החיים הם כנהר זורם ומסע ארוך, ובכל סוף יום אנחנו תורמים ל"תרמיל המסע" עוד גרגיר של תובנה...
הספר הנוכחי הינו אסופה של סיפורים המעגן בקרבו חוויות שונות מהחיים. אודה על האמת שהז'אנר הזה אינו כוס התה שלי, ויחד עם זאת, עקב כך שמדובר באסופת סיפורים, לקחתי הפוגה בין סיפור לסיפור, וקראתי ספר נוסף לצידו.
כל סיפור שקראתי מהספר הנוכחי, הפך להיות כביכול "הקינוח" של הפרקים שקראתי בספר הנוסף. "תולעי הספרים" שמורגלים לקרוא שני ספרים יחדיו יבינו אותי.
אתחיל מהתמונה שעל גבי הכריכה שמשדרת עצב, עגמומיות, דכדוך ורוח נכאים. יש כאן דמעה "בפעולה" על פנים לא חלקות. הפנים "קושטו" בכתמים-רמז לכך שיש לפנים האלה היסטוריה.
עידן אלמוג הינו פסיכולוג קליני, ולכן בכל סיפור ניתן למשש את "הנגיעה המקצועית" בה הוא עוטף כל סיפור וסיפור.
כל הסיפורים עוסקים בחסרי אונים, ללא שדרה ובאותם אנשים/יצורים, שזקוקים להדרכה, הגנה, ליד מנווטת ולתוכנת GPS שתנתב עבורם את שבילי החיים.
ומי הם?
ילדים, נוער, אוכלוסיה מבוגרת, דלי אמצעים, אנשי השוליים, מתאבדים, חולים, בעלי חיים ועוד.
כבר הסיפור הראשון נגע לליבי- דוגמא: הכלבה סוזי שאומצה על ידי דל אמצעים כשלפרנסתו הוא כל יום יושב ברחובות מנהטן ומנסה למכור קלטות ודיסקים.... ציטוט עמוד 11: "... כבר שנה וקצת שהיא נמצאת איתי, אחרי שמצאתי אותה מכורבלת בפינה באחד הכלובים של "תנו לחיות לחיות". כשראתה אותי ישר קפצה ונבחה בשמחה, מסתכלת במבט מתחנן של אחת שלא בחרו אותה עדיין, שכבש אותי. "אני אקח אותה", אמרתי, ופתחו בשבילי את הכלוב".... השורות הללו כיווצו שריר בליבי.
למה? כי נזכרתי בסיפורי האישי, כאשר אני אימצתי את הפודל שלי מ-sos הרצליה. מבטיו של הפודל שלי: "קחי אותי איתך" אוחזים בי עד היום, למרות שמאז שהוא אומץ על ידי, חלפה תקופה מאוד ארוכה... וכדי להרגיע את הקוראים - מאז ועד היום אנחנו יחדיו באושר.
לאחר הקטע האישי ברשותכם אחזור לאיש דל אמצעים בסיפורו של עידן אלמוג, הבחור מאמץ את סוזי הכלבה, והופך להיות הקונכייה שיגן עליה. מכאן ואילך, סוזי כבר לא תהיה מכורבלת מעבר לסורגים, ולוא הוא לא היה מאמץ אותה, מי יודע עוד כמה זמן סוזי הייתה ממשיכה להישאר בעולם החיים מכורבלת אם בכלל...
קצת משעשע שהבחור מעדיף להיגרר אחרי "סוזי הפודלית" ללא שום כיוון ברחבי מנהטן, ובכל זאת... סוזי הייתה החברה האמיתית שעימה הוא יעשה יום כיף...כך מסתיים הסיפור הראשון.
התעכבתי על הסיפור הראשון בכוונה תחילה, משום שהסיפור הזה הוא "מנת פתיחה" לכל הסיפורים שבאים אחריו. לכל הסיפורים יש מסר, הם נוגעים, שקופים ומחדדים את הטוב מול הרע, את השקוף מול האטום, את חסר הישע מול איש האפשרויות ועוד.
הסיפורים לא פשוטים וכתובים בחמלה רבה. לכל סיפור יש את הדמות המרכזית שלה שעליה יש להגן, לעטוף ולחצוץ מפני הרוע...
הסיפורים קצרים ומגוונים: מחלקה שש בבית החולים הפסיכיאטרי, דוגמניות עם הפרעות אכילה שהחלום שלהן נגוז, אסנת שחותכת את ורידיה, עולמם של הג'וקים, הסדרן, הרוסי המנגן עבור קומץ שקלים, מוכר העיתונים באוניברסיטה שמטפל בסבתו, סימי, הנדוניה, על הסבתא שחיה בעבר ועוד...
הסיפורים לא קלים לעיכול אך מלמדים עד כמה, החיים הם דינמיים כמים זורמים ... מים מגיעים תמיד למקום הנמוך ומאידך, הם מתמזגים עם כל מי שנמצא בסביבתם...
הסיפורים מדגישים עד כמה שום דבר לא מקובע, תמיד אפשר להתחיל מחדש ומאידך, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
הספר הנוכחי הינו זר של סיפורים מהחיים שגורמים לקורא חשוב מזווית קצת אחרת, ואולי גם כיצד ניתן ואפשר לעצור את הדמעה לאותם פנים שמצולמים על גבי הכריכה של הספר.
ספר מיוחד, לא שגרתי, עצוב וגם מעט משעשע.
יש כאן קצת הכול מכל... חזקים, חלשים, צדיקים, רשעים, מוגנים ומתגוננים...
אגב, הספר מוקדש לאבא. תחשבו על זה מה מסמל "אבא" לילד/ה, לנער/ה...
ממליצה גם לקהל הקוראים שספר המאגד אסופת סיפורים לא בדיוק כוס התה שלהם.
קריאה נעימה
לי יניני
