בעדינות עילאית וכישרון שלא חזינו כדוגמתו עד כה, מוליך אותנו סנדרסון בכבלי קסם אל מעמקיו של העולם שיצר.
בניגוד לסופרים רבים נטולי יכולת ייחודית זו של יצרת עולמות, סנדרסון מפליא אותנו בכל פעם מחדש בדמיונו ומקוריותו הבלתי נדלים וביכולתו להסתכל על התמונה השלמה ולמנוע פארדוקסים מביכים שהם בדרך כלל מנת חלקם של המתיימרים ליצור עולם יש מאין.
בסוף הספר הקודם עזבנו את וין שיכורה מניצחון על השליט הגדול, מאושרת ממצבה ובתחילת מערכת יחסים מופלאה עם אלנד ונטור הצעיר. הדבר היחיד שפגם בתחושת האושר היה מותו של קלסייר, שהקריב את עצמו בכדי לספק לסקאא דמות להילחם בשמה, דבר שרק מותו היה יכול להעניק. אך למרות זאת – וין וצוות קלסייר עשו את הבלתי ייאמן וניצחו אל (!), אחרי זה, לשלוט באימפריה נראה כמו משחק ילדים. אולם במהירות רבה, מתבדה שאננותם של חברי הצוות, שכן הפלת האימפריה האחרונה היתה כאין וכאפס לעומת המכשולים שעומדים בפניהם עכשיו. ומסתבר שניצחון על השליט הגדול, אף על פי שהיה כמעט אל, היה ניצחון של אדם אחד, לעומת זאת להנהיג מאות אלפיי אנשים... זה כבר סיפור אחר לחלוטין.
אלנד ונטור שניגש נרגש למשימה שלשמה בבלי דעת הכין את עצמו כל חייו, מגלה שמה שיפה ואידיאלי בתיאוריה, לאו דווקא הולך באופן פרקטי. הסקאא נואשים למנהיג החלטי וסמכותי בתקופה מעורפלת ולא ברורה, הם מתגעגעים לשליט הגדול המנוח, העריץ שהיה בטוח במעשיו, על פני ונטור הצעיר שמאמין בדמוקרטיה וניסיון לרצות את כולם. הסקאא רעבים לביטחון, ועד מהרה הדבר מספק כר נרחב למרידות בלות'אדל. החל מסטארף ונטור האכזרי, שכל מה שמקשר בינו לבין בנו זה שם המשפחה, דרך קט, וכלה אף בהפתעות נעימות אפילו פחות. על וין הערפילאית החזקה בעולם ואלנד, מלך לות'אדל החדש, יחד עם ההתמודדויות והלחצים הבלתי אפשריים מתוך ומחוץ לעיר המבוצרת, לטפל גם במקרים בלתי מובנים להם, הנותנים להם תחושה שהם מגששים באפלה.
זה החל עם השמועות המוזרות על כך שהערפילים החלו להרוג, והמשיך עם רוח רפאים שרק וין יכולה לראות. הלבטים וחוסר הוודאות מכרסמים בכולם. ונראה שהיומן שסייזד העתיק במקום לסלק את הערפל מעל המקרים רק מעיב על בלבולם הקיצוני. על וין לדעת מה היא חושבת ומרגישה בעצמה לפני שתוכל לפנות לעזור לשאר העולם.
בדרכם הפתלתלה והמסוכנת אל האמת האיומה, הם ימצאו ידידים וחברים בלתי צפויים, יחד עם לא פחות אויבים. עליהם להישאר חשדניים ולפקוח עיניים כל הזמן. הבוגד נמצא תמיד צעד אחד לפניהם, והם לא יכולים לסמוך אפילו על חבריי הצוות וחבריהם הקרובים ביותר.
