"האביב שבלב" עוסק בשני נושאים חשובים, שמאוד ראוי לקרוא אודותם: סחר בנשים והדיכוי בצפון קוריאה. האם הוא עושה זאת באופן איכותי, הן ספרותית והן תוכנית? כן ולא, ולכן הסקירה, וההמלצה בסופה, תהיינה לא חד-משמעיות.

הסיפור נפתח בתיאור חייהן של שתי חברות צפון קוריאניות, גי ואיל-סון. השתים חניכות בבית יתומים, ואת רוב שעותיהן הן מעבירות בעבודה קשה במפעל בגדים, נתונות לשרירות לבו ולגחמותיו של מנהל העבודה. איל-סון גדלה בעושר יחסי עד שמשפחתה איבדה את מעמדה מסיבות פוליטיות, והיא לא חדלה לשאוף להחזיר לעצמה את התפנוקים שנלקחו ממנה. גי איבדה את הוריה בגולאג, אליו נשלחה המשפחה לאחר שבביקורת בביתם נמצאו גרגירי אבק על תמונותיהם של מנהיגי האומה, מה שנחשב ללא פחות מבגידה. גי סובלת מטראומה קשה בעקבות רעב ועינויים במחנה, והחברות עם איל-סון משמשת עוגן בחייה הסחופים. כשאיל-סון מאתרת הזדמנות להמלט לדרום קוריאה, השתים חוברות לבחורה נוספת, ובהנהגת בחור שאיל-סון מאוהבת בו הן עוברות את הגבול. חלומותיהן נרמסים עד עפר כשמתברר שאותו בחור בעצם מכר אותן לזנות. לאחר כמה חודשים, בעקבות נסיון בריחה, הן נמכרות למאפיה הקוריאנית בארצות הברית.

למה אני ממליצה לקרוא את הספר? כי על הבזיון של סחר בנשים חייבים לדבר ולדבר עד שייעשה משהו משמעותי להפסקתו. כי צריכים להיות מודעים לכך שעדיין יש אומות שנתונות לשטיפת מוח ולדיכוי מטורפים. וגם כי הספר בסך הכל כתוב היטב: קריא מאוד, סוחף, מנסה ולפעמים גם מצליח להעמיק בנפשן של הדמויות, וככזה הוא מהווה חווית קריאה מוצלחת.

למה ההסתיגות? כי לא השתכנעתי שהסופר באמת טרח לערוך תחקיר וליצור ערך מוסף. נראה שהוא קרא ספרים ומאמרים בשני הנושאים, ורקח סיפור על בסיס ידע זמין ולעוס. כתוצאה מכך נוצר לפעמים הרושם שהדוקומנטרי מפנה יותר מדי מקום לרומן-רומנטי, ונינוח של אי-אמינות מרחף כל הזמן ברקע. התחושה הזו התחזקה כשברשימת התודות הארוכה לא מצאתי אפילו שם קוריאני אחד. נכנסתי גם לאתר הבית של הסופר, ולא מצאתי שום רמז לתחקיר או לנסיון אישי. לי, אישית, רמזים לחוסר אמינות מפריעים.

בשורה התחתונה: כשמשעים שיפוט לחומרה, הספר ראוי בהחלט לקריאה.

ניצחון הרוח על הכל. כך אני מסכמת את הספר הבאמת נפלא הזה.
נושא קשה מאין כמותו , תאורים ממש קשים ועדיין קריא ונפלא.
הספר פותח צוהר לחיים בקוריאה הצפונית – חיים קשים ואומללים במדינה חסרת רחמים
מדינה שבה האדם לא נועד אלא לשרת את השליט.
גאוגרפית הספר מתאר 3 ארצות- קוריאה הצפונית, קוריאה הדרומית וארה"ב
3 מדינות שונות בתכלית אך מבעד לעיניהן של הגיבורות האומללות יש הרבה נקודות דמיון בין 3 המדינות
הספר עוסק בנשים בתחתית הסולם החברתי בקוריאה הצפונית הנמכרות לזנות בקוריאה הדרומית ומגיעות בדרך לא דרך לארה"ב
כל הסיכויים הם כנגד הנשים הללו ואף על פי כן הן שורדות . כמובן – לא כולן ... אך כבר באמצע הספר יש מושג לקורא מי תשרוד ומי לא.
הספר קריא ביותר. גם הזוועות הגדולות ביותר מתוארות בדרך מפולטרת. כאילו מרוככות. 
מצאתי את עצמי חושבת במהלך הקריאה "מה? ככה זה בצפון קוריאה?" כנראה לעולם לא אדע. אך התיאורים הם כל כך אמינים והגיוניים שהתיחסתי אליהם כאל חומר דקומנטרי. 
הספר נקרא בנשימה אחת . הוא קולח וסוחף. הוא מעניין ומותח הוא כואב ועצוב אך בד בבד – הוא אופטימי ביותר.
בשתי מילים- קיראו ועכשיו.

