומכרים נוספים.
פזית הייתה בעצם מן אישה " שקופה " שבחרה לא להשאיר כל עקבות אחריה.
הסופרת מעידה שבמשך כעשור אספה חומרים על פזית.,מכל מכריה ורקמה את סיפור חייה וחייהם.
יעל נאמן בסגנונה היחודי מתארת אומנם את דיוקנה של פזית אך הספר הינו מסמך מרתק על בני הדור השני לשואה שנולדו מיד לאחר המלחמה .
השאלה שהעסיקה את הסופרת והדהדה לי לאורך כל קריאתו של הספר הוא: מדוע בכלל לכתוב על אישה שבקשה למחוק את עצמה מן העולם? ומה הייתה בעצם האובססיה של יעל נאמן לאיסוף חומרים על אישה שאפילו את ההערות שרשמה על ספריה מחקה באופן כזה שלא יצליחו לראות דבר ותרמה את הספרים האהובים עליה ביותר למקום בו יכלה בוודאות לדעת שיגרסו אותם.
בראיון שנערך עימה ,יעל מספרת שהתלבטה אם לשלב צילומים נשל פזית בספר אך לבסוף ויתרה.
וכשנשאלה איך היתה מרגישה אם מישהו היה מחליט לעקוב בצורה דומה אחרי חייה ולפרסם ספר במתכונת דומה השיבה :"הייתי מרגישה נורא ואיום ".
ספר שונה אך ללא ספק מיוחד ומהדהד זמן רב לאחר סיום הקריאה.
תאריך הכנסה לאתר 23/07/2018
הספר "היה הייתה" הוא ספר מיוחד. לכאורה מסופרים בו דברים לא מעניינים ואף על פי כן זהו ספר מעניין. חברים ומכרים מספרים על עצמם ועל היכרותם עם פזית, גיבורת הסיפור. אין בתולדותיהם ובתולדותיה שום דבר מסעיר ובכל זאת הם מרתקים. שכונת מפדה בחולון מתייחדת בכך שאכלסה שרידי שואה (מחותני מקפיד לקרוא לעצמו "... המשך הביקורת
הספר "היה הייתה" הוא ספר מיוחד. לכאורה מסופרים בו דברים לא מעניינים ואף על פי כן זהו ספר מעניין. חברים ומכרים מספרים על עצמם ועל היכרותם עם פזית, גיבורת הסיפור. אין בתולדותיהם ובתולדותיה שום דבר מסעיר ובכל זאת הם מרתקים. שכונת מפדה בחולון מתייחדת בכך שאכלסה שרידי שואה (מחותני מקפיד לקרוא לעצמו "שורד שואה" ולא "ניצול שואה".) נזכר בין השיטין כי אימה של פזית הועבדה בפרך בתקופת מלחמת העולם, משפחתה הושמדה ברובה, ומכאן ניתן להניח כי היותה אישה חרדה, הדואגת באופן קבוע כי בעלה לא ישוב הביתה נובעת מאותם זמנים נוראים. עוד נאמר כי אימה של פזית לא ידעה כלום חוץ מלבשל עוף מכובס. האב לעומתה היה איש יפה צורה ומנהל חשבונות, איש משכיל במונחים של עולי אירופה בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. יש להניח כי הזוגיות שלהם נבעה מבדידות של שני הצדדים אחרי המלחמה, ובגלל היותם אנשים גדולים מאוד בממד הפיזי. נזכר כבדרך אגב כי לאב הייתה ברוסיה חברה רופאה. אני מזכירה את הדברים האלה משום שלא ברור האם הצמידות ביניהם הייתה תוצאה של אהבה או חוסר ברירה. עוד נאמר כי ההורים של פזית היכו אותה מכות איומות. מדוע אנשים מכים את ילדיהם באכזריות? לפי מחקרים, ניצולי שואה עלולים ליישם התנהגויות קיצוניות, אך עד כמה שידוע לי ניצולי שואה אינם הורים מכים. כתבה אחת המרואיינות כי הכאת ילדים בבתים פולנים לא הייתה נדירה, אני מאשרת, אך בשום אופן לא מדובר במכות אכזריות. אימה של פזית סבלה בילדותה בלא קשר לסבלה בתקופת המלחמה, מה שהשפיע ככל הנראה על תפקודה כאם, ועדיין התנהגות ההורים לא ברורה. פזית, ילדה מוכשרת וכריזמטית, בעלת חוש הומור ושמחת חיים מהולה בעצב, שחוותה מספר ניסיונות התאבדות, מעוררת אהדה, לבד מהנטייה לתבוע מקרובים התמסרות טוטאלית. ויתכן כי התביעה הזאת היא חלק ממחלתה. קרוביה באנגליה רצו לארח אותה ולשכנה בביתם באופן קבוע, והיא דרשה שיפסיקו לעבוד ויעמדו לרשותה. כעבור שלושה שבועות נאלצה לשוב הביתה. כך נהגה עם אנשים נוספים.