סיפור האהבה בין וין לאלנד הוא מסוג הסיפורים הבלתי אפשריים. נראה שדבר לא בא להם בקלות ודבר לא מובן להם פרט למשיכתם ההדדית זה לזו. אבל נראה שמשיכה אינה מספיק סתם כך. הם צריכים לגלות עוד על עצמם ועל בן זוגם כדי שאכן יוכלו להיות ביחד בלב שלם. ונראה שהעולם עצמו נחוש להפריד בניהם, בעודו מאותת להם שהם פשוט שונים מדיי מכדי להיות ביחד. האם הרצון, הערכה והאהבה שלהם חזקים מספיק כדי להתעלם ממה שהיקום מנסה לאותת להם?
הפיתרון היחיד לכל בעיותיהם הוא עצם אגדי בשם באר האלוהות, שרק בידו הכוח לאפשר לחברי הצוות לנצח במלחמה הבלתי אפשרית שהם נמצאים עמוק בתוכה. אולם ככל שהם לומדים יותר על הבאר הם מגלים שהם לא יודעים עליה מספיק. נדמה שהבאר היא התשובה היחידה למצב שלה, ושאליה כל החוטים מובילים. אך לבאר יש עוצמה ומודעות משל עצמה, ווין צריכה לגלות אם רצונה של הבאר באמת תואם את רצונותיהם וצורכיהם שלהם...
סנדרסון עושה זאת שוב ושוב. בכל פרק מחדש ובכל עמוד הוא מגלה לנו יותר על עומק מחשבתו ועומק עולמו, שעמוקים וחזקים ממש כמו באר האלוהות. ובדיוק כמו עולמו – כך הדמויות המשתתפות שם. הן עגולות, בלתי צפויות ואנושיות כל כך שבכל סיטואציה מחדש אתה מוצא את עצמך חסר ידע לגבי איך הם יפעלו במצב הזה. כל דמות מורכבת מפסיפס בלתי אפשרי של אירועים, זיכרונות, רתיעות, אהבות ואין סוף דברים – כך שמה שמתגלה לעניינו הוא רק קצה הקרחון מתוך מורכבותן המהפנטת.
מיותר אך בכל זאת אני מרגישה צורך לציין, שיחד עם המקוריות, העומק והתחכום של סנדרסון, הכתיבה שלו זורמת ונעימה לקריאה. היא אינה פלא בפני עצמה אך עומדת יפה ברף הגבוה שסנדרסון העמיד בפני עצמו בכל שאר התחומים.
כמה שהקורא מרגיש וחכם ובטוח בעצמו, סנדרסון מצליח להתעלות עליו ולהישאר תמיד צעד אחד לפניו, בכל מה שקשור לסיבוך העלילה. הוא יוצר פלונטר רציני , שהקורא הממוצע נבהל והמחשבה של "איך הוא יצליח לפתור את כל זה עד סוף הספר?" חולפת לא פעם בראשו. אך סנדרסון, כמו קוסם אמיתי מצליח למשוך בחוט אחד נכון, ומתיר את כל התסבוכת שלקח כמה מאות עמודים לייצר. בכל פעם שאתה חושב שהכל הסתדר והגיע הסוף, אתה מגלה כמה טעית - בדמותה של בעיה חדשה, שאומנם הייתה שם כל הזמן, אבל רק באותו רגע נהית מודע לקיומה. אף פעם אין לך את ההרגשה שהבעיה מפוברקת מדיי או לא אמינה. היא תמיד הגיונית להפליא ובלתי אפשרית לחלוטין.
הסוף לא רק שמפתיע ובלתי צפוי, אלה הוא שופך אור חדש על כל הספר, ומכריח אותך לקחת אותו שוב לידיים ברגע שגמרת, ולחזור שוב לעמוד הראשון ולהתחיל את כל הקריאה מחדש.
ספרים מהסוג זה יוצרים אצלי גאווה בלתי מוסברת על כמות הדמיון שהמין האנושי ניחן בה, ועל שאני חלק ממנו. ללא ספק ברנדון סנדרסון קוסם ויוצר מחונן, והיה לי העונג לקרוא את פרי עטו.