האביב שבלב מספר את סיפורן של ארבע נשים שנולדו בצפון קוריאה. החלומות של כל אחת מהנשים והתנפצותם לאחר המפגש החד עם המציאות מוצגים בצורה פשוטה אך חודרת קרביים למי שיבחרו לקרוא את הספר:

גיונג הו היתה בת שמונה כששיחה עם חבר המפלגה קים, הנוהג להעניק לה ממתק בכל פעם שהם נפגשים, מובילה למעצר כל בני משפחתה והעברתם למחנה הכפיה שנדירים מי שעזבים אותו בחיים. הספר מלווה את חייה מרגע זה ועד ליום בו יצאה לעצמאות ממשית. אנו פוגשים אותה בזמן שהיא שוהה בבית יתומים ועובדת כתופרת במפעל. היא רזה מאוד, מזכירה בגופה גבר יותר מאישה, עמוד השדרה של מעוקם וזרועה השמאלית נמוכה מן הימנית "כאילו כל חייה נשאה שק אורז כבד על הכתף" (עמ' 23), היא מגיעה לבית היתומים לאחר שאחת המשגיחות במחנה העבודה מחליטה לעשות עימה חסד ולהציל אותה מגורלה במחנה לאחר ששאר בני משפחתה נפטרו בזה אחר זה. היכולת שלה, יותר נכון, האבוססיה שלה למספרים, זו שעזרה לה לשרוד את רגעי האימה במחנה היא גם זו שמלווה אותה בהמשך והיא אולי הבסיס ליכולת שלה לשרוד את כל התהפוכות שהגורל ממשיך לזמן לה.

איל סון היא נערה יפהפיה, והיא מודעת לעובדה זו, כמו גם לעובדה שבניגוד לבנות האחרות בבית היתומים היא נולדה למשפחה מיוחסת של חברי מפלגה וחונכה תוך ידיעה שממתין לה עתיד ורוד. בגיל 13 נפטרה אימה של איל סון לאחר שאחיה הבכור שנהג להביע את מורת רוחו ממצב המדינה נעלם יום אחד והאם לא יכלה לשאת את הצורך לחיות כאילו הכל בסדר והוא לא היה קיים מעולם. מותה של האם שלל מן הבת את כל זכויות היתר והיא נשלחה לבית היתומים. אבל איל סון שהיופי שלה הופך אותה לאדם גאה לא מוכנה לשנות את אופיה במיל. במהלך העבודה במפעל גיונג הו יכולה להציל אותה מעצמה, רק שהעולם רחב יותר מגבולותיו וידה של גיונג הוא לא ארוכה מספיק.

גיונג הו ואיל סון הופכות לחברות טובות אחרי שהמפגש הראשוני בניהן לא עולה יפה. הן בנות שמונה עשרה ועובדות שנה במפעל יחד עם הבוגרים האחרים. העבודות במפעל נדרשות לעמוד בכמסה יומית קבועה שכל חריגה ממנה גוררת סנקציות ממינים שונים  המטרה של כל תושבי צפון קוריאה היא לשרת את המנהיג שכל מהותו היא שירות האומה כולה. העם נדרש להרתם למאמץ המלחמה הצפויה לפרוץ בכל רגע מול ארצות הברית האימפריאליסטית הקוראת תיגר על האומה.

הגיבורה השלישית בספר היא מנהלת בית היתומות בו שוהות השתים, היא מסרקת את שיערה החלק במשך שעות כשיש לה זמן, מנסה לתלתל אותו בלא הצלחה. היא מקפידה מאוד על הופעתה, למרות שרוב שעותיה מי שצופות בה הן רק שוכנות בית היתומות. היא קיבלה על עצמה לנהל את המקום לפני שש שנים, והצליחה להפוך אותו ממקום בו שורר כאוס מוחלט, לאי של של שגרה ומשמעת, כשהיא מצליחה למנוע חרפת רעב מן הבנות בזכות תרומתו של כומר מקומי שהתנאי היחיד שלו לתרומות המזון היה שתתנצר, עובדה שלא שינתה את חייה במאומה. את העונג הקטן בחייה היא שואבת מן המתנות הקטנות שמשאיר לה השליח החדש שמביא את תרומות הכומר בתחתית הארגז, עטופות נייר פשוט וטומנות בחובן דרישות שלום מן העולם הרחב.