הספר מספר לא רק את סיפורה של פזית הוא מספר את סיפורם של המספרים, שרבים מהם נולדו ליוצאי שואה, הם לא ידעו כי הוריהם היו נשואים לבני זוג שנרצחו, והם לא ידעו כי לפניהם היה להורים ילד אחר. הספר מספר את סיפורו של דור שני לשואה, דור שגדל בבית מתפקד, אבל היה בו סוד גדול ומעיק באופנים שונים. במשך השנים חלה התפתחות חברתית חיובית, אנשים פונים לעזרת פסיכולוג או קבוצת תמיכה, אינם נשארים לבד עם מצוקותיהם. מבחינה זאת זהו ספר לא רק מעניין , זהו ספר חשוב.
תאריך הכנסה לאתר 17/07/2018
לא רבים הספרים שבהם ברגע שאני מגיעה אל סופם אני ממהרת לחזור אל הדף הראשון ולהתחיל לקרוא שוב. כך קרה לי בספרה החדש, עטור השבחים (המוצדקים!) של יעל נאמן, היה היתה. מיד כשגמרתי לקרוא הרגשתי חייבת לחזור אל ההתחלה. לא רק מכיוון שהתקשיתי להיפרד ממנו, אלא גם כי רציתי לעמוד שוב על טיבו. להעמיק... המשך הביקורת
לא רבים הספרים שבהם ברגע שאני מגיעה אל סופם אני ממהרת לחזור אל הדף הראשון ולהתחיל לקרוא שוב. כך קרה לי בספרה החדש, עטור השבחים (המוצדקים!) של יעל נאמן, היה היתה. מיד כשגמרתי לקרוא הרגשתי חייבת לחזור אל ההתחלה. לא רק מכיוון שהתקשיתי להיפרד ממנו, אלא גם כי רציתי לעמוד שוב על טיבו. להעמיק לתוכו. לנסות לאחות בעצמי את כל החלקים שמהם הוא מורכב כמו – וזה לא דימוי שלי אלא של המחברת – עבודת טלאים ססגונית: תיעוד של דברים שנאמרו לה בעל פה; מכתבים ואי-מיילים שקיבלה, ובמקרה אחד, אפילו מכתב של פזית ששרד: "אני אוספת," כתבה נאמן, "כבר כמה שנים קרעי מחשבות וסיפורים על פזית, כי פזית היתה כאילו צרופה משאלות קיומיות, ומהם אני מנסה לסרוג מחדש את דמותה."
לפני שנים רבות אישה אחת, פזית (סילביה) פיין, לכדה את תשומת לבה של יעל נאמן. המפגש ביניהן היה קצר כהרף עין ולא ישיר. פזית הגיעה אל בית חברתה של נאמן, ודיברה אתה כמה דקות. אבל משהו בה עורר ביעל נאמן תחושה שהיא חייבת להכיר את פזית. נאלצת, ממש, לשאת אותה בתוכה. נאמן מתארת איך פזית כמעט נטמעה בה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לעשות הכול כדי להכיר אותה מקרוב ככל שיתאפשר לה: "היא בכלל גרה בתוכי באותה תקופה או אני בתוכה. או גם וגם." לשם כך פנתה לאנשים שהכירו את פזית, שנים אחרי שזו הלכה לעולמה. כל אחד מהם שיתף את נאמן בסיפורים על פזית, ואז הפנה אותה לאנשים אחרים שהכירו אותה בתקופות שונות של חייה, וכך התפתחה מלאכת חיבור הטלאים, והיצירה התארכה ונעשה מורכבת, ססגונית ומרגשת.
