ספרו היפהפה של אלישע פורת הוא שירת חיוב החיים על יופיים וכאבם.

זוהי שירת האף-על-פי-כן.

הגם שהמשורר אבא קובנר הגדיר את הכותב כבעל מרה שחורה, כנפיו של הכותב איתנות והן נושאות אותו למרחקים.

המשורר נגע במוות הן הפיסי והן התודעתי, קרי : היות נשכח מלב. "סוס מת" הגדיר אותו מו"ל כלשהו, כפי שהוא כותב באחד משיריו.

מתוך הצמצום שנגזר עליו בידי הזמן והסביבה, בוקעת ועולה דמותו המשתוקקת לקום לתחייה מחדש הן בצאצאיו והן בקוראיו בדורות הבאים.

השם "פחיתה" הוא אם כן משמעותי מאוד, שכן הספר מורה על הדבר והיפוכו.

עצם כתיבת הספר היא קריאת תיגר על כוחם המכלה של הזמן והנשמות האדישות.

וכך כותב אלישע פורת בשיר "פחיתה":

אני בכל דור הולך ופוחת :

עם אשתי אני חולק בילדי,

ובנכדי אני שותף זוטר.

בניני יש לי שמינית

ומטה. ואז באים אלי

גם שלישי וריבעי וחימשי

ואלה שאין הם בכלל

שמות וכינויים. אני נגרע

ומתאפס עם התארכות

הענפים בעץ המשפחה העתידי

שלי : יורד אל שורשיו

רועד מצער הפחיתה, שוקע

אל הנומך הסופי, הריק

החם הזה שיחייני מחדש.

אלישע פורת משורר את אהבתו לנשים בחייו : אמו, אשתו ואהובותיו, לטבע ולרעיו שנפלו במלחמות.

שירתו צובטת את בלוטות הרגש במזיגה מדוייקת של הלירי עם הסנטימנטלי.

גם נושא הארס פואטיקה מוצא ביטוי ב"פחיתה". אלישע פורת כותב בתקווה ובחשש : " השירים שלי שורדים אם לא רוששים אותם ולא משרשרים אותם במקלעי הזמן".

על אף חותם העצב הנסוך על שירתו בולטת בה תשוקה חזקה :

"העולש המכחיל כעת בעמק/פולש את שדות הבר ואל צדי הדרכים/אני שאוב אליו כולי..."

הכותב הוא משורר רגיש וקשוב. זיקתו לארץ אינה פוסחת על בעלי החיים השוכנים בה ולהם הוא מקדיש את השיר הקשה "דרוסת הבר שלכביש" העוסק, כפי שניתן להסיק משמו, בחיות הבר הנדרסות בכבישים.

שירים רבים מבטאים פליאה על כוח החיות של הטבע והמשורר גם יחד, על אף פעולתו של הזמן : "שדה התפוחים הנשכחים שלך/ הפתיעני הקיץ שוב/ הדליות הנסרחות שקמו ונזדקפו פתאום..."

ומתוך הגריעה שגורע הזמן בכולנו, עולה וצומחת דמותו של המשורר הנאבק וחי, לוחם וכותב, משמיע את קולו הייחודי במחאה ובתקווה.

זהו ספר ישראלי מאוד ועם זאת אוניברסלי. אני ממליצה עליו בחום.