זה ספר מרתק, וכמו רבים מספריו של רז, הוא מכניס את הקורא לתוך המציאות היפנית, הנופים והאנשים. גם כשמרימים לרגע את הראש מהספר, למשל באמצע נסיעה ארוכה ברכבת, אפשר לדמות לרגע שכולם הפכו למלוכסני עיניים לובשי חליפות. הכתיבה של רז סוחפת, ולמרות שלעיתים מתעורר חשד סביר שהוא נוטה לאובססיה בנוגע למשורר המוכר, הוא מפליא בתאורים אנושיים ומעוררי הזדהות. זיכרון הספר "טוקיו הלוך חזור" נשמר בלבי, ומה שמחתי כשהגיע לידי הספר "הדרך הצרה לאוקו".

 

הכריכה האדומה קצת בלבלה אותי. בהתחלה לא הבנתי למה, ואז הבנתי שזו כנראה האופנה האחרונה, שכן על המדף שלי נחו לפחות שלושה ספרים בעלי כריכה אדומה. הצבע האדום הולם תרגום של ספר מסעות יפני, כמו צורתו המרובעת של הספר, כאשר כל עמוד מורכב מהגיגיו של הנזיר המשורר מאצואו באשו, ובצידם ביאורים והסברים של פרופ' יעקב רז. וזה עוד דבר מבלבל, שכן על הכריכה נכתב "מאצואו באשו" ולאחר מכן, בקטן, "תרגום מיפנית: יעקב רז". בעוד שלמעשה רז כתב הרבה יותר מתרגום, הקדמה ואחרית-דבר. רז סיפר את הסיפורים שמאחורי המלים, ובלי הסיפורים האלה, הספר היה הרבה פחות מובן. 

 

לא שחסר לסיפוריו ולשיריו של מאצואו באשו קסם כמות שהם. בקלות הוא מכניס אותך לעולם של נוודים, עולם שבו למשוררים היו תלמידים שהלכו אחריהם. עולם שבו נזירים מחליפים ביניהם שירים כמו שאנחנו מחליפים מילות תודה או מזמינים אחד את השני לקפה. עולם שבו נזיר מגיע לכפר, מתארח באחד הבתים ומשאיר למזכרת מילות שירה למוביל הסוסים. לו רק היה מתארח אצלי נזיר ומשאיר הייקו קטן... יש מבין חברי משוררים, אבל מי שמגיע לבקר אותי וחושב על שי, משאיר עציץ יפה בדרך כלל. היש עולם שבו אנשים מחכים למשוררים שיבואו, וצעירים מלווים משוררים במסעם לגבעה שהיו בה שרידים של בקתה? 

 

באשו לא רק כותב על מסעו ושיריו, הוא גם כותב על שיריו של סורה, תלמידו וחברו למסע, ועל שירי משוררים שעוררו את השראתו. אם לא די בזה, כשמרמז באשו על שירים שכתבו קודמיו, מגדיל רז ומצטט כחלק מהערותיו את השיר כולו. התוצאה היא מרקם מענג של שירים וסיפורים קצרים, משולבים זה בזה באופן מסודר, שגורם לך להעמיק את המקום בלב שנפתח בעקבות הקריאה.  בעוד שירי ההייקו יכולים להיתפס לעיתים כקשים להבנה או חסרי תוכן, שילובם של השירים עם סיפורי המסע וההסברים בצידם, משווים לספר יופי בלתי נתפס. כשבאשו כותב שיר על מחסום, אפשר לדמיין את המחסום, את התחושה של מי שעבר אותו. אפשר לרצות לעבור באותו מחסום ממש. אבל אפשר גם להבין שלו באשו היה חי כיום, הוא היה יכול לכתוב שיר על נפלאות דלת חדר המדרגות, ואור הירח שנכנס דרך הדלת שנפתחת באיטיות לצלילי האינטרקום. 

 

מטיילים נחושים מגיעים לעיתים לחורים שכוחי אל. הם יכולים לעלות על טיסה ארוכה, לשרוד טלטלות על משאיות מקרטעות, נדחקים בין עשרות אנשים, שקי ירקות, סלסלות עמוסות דגים ואיזו כבשה, כדי להגיע לבסוף למקדש מפורסם או נהר שורץ תנינים. 

ובאשו? באשו הקדיש פרק בספרו לעץ. תחת הכותרת "עץ הערבה של סאיגיו בכפר אשינו" הוא כותב: "עץ הערבה הידוע מן השיר 'מים צלולים זורמים', נמצא בכפר אשינו, על שביל שחוצה את שדות האורז. איש בשם קוהו, ראש המחוז, כתב לי מדי פעם והפציר בי, 'בוא ואראה לך את עץ הערבה', כך שתהיתי היכן הוא נמצא. היום עמדתי בצילו של עץ הערבה הזה ממש.

שדה אחד נשתל – 

ואני נפרדתי

מעץ הערבה"