פזית המצטיירת בספר היא דמות מרתקת ורבת סתירות, שיעל נאמן עומדת עליהן. מצד אחד – אניגמטית, ומהצד השני – ידועה ומוכרת לחבריה. מצד אחד בודדה מאוד, חיה בגפה, משדרת תחושה שהיא גלמודה בעולם, ובעצם – מוקפת בהרבה מאוד אוהבים, חברות קרובות, ידידים ומכרים, שכולם, מסתבר, אהבו אותה מאוד, והיו קשורים אליה ומסורים לה עד בלי די. רבים מהם מספרים כמה השקיעו בה. כמה הייתה יקרה ללבם. כמה העריכו אותה והתפעלו ממנה. כמה הרבה היו מוכנים לעשות למענה: להסיע, להציע, לבשל, לייעץ, לתת, להשפיע עליה רגש, הערצה, זמן, כוחות. ועוד סתירות מתגלות בדמותה: התשוקה שהביעה למות, ניסיונות ההתאבדות שלה, ולעומתם הרצון לחיות, שהרי בכל פעם כזאת מיהרה להודיע לאחד מחבריה. ניסיונותיה למחוק את עצמה – היא למשל גזרה את מראה פניה מתוך תצלומים ומחקה הערות שכתבה בתוך ספרים, ולצד זאת – תחושתם של רבים ממכריה שלא באמת רצתה להימחק מהעולם. "היא רצתה שמישהו יחבק אותה, אבל אם הוא לא יכול, אז לפחות שיהרוג אותה".
יעל נאמן מתארת את הקונפליקט שהתעורר בה: האם התיעוד והחיפוש אחרי פזית מוסרי? האם מותר לכתוב עליה ספר, בשעה שהיא הביעה רצון מפורש לא להיות מוכרת וידועה?
לטעמי הספר שלפנינו, זה שנאמן מעידה כי לא הייתה בטוחה אם תצליח בכלל לכתוב אותו, מוכיח שהמעשה היה נכון. לא רק בגלל הדמות של פזית העולה ממנו, אלא גם משום שהוא מתעד דור ושכבת אנשים שכונו לימים "בני הדור השני": אותם בני ניצולים שרובם נֶהרו זמן קצר מאוד אחרי מלחמת העולם, אחרי "השואה" שעדיין לא כונתה כך, כשם שהם (אנחנו!) טרם ידעו (טרם ידענו!) שיש קטגוריה כזאת, "דור שני", ושהילדים שלנו יכונו "דור שלישי", ואולי כך הלאה גם הנינים ובני הנינים, עד קץ הדורות?
התיעוד של בני אותו דור, ילדים של הורים שניצלו אבל משהו מהם נשאר באירופה, עם בני הזוג והילדים הקודמים שנספו, מזעזע וחשוב כל כך, כמו גם תשומת הלב שיעל נאמן מעניקה להם, לסיפורי החיים שלהם ולהשפעה שהשפיעו עליהם המוראות שעברו הוריהם.
"ההורים באותם ימים היו תהום של בושה. מחצב של אשמה. הם היו עתיקים. הם באו מתרבויות אחרות, הם לא ידעו עברית טוב, רבים מהם יצאו חיים מקברי ענק, נהר שחור עבר ספק בתוכם, ספק בינינו לבינם, בינם שהיו שם ועכשיו הם כאן ובינינו שנולדנו כאן." בני הדור השני חשו שמה שקרה להוריהם היה "מעבר להרי החושך, מעבר לזמן האמיתי". אחת מהן מעידה כי רק בגיל מבוגר יותר הבינה "כמה מעט זמן חלף מהמלחמה ועד שנולדנו ואיך הכול היה מעבר לפינה".
יעל נאמן מביאה את עצמה לתוך הספר. לא רק אל הקשר שלה עם פזית, אלא גם את חייה שלה, של בת הקיבוץ שהגיעה לעיר, והיא אמנם צעירה בהרבה מבני דורה של פזית, אבל גם המעברים שלה בחייה מרתקים (וקשורים!). למשל – בחירתה להתנדב עם זקנים, כי "במקום שבאתי ממנו לא היו זקנים". או תיאור הדירות התל אביביות השכורות, שבהן "אי אפשר היה לנקות באמת את הדירות מהפיח, מאבק הרהיטים, מהזקנה, מהקמצנות, מחרדת השואה. אבל לאבק ולפיח היה גם טעם של חירות. כי הכיעור בכל דירה היה שונה. בקיבוץ הדירות היו זהות…" או: "בקיבוץ לכל צעקה ושיגעון היה שם. בעיר זה היה אלמוני, שייך לחלל, לציבור ולאף אחד."
