ספר הפרוזה היחיד שכתבה סילביה פלאת, מעט לפני שהתאבדה בגיל 31 סך-הכל, הוא רומן שרובו אוטוביוגרפי והוא נחשב לקלאסיקה.
פעמון הזכוכית הוא מסמך אישי שכותבת אסתר גרינווד, בחורה כבת 22, סטודנטית מצטיינת לספרות אנגלית מבוסטון. אסתר המוכשרת זוכה בתחרות של ירחון אופנה ויחד עם 11 צעירות נוספות היא עוברת לחודש לניו-יורק, לעבוד בירחון וליהנות ממסיבות, ארוחות חגיגיות ופינוקים קטנים נוספים.
אסתר מתארת בפרוטרוט את חוויותיה בקיץ ההוא בניו-יורק, על יחסיה עם חברותיה, הבילויים איתן, הבוסית שלה וכן הלאה. תוך כדי תיאורי ההתרחשויות בהווה, משלבת אסתר מבט רטרואקטיבי אל עברה וחוזרת אל זיכרונות משפחתיים, לימודיים וחברתיים, חלקם משמעותיים יותר וחלקם פחות. 
אסתר איבדה את אביה בגיל 9, וגדלה עם אמא קשת-יום שתמיד איחלה לה לעסוק כמוה בקצרנות כדי להרוויח את לחמה. אך אסתר האינטליגנטית לא מוותרת על תשוקתה לכתיבה וכשהיא חוזרת משהותה בניו יורק היא מקווה למצוא בבית מכתב עם בשורות טובות מתחרות כתיבה שהשתתפה בה. לאסתר יש גם איזה חבר שפעם היתה מאוהבת בו, אך זה עבר לה כשגילתה ששיקר לה, וכעת היא רק מחכה שיחלים ממחלה כדי שתוכל להיפרד ממנו רשמית.

אך בבית מצפות לאסתר חדשות רעות, היא לא התקבלה לקורס לכתיבה שחשקה בו, ואסתר נכנסת לדיכאון עמוק הכולל מספר ניסיונות התאבדות ובעקבות זאת אישפוז בבית חולים פסיכיאטרי.
החלק האחרון בספר, העוסק בשהותה במוסד לפגועי נפש, מעניין יותר מתחילתו, והיה יכול להיות הרבה יותר טוב לו היה מציג את החיים ואת הקשרים במוסד יותר לעומק. למשל, אסתר מציינת מספר פעמים כמה היא קשורה לפסיכיאטרית המטפלת בה, אך היא לא מפתחת כלל את סיפור הקשר בינהן, וזה היה חסר לי. ישנן דמויות נוספות בסיפור שאסתר באה עמן במגע, אך גם הדמויות והקשרים האלה מתוארים ברמה שטחית למדי. סגנון הכתיבה של אסתר הוא כזה שיורד לפרטי פרטים יבשים אך כמעט ואינו נוגע בהתחוללות הנפשית. הרגשתי שאסתר לא נותנת לקורא מספיק "בשר" להבנה טובה יותר של נפשה, וחבל, כי סילביה פלאת כותבת היטב. הדימויים שלה מקוריים, מעניינים, יפהפיים.

תרגום חדש זה לפעמון הזכוכית הוא מעולה, ללא ספק, ועל כך יש להודות להוצאה. 
אך הספר בכללותו, כיצירה ספרותית, לא מגיע לרמה לה ציפיתי. הוא לא עניין אותי מספיק ולא גרם לי להתלהב, ורוב הזמן הרגשתי כמו יומן די ממוצע של נערה מעורערת ש"חופרת" על עצמה ועל חייה, לא משהו חריג בחשיבותו או ביופיו. סיפורה העצוב של הנשמה המעורערת הזו דיכא אותי במהלך הקריאה ושמחתי שלפחות הסיום ביצירה, בניגוד לסיום במציאות, היה אופטימי.
הספר מתאים מאוד לקריאה לבנות הגיל עליו הוא מספר, עשרים פלוס.
אני בטוחה לגמרי ששיריה של פלאת היו טובים פי כמה מספרה היחיד.    
 

לאחר שסיימתי לקרוא בספר, החלטתי שאני רוצה לדעת יותר אודות סילביה פלאת׳.

 זה קורה לי כשאני נפעמת מאותה יצירה, כשפתאום אוזלות לי המילים ואני נותרת אילמת במחשבותי; מה בדיוק קרה באותם יומיים בהם ספגתי את תכלית הרומן שהיה עבורי כמו אדם הלופת את גרוני ודוחף לתוכו מטפחת ספוגת כלורופורם?

