עם הספר "החלום הישראלי" יש לי יחסים של "שונאים, סיפור אהבה".
בהתחלה, לקחתי את הספר ליד, קראתי דף ראשון ולאחר כבוד הנחתי בצד.
לקחתי פעם שניה, קראתי עוד 20 עמוד, ושוב הנחתי בצד.
היות ושמעתי שיש עליו פרסומות מהללות (לא קראתי, כדי לא להיות מושפעת), לקחתי את הספר ליד פעם שלישית. ואז.....פשוט התמכרתי.
כשסיימתי את הספר, שאלתי את עצמי WTF? הוא צוחק עלי או איתי? מה זה הדבר ההזוי הזה? מה זה האבסורד הזה? מה שכן, הוא בונה את "הדבר ההזוי הזה" לאט לאט. כל פעם קצת.
לא יודעת אם ציקי ארד הוא איתי או נגדי, אבל ברור בהחלט שהוא לועג לכל העולם של התרבותניקים. על כל אלה שמחשבים את עצמם, על הסלאב, על מבקרי ספרות וכו'. הוא מכניס לסיפוריו המון שמות של ידוענים (עמוס עוז, גרוסמן, א.ב יהושע, ארנס ועוד)
הספר בנוי מנובלה ("החלום הישראלי") ועוד 6 ספורים.
קודם כל אספר למה זנחתי את הספר בראשונה. הייתה לי משונה מאד השפה.
וכך מתחיל הספר : "שתי בנות שבע-עשרה ניתזות מהאוטובוס מירושלים להבל הפה של התחנה המרכזית שברחוב נווה שאנן בתל-אביב. ראשונה יורדת בצעד רפה איילת גרוסמן במעיל ג'ינס שחור משופשף וחצאית לבנה ערנית. אחריה מדלגת מטה טלי פאפו, עם חזה כבד מדי, יותר מדי פודרה, גבות עבות, ופוני בנוסח בריטי המכסה חצי פנים.
טלי פאפו ואיילת גרוסמן ממשיכות קצת ומטפסות על קו 5, עם תא הכרטיסן בישבן, המתכרכם לעבר דיזנגוף. ארנס ברדיו. הן נצמדות זו לזו, מתרחקות משיכור לבוש בחולצה של חברת דגים מעושנים בשם 'רב-טעם' שעליה קרוש כתם קטשופ שכבר צחח".
והנה עוד:
"הירח היה גרום ובשרני". "הדבק ליד הדלת נפרם, ודרכו השתרק פנימה אוויר מאובק". "ולפתע כל חילות האבק הסיגו אוגדותיהם והשמים היו בהירים וטהורים, והירח זהב בשחץ המרהיב, כאילו על האדמה יש מגניב את התחת להאיר עליו". "אהב אותה בדרכו המשרדית".
"מכונית שצפודה בתכריך לבן נגד השמש"
ותסבירו לי בבקשה את זה : "בן 34, ובכל זאת קירח כמו בן 44. פנים שומניות ומזיעות ומעליהן לא קרחת סופנית אלא שתי וערב של נקודות כהות קטנות, כמו דג שלא מת בבת-אחת אלא ממשיך לפרפר במחבת במה שיכול להראות מבחוץ כהתקף עליזות". (עמוד 210)
ההדגשים הם שלי, רק כדי שתבינו.
אגב, זה לא מפריע לכתוב בסלנג ובשפה "פושטית" - "התמלילן הוא אידיוט, המלחין עלוב, המעבד עושה חררה. שורה תחתונה: האלבום החדש של בני חן הוא פשוט זבל אורגני" , "מה מצחיק? אני הולכת. אני עוזבת אותך כאן, יא אהבלה. קומי..."
טוב, עכשיו לספר. לטלי פאפו "אין אלוהים". היא עתונאית חורצת גורלות . היא הגיעה מבית שמש לעיר תל אביב. היא יורה חיצים. היא כותבת על הכל, על המטפלת של אבא שלה, על ביצועי מיטה של החבר שלה, יורדת על החברות שלה. היא המלכה, כולם פוחדים ממנה. היא מקבלת תוכנית בוקר בטלוויזיה , נכשלת, יורדת מגדולתה. היא מתחתנת עם כסף ומגשימה את החלום הישראלי, בעל-ילדים-מכונית-וילה-כסף. הקטע שהכי אהבתי בספר, כאשר נערכת מסיבת עיתונאים. כל מי ומי בהוצאת ספרים הגיעו. ורואים את האבסורד, את הבלון המנופח, את הכלום של כולם. רכילות זולה.
הנובלה מתחילה "הגיוני" ומסתיימת בחוסר הגיון מושלם. הוא כותב על הביזאריות כאילו זאת האמת.
הסיפורים האחרים נעים בין הזויים לאבסורדים.
וכמו שכתבתי קודם, בעיקר הוא צוחק, לועג, מתבדח ו....לא שם זין על שום דבר.
אני מצאתי את הספר מרענן. קראתי אותו עם חיוך בזוית הפב ועם גבה מורמת.
ממליצה מאד, אבל לא לכל אחד.