"בכל דירה שגרתי בה בתל אביב היו שכן או שכנה משוגעים או כואבים", היא כותבת. משפט כה ישיר, עובדתי-לכאורה, ובעצם מקפל בתוכו תיאור של חברה שלמה שהיא פוסט טראומטית, החברה הישראלית, משפט שמטריף את הדעת בכאב שהוא מביע כך, בפשטות גמורה. הספר כולו כתוב באותו אופן: תיאורים עובדתיים שאינם אלא דלתות שנפתחות אל התופת המוסווית בשגרת חיי היומיום הרגילים.
אחת העדות לחייה של פזית הסבירה כי לא רק שהכתיבה "לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימויים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה, כי כל הזמן הדברים נחצבים מאותה מחצבה פנימית שהולכת ומעמיקה, משריטה לפצע, ואז הולכת ונפערת מפצע לתהום".
אבל הקוראים – הם זוכים במשהו אחר. מבחינתם יש כוח מנחם בנגיעה בָּאמת. ועל כך תודה מעומק הלב ליעל נאמן ולספרה.
תאריך הכנסה לאתר 26/06/2018
"יש אנשים שהם אמנים שאין להם מדיום להתבטא דרכו, וכזאת היתה פזית".
פזית הייתה חכמה, ידענית, מעמיקה, משכילה ורהוטה. היא עסקה בתרגום ובעריכה. לחבריה לא היה ספק שבשעות הפנאי שלה עסקה בכתיבה ספרותית, ובכישרון רב. אחת מחברותיה מספרת: "מה שכתבה, אין לי ספק שכתבה, השמידה, כך... המשך הביקורת
"יש אנשים שהם אמנים שאין להם מדיום להתבטא דרכו, וכזאת היתה פזית".
פזית הייתה חכמה, ידענית, מעמיקה, משכילה ורהוטה. היא עסקה בתרגום ובעריכה. לחבריה לא היה ספק שבשעות הפנאי שלה עסקה בכתיבה ספרותית, ובכישרון רב. אחת מחברותיה מספרת: "מה שכתבה, אין לי ספק שכתבה, השמידה, כך שמה שנותר הוא לא ספרות אלא החיים העירומים בכבודם ובעצמם ובמלוא עצבונם על חבֵרה שלא היו לה כישורי חיים מוצלחים".
סיפורה של פזית הוא סיפור של החמצה, של פוטנציאל שלא מומש. תקופות מסויימות בחייה פזית רצתה למות, אבל בסופו של דבר היא לא התאבדה, היא חלתה בסרטן, סירבה לקבל טיפול, עד שהמחלה הכריעה אותה בגיל 56.
לפני מותה היא חילקה את חפציה, מסרה ספרים, ולפני כן מחקה מהם את שמה ואת הערותיה. את גופה תרמה למדע. היא רצתה להישכח.
בגלל רצונה של פזית להישכח, היו למחברת, יעל נאמן, לבטים רבים אם לכתוב את סיפורה של פזית, ואיך. היא ריאיינה אנשים שהכירו את פזית, אנשים שהיו איתה בקשרי עבודה, וחברים. היה ברור לה שאת כל הסיפורים ושברי המידע אפשר לערוך באופנים שונים, ולכתוב סיפורים שונים. היא התקדמה בכתיבה תוך חיבוטי נפש רבים, עקב בצד אגודל. כתיבת הספר נמשכה 10 שנים.
יעל נאמן משתפת אותנו לא מעט בלבטי הכתיבה. בין היתר היא אומרת "הכתיבה לא רק שהיא לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימוייים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שמחריפה מעצם הכתיבה, כי כל הזמן הדברים הנכתבים נחצבים מאותה מחצבה פנימית שהולכת ומעמיקה, משריטה לפצע, ואז הולכת ונפערת מפצע לתהום."
בן דודה של פזית כתב ליעל נאמן לקראת השלמת הכתיבה: "פזית היתה מרתקת, מקסימה ואדם קשה. כל הסתירות התקיימו בה בעת ובעונה אחת. אני מאוד מתגעגע אליה. אני שמח שיהיה ממנה המשך, למרות רצונה להיעלם בלי להשאיר עקבות."
זהו ספר על אישה מוכשרת שתהומות נפשה לא איפשרו לה לפרוש כנפיים ולהמריא, ספר על כישרון וחוסר היכולת לממשו, סיפור על אישה שבדידות כרסמה בה כרעב, אבל הייתה מוקפת חברים שאהבו אותה.
ברקע הסיפור – היותה של פזית דור שני. פזית וחבריה מהשכונה היו בנים להורים שלרבים מהם היו משפחות וילדים שנרצחו בשואה, הורים שיצאו חיים מבורות מוות, ומקומות שהיו ואינם חיים וסוערים בביעותי הלילה שלהם.