 נכנסתי לגוגל והקלדתי באנגלית את שמה, עומדת ללחוץ על האנטר כשהתוצאות הופיעו כמעט מייד והראשונה בהן היתה:

 Sylvia Plath Oven

 מובן שמיד הבנתי את המשמעות. העובדה שמעולם לא קראתי את יצירותיה, אינה הפריעה לי לדעת כיצד בחרה את קיצה.

 סרטי הקולנוע הרי תמיד מיהרו לתת פרשנויות שונות לסופרים מפורסמים ויצא לי לצפות בפלטרו המגלמת את פלאת׳ ובקידמן המחקה את וירג׳יניה וולף.

 נתתי למנוע החיפוש המפורסם להוביל אותי לתוצאה המסקרנת ולנגד עיני התגלה צילום בשחור-לבן שהותירני מרוקנת לגמרי. איני יודעת לאן ברח לי כל הדם או שמא אולי אזל מגופי.

 חזיתי באישה הלבושה בשמלת מידי וסנדלי עקב לבנות, ידיה עטויות כפפות לבנות אף הן וכל פלג גופה העליון תחוב לתוך תנור גז.

 היא שכובה על בטנה ומה שגלוי הינו ישבנה, ידיה הפרושות לצדדים ואחורי שוקיה.

 צילום בזוי, משפיל ולא מכבד.

 כמעט בכיתי מעלבון וכעסתי על עצמי שהתפתיתי לצפות בצילום הנוראי שהוא ההיפך מכל מה שהיתה האישה הנאדרה הזאת;

 יפה, חכמה ובעלת אינטלקט היוצא מגדר הרגיל. אישה שברומן זה, הפכה אותי לענבל בפעמון הזכוכית שלה.

 העלילה הינה אוטוביוגרפית בחלקה.

 אסתר גרינווד, אישה צעירה מפרוורי בוסטון מקבלת מלגה לעבוד כמתמחה במגזין אופנה בניו יורק. משרה שכל בחורה צעירה רק חולמת לקבל אך לגיבורת סיפורנו ישנן הסתייגויות מהמקום, מהאנשים, מהתנהגותם.

 מדהים לעקוב אחרי אותם סדקים, שברים קטנים במחשבותיה ואשר בהתפתחות העלילה הופכים לחתכים עמוקים, לפצעים מדממים שלא ניתן לרפא.

 היא אינה מסוגלת להבין את סביבתה ומצליחה להוכיח עד כמה סובביה רדודים וחסרי עומק.

 התנהגותה כלפי האחרים יוצאת דופן, היא מנסה להבין אותם, למצוא חן ולהשתלב בעולמם אך ההתעסקות במה שרדוד וחסר תכלית משעמם אותה והיא אינה מוצאת שפה משותפת בחברה בה היא חיה.

 היא הופכת את הקורא לבעל בריתה, לענבל שבפעמון הזכוכית שלה.

 אם רק תחליט להכות על דפנותיו, יתנפץ בקול רעש גדול ותפצע מחלקי הזכוכית המשוננים שלו ועל כן אתה מנסה יחד איתה שלא להעיר את החיה שמבפנים.

 אתה קולט מה עובר עליה וכואב את כאבה, מקווה בכל מאודך שהיא תצליח למצוא את האור בקצה המנהרה אך ככל שאתה פוסע בצעדים מדודים אל תוך נבכי נשמתה, אתה מבין שנקלעת ללב המאפליה ובלית ברירה טובע עמה במחשכים.

 ניסיתי להגדיר לעצמי מהי יצירת מופת והגעתי למסקנה שכמעט כל מי שכתב אחת כזאת עמד לפני גיהנום עלי אדמות.

 כזה שתיאר למשל פרנסיס בייקון בציורו ״דיוקן החף מפשע אקס״ או אם נלך אחורה יותר: גן התענוגות הארציים מאת הירונימוס בוש, מקום בו שולט הכיאוס, האימה והכאב

 אך קחו את סילביה הענוגה, היפה והדואבת.

 אמצו אותה אל לבכם וראו; היא בחרה בפעמון הזכוכית כדימוי לגיהנום הפרטי שלה.

 שקוף, גלוי וכה שביר שעומד תדיר מעל ראשה כמו עננה.

 חזק רק לכאורה ומהדהד למרחקים על אף שחלקיו התפזרו זה מכבר, נותצו ועושה רושם שכבר נעלמו מהתודעה.

 מומלץ למי שמעוניין בסיור על קצה המזלג לגיהנום ובחזרה.