סו יון היא הבחורה הרביעית, את השם קיבלה יחד עם מסמכים שרכשה בזמן שחיה ברחוב, אבל אף אחד לא מכיר את שמה כולם מכירים אותה בכינוי שבחרה לעצמה, צ'ו. יש לה שיער חלק וארוך, שפתיה צבועות באדום בוהק רוב הזמן וריסיה מעובים במסקרה. היא לובשת בגדים שסוטים מן הקוד המקובל וחושפים את גופה ונוהגת לעשן, למרות שהמעשה הזה לא מתאים לנשים על פי המקובל במדינה. יש לה סבתא יפנית, מה שמקנה למשפחתה הנאמנה לשלטון אות קלון שדורש מהם מאמצי על על מנת לנסות ולחרוג מן המעמד הנמוך אליו הם משתייכים מתוקף עובדה זו. העובדה שהיא נערה נאה ללא פגמים הועילה לה בהתבגרותה להשיג את המזון שהיה במחסור קבוע בביתה בעזרת חיוך וחינחונים. המרחק משם למכירת גופה היה קצר ומשפחתה שנהנתה מן המזון שהגיע דרך קבע לביתם לא אמרה דבר. כשנפוצו השמועות על עיסוקה סולקה מן הבית ונדרשה שלא לשוב יותר. כל החלומות שאי פעם היו לה להקים משפחה ולהשתלב חברה התפוגגו.

ג'ונסון מציג ארבע נפשות נשיות שהחיים מאלצות אותן להתמודד עם מציאות קשה, ארבע נפשות הבוחרות כל אחת דרך התמודדות אחרת המובילה אותה לעתיד שונה. ספרו של ג'ונס כתוב בשפה פשוטה יחסית, התיאורים של הנשים ומה שעובר עליהן חיצוניים ואינם דורשים מן הקורא מחשבה רבה, אך הנושאים הקשים בהם בחר לדון הופכים את הקריאה בספר לא פשוטה כלל. ייתכן שרק הבחירה לכתוב ספרות קלה מאפשרת לסופר לעסוק בנושאים קשים שהבטן האנושית מתקשה לעכל ביום יום. ג'ונס פורש את חייהן של נשים שנקודות המוצא שלהן שונות ואת הדרך בה הפיכתן לחלק מתעשיית המין הגלובלית משפיעה על נפשן. בתמונות קצרות, הפורשות קטעים מחייהן בעבר ובהווה אנו נחשפים למגבלות וליכולות של הנפש האנושית, כאשר פכים מעולמם של הגברים השונים הלוקחים חלק בחייהן לפני ואחרי מכירתן מוצגים לקוראים הנחשפים גם לחלומותיהם  ולדרך בה התנפצו על מזבח המציאות.

ג'ונסון מגיש לקוראים ספר כתוב היטב המאפשר להזדהות עם גיבורותיו וחושף לציבור הרחב את הפנים האמיתיות של הסחר בנשים. גם חיי היום יום בצפון קוריאה מובאים לקורא בצורה טבעית וחושפים אותו לעולם שקרוב לודאי לא נתקל בו קודם. 

המחבר מזהיר את הקורא כבר בתחילת הספר שחלקים ממנו חושפים טראומות גופניות הקשורות לסחר בני אדם ולזנות. אי לכך בשל האופי התיאורי של הנושאים הללו תוכן הספר לא מתאים לקוראים צעירים.

כן,  יש ברומן הזה תיאורים לא קלים ומטלטלים.

זהו סיפור על סחר בבני אדם, שוק הבשר, זנות, סמים ותעשיה שעוסקת במכירת גופות נשים...

הרומן מחולק לארבעה חלקים וחולש על צפון ודרום קוריאה ולקראת סופו סיאטל שבצפון מערב ארצות הברית.

ג'ונג-הו וחברת איל-סון מתגוררות בבית יתומים ולפרנסתן הן תופרות. אביה של איל-סון איש צבא ובעל מספר עיטורי גבורה. הוא נישא לאימה של איל-סון בגיל מבוגר ונפטר זמן קצר לאחר שנולדה איל-סון. אביה היה מנאמניו של המנהיג קים איל-סונג.