הספר יגע בלבו של כל מי שעוסק בכתיבה, בין אם כתיבה ספרותית או כתיבת יומן.
תאריך הכנסה לאתר 24/06/2018
אחד הספרים המיוחדים והשונים שקראתי השנה. ספר שנותן חומר למחשבה על חיינו, מי אנחנו עבור הסביבה, כיצד הבית משפיע עלינו. כתיבה מסקרנת וכנה.
היה היתה, כך מתחילות כל האגדות, אבל חייה של פזית, סילביה(סילבי)פיין אינם חיים של נסיכה באגדות, להפך חייה שייכים... המשך הביקורת
אחד הספרים המיוחדים והשונים שקראתי השנה. ספר שנותן חומר למחשבה על חיינו, מי אנחנו עבור הסביבה, כיצד הבית משפיע עלינו. כתיבה מסקרנת וכנה.
היה היתה, כך מתחילות כל האגדות, אבל חייה של פזית, סילביה(סילבי)פיין אינם חיים של נסיכה באגדות, להפך חייה שייכים לטרגדיה. פזית פיין נולדה ב1947 לאחר מלחמת העולם השנייה במחנה עקורים והגיעה לחולון, שם גדלה. לימים עברה לעיר הגדולה תל אביב והפכה להיות מתרגמת ועורכת.
יעל נאמן כותבת בתחילת הספר “פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה, וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה.”
למה לכתוב על מישהי שלא רצתה שידעו שהיא חיה? כי כנראה היא מאוד רצתה שיראו אותה, יקלפו את צחוקה הרועם ויגלו את נשמתה המיוסרת.
יעל נאמן עצמה לא ידעה מה הניע אותה לכתוב דווקא על פזית, כמה רגעים חטופים בפתח הדלת וצחוק מתגלגל שנחרט בראשה הביאו אותה לרצון להתחקות אחר אשה שרצתה למחוק עצמה. במשך עשר שנים אספה פרטי מידע, ליקטה זיכרונות מהאנשים שהכירו את פזית, והתוצאה שלפנינו היא ספר אחד ומיוחד, זה אינו ספר עלילתי, למרות שיעל התלבטה אם להשתמש בחומרים שלה ולכתוב סיפור בדיוני הנשען על עובדות. זהו ספר המזכיר סרטי תעודה שבהם אנשים מספרים על, מתארים תקופה ונותנים לקורא אפשרות הצצה.
הדקות הספורות שבהן יעל ראתה את פזית נחרטו בזיכרונה עד כדי רצון לגלות מיהי פזית. חברי הילדות של פזית מתארים אותה כדמות קוטבית, שנונה וחכמה, צוחקת ומצחיקה, אך טראגית בנשמתה. רואה את החיוב והצחוק שבחיים החיצונים, אך לא בעצמה.
בדיעבד מסתבר שפזית גדלה בבית לא קל. ילדה יחידה להורים ניצולי שואה, אמא חרדתית הפוחדת שבעלה לא ישוב הביתה ועומדת בחלון ומחכה לו. ילדה שגדלה לצד הורים שהיו חטיבה אחת ולה לא היה מקום. הורים נוקשים, שלא הרשו לה לצאת, או להביא חברים הביתה, עקבו אחריה ואב שהיכה אותה. כל זה הוביל אותה לסבל והרס עצמי.
ספר מספר לא רק על פזית. אלא על כל הדור ההוא, שבא משם וניסה לשכוח והדור השני שחי ועליו עננה כבדה של מצפון וזיכרון. ופזית? הבית הפולני של ניצולי השואה חי בתוכה, לא יכלה לסבול שיהיה לה טוב. הצחוק המתגלגל שלה היה כיסי והסתרה לחרדות ולעצב הפנימי.
פזית אהבה את החיים ופחדה מהם, רצתה קירבה לאנשים ורצתה להיות לבד, דמות קוטבית מעניינת, מסקרנת, חכמה ושנונה.
אבל זה לא רק ספר על פזית, זה ספר על ייסורי הכתיבה ותהליך הכתיבה של הסופרת. תהיות על הבחירות שעשתה. יכלה לכתוב על דמות בדיונית ,לשנות, להוסיף, אבל היא מחליטה להביא את הסיפור כמו סרט דוקומנטרי. ראיונות המובאים כלשונם ללא עריכה, סיפורים אישיים אמיתיים עד כי נדמה שהקורא יושב מול מסך קולנוע וצופה.
