זהו אינו ספר מתח במובן הרגיל של המילה. בעצם איני יודעת לאן אשייך ספר זה. הספר נפתח במרס 28, 2006. בירושלים. יום בחירות. לא יודעים מי הדובר שהופך באחת לדוברות / דוברים דוברת ושוב לדובר וחוזר חלילה. גברת הפלה ( אלמנה, ניצולת שואה) מגלה ששכנתה שירה נרצחה. שירה סטודנטית המתגוררת בירושלים לומדת אמנות סייעה פעם לגברת הפלה לעלות . גברת הפלה מתקשרת למשטרה. עד מהרה אנו מגלים כי הרוצח הוא לא פחות מאשר אראל חברה לשעבר של הנרצחת. אראל ושירה ילידי העיר כרמיאל.
אראל מתאר בתחילת הספר כמעט אפיזודה שהתרחשה בבית ספר, בה אראל נוקט באלימות רבה כלפי ילד שגנב במשחק את הכדור :"הוא גנב לי את הכדור וכעת צווארו הכעור נלכד בין כפות ידיי. שכבתי עליו וכל הכיתה עמדה סביבנו, מעודדת אותי ...כשמתחילים להכות מבינים שיש עונג בכאב שאתה גורם, והעונג הזה רוצה להתמיד ולא להסתיים. ראיתי על עורו את כתם החניקה האדום. הוא השתנק כשהתחנן שאשחרר אותו, הסביר שהוא לא יכול לנשום. אבל אני לא רציתי לשחרר את הגרון.... אך בשלב מסויים זה לא הספיק לי והתחלתי לחבוט את ראשו המסריח בבטון". אראל מורחק מבי"ס. ומוחזר אליו לאחר שהוא מבטיח שלא ידבר עם הילד. באחד הלילות הוא שומע את אביו של הילד מכה אותו ואת משפחתו. אראל מבקש מאביו שיתערב ויתקשר למשטרה, האב מסרב.
אראל מגיע לכרמיאל לבצע את חובתו האזרחית ולבחור. הוא מתגורר אמנם בירושלים, אך בשל עצלות לא שינה את כתובתו. בעיר ישנן שמועות שרצות אודות הרצח שבוצע.
אחרי הפרידה של אראל ושירה, אראל מנסה לחזור לשגרה ובוחר לצאת עם לא מתוך אהבה. יחסי המין בין השניים נעשים בהסכמה. שירלי (שירלי נפרדה מהחבר שלה גיא אותו אהבה,)
דמויות רבות מופיעות בספר, בין אם הן דוברות ובין אם מסופר עליהן בגוף שני, לעיתים ביחיד ולעיתים ברבים. ביקורו של אדולף אייכמן בארץ, מהווה נדבך בספר ונעשה בו שימוש חופשי. אפילו מחבר הספר מופיע בו ובנקודה זו חשבתי שהמחבר כמו היצקוק שאהב להופיע בסרטיו.
לסיכום- הכתיבה יפה,מהנית ברובה אך אינה קלה, הדימויים בהם משתמש המחבר יפים, ניכר כי הכותב נהנה מכתיבת הספר, הספר זרם ברובו אך היו פעמים שמצאתי את עצמי מניחה לספר ומנסה לחזור אליו. היו חלקים בספר שזרמו וחלקים שקרטעו אצלי. החריזה בספר, לפי דעתי, לא תרמה לסיפור כי לעיתים היתה מאולצת ומפריעה. סופו של הספר אינו ברור לי.
בספר ישנו רוע, זעם, אכזריות ותיאורי מין מרובים, (שלא תמיד שרתו את המטרה) הרבה דעות שלכאורה מוסוות, חשתי כאילו מנסים להאכיל אותי בהן.