ג'ונג-הו חוותה את מחנות העבודה בצפון קוריאה. פליטות הפה שלה גרמו לכך שלושה דורות של בני המשפחה נשלחו למחנה העבודה.  המשפחה של ג'ונג הגיעה למחנה הכפייה והופרדה מיד. את האם היא פגשה כל כמה ימים למשך 30 דקות ואילו הסבתא מתה כעבור זמן קצר במחנה הכפייה.

המחנה היה מוקף בגדרות ושמירה הדוקה. גו'נג שוכנה בצריפין עם תריסר בנות שישנו על קרשים קשים. לבנות סיפקו שמיכה, קערת פח ומקל אכילה מחוספס מעץ. בלילה הראשון במחנה גו'נג מיררה בבכי ואז השומרת גררה אותה החוצה מהצריף ואיימה עליה, שאם לא תחדל לבכות ולהפר את שלוותו של המנהיג, יביאו את האם וירו בה לנגד עיניה.

אלמלא אותה שומרת שהבריחה את גו'נג-הו מהמחנה לבית היתומים היא לא הייתה שורדת.

איל-סון התגוררה עם האם ואחיה. האח נעלם ולא ברור לאן. כנהוג לאחר היעלמותו של האח המשפחה נאלצה לחיות עם האובדן. המשפחה לא חיפשה אותו ואף לא הזכירה אותו. הייסורים הללו הובילו את האם ואיל-סון לבית יתומים.

בבית היתומים הכירו ג'ונג-הו ואיל-סון. הן היו מאוד שונות אחת מהשניה ולמרות השוני הן לא נפרדו אחת מהשנייה. ג'ונג-הו הייתה ביישנית ומאופקת ואילו איל-סון, מוחצנת ולא תמיד פעלה על פי שיקול דעת.

כל חלומה של איל-סון היה להינשא למישהו שידאג לה ואילו ג'ונג-הו הייתה שבויה באהבתה לאיל-סון. כתופרת במפעל איל-סון לא עמדה בהספק שהוקצב לה וג'ונג-הו חיפתה עליה והעבירה לה מתפוקתה כדי שתעמוד במכסה שהוקצבה לה.

הספור לא קל. מדובר בסחר בבני אדם בקוריאה. שתי בנות שבמקום ליהנות מנעוריהן זוכות לבית יתומים, סחר בבני אדם, זנות וסמים. לא נותר להן מאשר לחלום על נישואין עם מישהו בעל הון למען עתיד כלכלי בטוח.

שתי הבנות תולות תקוות בג'אני שכביכול "ידאג" להן אבל התקווה נגוזה מאוד מהר.

הבנות חולפות ממדינה למדינה ועוברות מיד ליד כמו חפץ, ובהמשך מצטרפות אליהן עוד שתי בנות וכולן ביחד מתפלשות בצואה של החיים ובתנאים מאוד קשים.

אני מצטרפת לאזהרה של המחבר בראשית הספר וחושבת בדיוק כמוהו, הספר מתאים לקריאה לקהל בוגר ואני מוסיפה ומזהירה שלא ניתן להניח את הספר מהיד.

הכריכה של הספר מאוד מסקרנת ובולטת. אהבתי את הרעיון של האישה עם הגב לצופה בה. אותה אישה בתמונה רוצה  לברוח מן המזוודה (העבר) שלה...

אם תקראו תדעו אם הבנות הללו מצליחות להשאיר את המזוודה מאחור ולמצוא דרך חיים חדשה?  

על הספר נכתב: "מסע מטלטל אל צדה האפל של התשוקה"- ווג  - משפט בן 7 מילים שמעגן בתוכו המון...

ציטוטים לטעימה:

עמוד 158: "הצעיר נראה מהורהר, עדיין לא מוכן להיכנע. הסתכנתי כדי להביא אותה לכאן. מאה זה מחיר נמוך מדי, אבל אני אגיד לך מה: תן לי ויסקי במאה חמישים ועשינו עסק. אני יודע אתה משלם פחות מזה על הוויסקי, אז מאה חמישים על בקבוק עולה לך בעצם מאה, או אפילו פחות. אתה מתקזז על הוויסקי אבל מרוויח על הבחורה. ואני יוצא שמח כי יש לי יותר ויסקי מדולרים, וזה הולך יותר טוב בצפון. ככה שנינו מרוצים".

עמוד 208: "לחיות זה להמשיך הלאה. להשיל את העבר באותה הקלות שמסירים מעיל".

הרומן כתוב בשפה צנועה, פשוטה, נוגעת וכואבת.

אין ספק שזהו סיפור שקשה להתאושש ממנו ולעבור מיד לספר אחר.

ממליצה בחום.

לי יניני