הבחירה לא לשים תמונות של פזית בספר היא אולי כדי להראות שכל אחד מאתנו הוא עולם מלא וגם אם לא נרצה להשאיר דבר מאחורינו תמיד יישאר משהו מאתנו.
פזית היא אנונימית ולא אנונימית עבורי.
על הספר המליצו לי בשבוע הספר, “את חייבת לקרוא אותו, לא תוכלי להניח אותו.” אמרו לי, וכך היה. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. הקריאה בעמודים הראשונים טלטלה אותי נפשית. העיר חולון, עיר ילדותי ונעורי צפה ועלתה מבין הדפים, הרחובות שבהם גדלה פזית הם רחובות מוכרים. פזית למדה באותו התיכון שבו למדתי ולימדתי במשך 32 שנים. אומנם היא מבוגרת ממני בעשר שנים, אך אני מכירה את בני המחזור שלה. בוגר מחזורה ישראל שטרן ז”ל היה החלל הראשון שנפל ואני כתבתי וערכתי ספר לזכרו.(במסגרת הכתיבה נפגשתי עם חבריו לשכבה) ככל שהתקדמתי בקריאה נגלו לי פרטים על פזית, התברר שאביה היה מנהל חשבונות בחברת “החופר”, חברה קטנה שבה אבי עבד. לצערי אין לי את מי לשאול.
פזית לא רצתה להשאיר זכר מחייה והנה באו חבריה ולא מלאו צוואתה.
ממליצה מאוד.
תאריך הכנסה לאתר 06/06/2018
ספר קצת מוזר. אין כאן סיפור המתפתח לפי הזמן. הוא לא מתחיל ופונה לאחור וכו', אלא הוא מורכב ממה שאנשים מספרים על הגיבורה. על פזית. וכך אומרת המחברת בהתחלה: "כל כך הרבה אנשים שהכרתי הכירו אותה. למרות שהיא מיעטה מאוד לצאת מן הבית". (עמ' 10)
כל הספר מורכב, ממה שכל מיני אנשים, בכל מיני גילאים,... המשך הביקורת
ספר קצת מוזר. אין כאן סיפור המתפתח לפי הזמן. הוא לא מתחיל ופונה לאחור וכו', אלא הוא מורכב ממה שאנשים מספרים על הגיבורה. על פזית. וכך אומרת המחברת בהתחלה: "כל כך הרבה אנשים שהכרתי הכירו אותה. למרות שהיא מיעטה מאוד לצאת מן הבית". (עמ' 10)
כל הספר מורכב, ממה שכל מיני אנשים, בכל מיני גילאים, יודעים לספר על פזית.
בהתחלה כמעט עזבתי את הספר. אך העובדות המובאות על ידי אחרים הופכות ליותר ויותר מעניינות.
מדוע לא התחתנה?
מדוע גרה לבד?
מה קרה בבית הוריה שהפך אותה לגלמודה?
העובדות המתועדות מפי מספר אנשים שלא הכירו אחד את השני, מוכיחות, שאכן כך היו חייה של פזית.
הספר הופך מעניין יותר מפרק לפרק, אך עד הסוף תמהתי, מה גורם לאדם לכתוב על מישהו שלא הכיר ולא היה אישיות שנודעה ברבים.
איך הגיעה יעל נאמן לכתוב על הדמות הזאת?
ואולי זה רק ז'אנר ספרותי של ביוגרפיה והסופרת החליטה להעמיד את הדמות באור כזה?
קראו ותחליטו.
תאריך הכנסה לאתר 19/05/2018
יעל נאמן פגשה את פזית פיין למשך מספר דקות בתחילת שנות התשעים, כשפזית שוחחה עם שכנתה, חברתה של יעל. מכמה משפטים שאמרה התרשמה שהיא חכמה מאוד, הצחוק הפתאומי שלה הדביק את שתי החברות, ולמרות חיצוניותה המוזנחת "הפְּנים שלה זהר החוצה". עשור אחר-כך הזכירה אותה באוזניה חברה אחרת, והתניעה מבלי... המשך הביקורת
יעל נאמן פגשה את פזית פיין למשך מספר דקות בתחילת שנות התשעים, כשפזית שוחחה עם שכנתה, חברתה של יעל. מכמה משפטים שאמרה התרשמה שהיא חכמה מאוד, הצחוק הפתאומי שלה הדביק את שתי החברות, ולמרות חיצוניותה המוזנחת "הפְּנים שלה זהר החוצה". עשור אחר-כך הזכירה אותה באוזניה חברה אחרת, והתניעה מבלי דעת מסע בעקבות דמותה של פזית.
פזית נולדה בשם סילביה במחנה עקורים מיד לאחר המלחמה להורים ניצולי שואה. ילדותה ונערותה עברו עליה בחולון בשכונה שאוכלסה רובה ככולה על ידי משפחות דומות. פזית וחבריה היו דור שני לשואה לפני שהומצא המושג. טראומת השואה היתה נוכחת ביומיום, למרות שלא בוטאה במלים. היא השפיעה פיזית והשפיעה נפשית, חלחלה מן ההורים אל הילדים. היו אלה משפחות של ילד יחיד, לפעמים שניים, לעתים משפחות שהיו "תחליף" לבני זוג ולילדים שנרצחו. החינוך היה נוקשה, עונשים פיזיים היו בגדר המקובל ולא הוגדרו כאלימות בתוך המשפחה. אביה של פזית הצטייר כקפדן קיצוני, אמה כחולנית כרונית, ושניהם היוו כעין יחידה סגורה שהילדה היתה נספח חיצוני לה. פזית המבוגרת היתה אשה בודדה, קשה לאוהביה, בלתי מסוגלת ליהנות. היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, כמהה למות, אבל בו בזמן חשבה על העתיד הרחוק, על פנסיה ועל הזדקנות. היא היתה פרפקציוניסטית עד כאב, לא מסוגלת להשלים עם חריקות ועם אי התאמות. למרות קשייה היתה מבריקה, מתרגמת מוכשרת מאנגלית, והותירה רושם עז על מכריה. לפני מותה מסרטן מחקה כל זכר לחייה, גזרה את פניה מתמונות, כסתה בטיפקס את שמה בספריה והניחה אותם ברחוב, תרמה את גופה למדע, וביקשה לא להקבר.
יעל נאמן מוחקת את המחיקה. במשך שנים יצרה קשר עם חבריה של פזית, עם מכריה ועם קרובי משפחתה, וביקשה שיספרו עליה. שניים סירבו מתוך נאמנות לבקשתה המפורשת של פזית להשכח. גם אלה שנענו לא היו לגמרי שלמים עם היענותם. יעל עצמה אינה יודעת לענות על השאלה מדוע בעצם כתבה על פזית. לא אנסה לענות במקומה, אבל אנסה להסביר מדוע הספר קסם לי, למרות שהוא מתאר אשה שמן הסתם לא הייתי בוחרת כחברה.
הספר מורכב ברובו מדברים שסופרו לסופרת בראיונות, או שנכתבו ונשלחו אליה. כל אחד מהמספרים תורם זוית משלו, קטע זכרון משלו, תובנה כלשהי, וכולם יחד מצטרפים להרבה יותר מסיפורה של אשה אחת. במיוחד בפרקים העוסקים בתקופת הילדות והנערות, לוכדים הסיפורים הנפרדים את רוח התקופה, את הנסיון לשקם חיים שנשברו, את תסיסת הצעירים המגדירים את עצמם ואת יחודם, מבעבעים בציפיה אופטימית לעתיד. כשעוברים אל תקופה מבוגרת יותר, הולכים ומתרבים המקרים בהם ה"עדויות" אינן אחידות. האב הקפדן הנוקשה, הלא אכפתי לכאורה, מתואר על ידי אחד המספרים כחרד וחששן נוכח קשייה של בתו. מרבית המספרים, שכולם אגב רהוטים ומעניינים לכשעצמם, מתארים את פזית כמקרבת ביד אחת ומרחיקה בשניה, אבל אחדים מאבחנים אצלה בדידות נואשת וכמיהה לאהבה. גם רצונה המוצהר למות ולהשכח מאופיין באותה דואליות. שני אלה – הסיפור התקופתי וזויות המבט המגוונות – מעניקים לספר עומק ורוחב, גם כשהם סובבים לכאורה סביב פזית בלבד. אבל אני חושבת שבראש וראשונה קסמה לי העובדה שהספר מאשר את ה"תגלית", שלא חדלה להפתיע למרות היותה מובנת מאליה, שמאחורי כל אדם מצוי סיפור הראוי להשמע.
פזית, למרות מאמציה, לא באמת יכלה למחוק את עצמה כליל. שמה מופיע על הספרים שתרגמה, ובקטלוג הספריה הלאומית מופיעות מספר רשומות על שמה.
"היה היתה" הוא ספר שונה, מעניין, מרגש ומומלץ.
תאריך הכנסה לאתר 19/05/2018
הספר המקסים הזה הוא כאילו ספר על כלום. זאת אומרת – הסופרת עצמה, יעל נאמן, מכריזה על כך שהספר הזה מספר על אישה רגילה, שחיתה בינינו עד לפני 15 שנים, שלא השאירה כל זכר מעצמה.
כלומר – פזית, עליה מספר הספר, היתה אישה מוכשרת, שמתה בגיל צעיר יחסית (משהו כמו... המשך הביקורת
הספר המקסים הזה הוא כאילו ספר על כלום. זאת אומרת – הסופרת עצמה, יעל נאמן, מכריזה על כך שהספר הזה מספר על אישה רגילה, שחיתה בינינו עד לפני 15 שנים, שלא השאירה כל זכר מעצמה.
כלומר – פזית, עליה מספר הספר, היתה אישה מוכשרת, שמתה בגיל צעיר יחסית (משהו כמו 50 וקצת) ולקראת סופה הידוע לה מראש טרחה ומחקה כל זכר של עצמה. היא היתה בת יחידה, הוריה כבר נפטרו, ולא רק שלא התחתנה ולא השאירה אחריה משפחה, אלא היא טרחה ומחקה כל זכר של חייה – גזרה את פניה מתמונות בהן צולמה, שרפה/גרסה את כל מה שכתבה והיה בחזקתה – הכל. הגיעה עד כדי מחיקת הערות שלה שכתבה בשולי ספרים שלה (אותם השאירה קבוצות קבוצות ברחוב, למי שימצא). וכדי שלא תהיינה אי הבנות – מחקה בטיפקס משני צדי הדף – שאף אחד אף פעם לא יקרא משהו שלה.
אז יעל נאמן, שהיא עצמה פגשה את פזית רק פעם אחת, בחטף, בחדר מדרגות בבית חברה, אספה עליה את כל המידע שיכולה היתה – חברי ילדות, קרובי משפחה רחוקים בבריטניה, חברים לעבודה (בעיתון "חדשות" ז"ל למשל), שכנים, נותני שירותים (חנוונים למשל). ראיינה משהו כמו 30 אנשים שונים שהיה להם מה לספר על פזית, והספר בנוי ממעט מאד שיעל עצמה כתבה והרבה מאד על פזית. האישה הזאת, שגרה בלב תל אביב, הכביכול Nobody הזאת, מתגלית כדמות צבעונית, חכמה, שובת לב, שרוטה ברמות על, פגיעה ופוגעת, אהובה ומרשימה, חכמה ויצירתית, דקדקנית על בנושאי שפה, פרפקציוניסטית ברמות לא הגיוניות, שגיונית – בקיצור, אישה מעניינת מאד, שכאילו היא כלום.
רק על סיפורי האוכל המיוחד שלה אפשר לכתוב עבודה סמינריונית. וזה בדיוק מה שיעל נאמן עושה בספר הנהדר הזה. באה להגיד לנו שהאדם הזה, שיורד איתנו בבניין במעלית וכאילו אין לו חיים, הכלום אדם הזה, שאנחנו שוכחים ברגע שדלת המעלית נסגרת – יש לו המון חיים. וסיפורים מעניינים נמצאים במקומות הכי רגילים ופשוטים בעולם – אם רק יודעים לספר אותם. ויעל נאמן אלופה בלספר סיפורים בנאליים (כביכול בנאליים. עם הדגש על כביכול).
בנימה המזערית המיוחדת שלה, בשפה הזאת שהיא ממציאה, עם הסאב טקסט הנהדר שלה, במילים פשוטות ועדינות, עם ניחוח של ציניות דקיקה והרבה חמלה אנושית – יעל נאמן כותבת מקסים.
תדעו לכם, כאן, בתוכנו, אחרי שני ספריה שקראתי בעונג רב – "הייני העתיד" ו"כתובת אש" – אני מצהיר שגדלה לנו סופרת אמיתית, גדולה ומצויינת. לצערי אני לא קורא מספיק ספרים, אבל, בלי שתתקפו אותי ישר, קופץ לי לראש השם נטליה גינצבורג. לפחות "אמרות משפחה" שלה, ותסלח לי יעל נאמן על ההשוואה, שמגיעה ממישהו שלא קורא מספיק.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|
הוסף תגובה חדשה