"רבי מנדיל! איני יכול לעמוד מפני ריח הפלפול הנודף מדבריך. אני מדבר עמך כפי חוקי ההגיון והשכל הישר, כאשר ידבר איש אל רעהו במלי דעלמא, ושופט מה שעיני רואות, ואתה מעקם עלי הנגלות והידועות בפלפול וסברא, ונראה שאתה לומד עמי דף גמרא" (עמ' 35).

קראו את הפסקה למעלה. היא מיטיבה לתאר את כתיבתו של שלום יעקב אברמוביץ, הידוע בעיקר בשם דמות המספר של סיפוריו, מנדלי מוכר ספרים. כבר אמרו מבקרי ספרות (שמצוטטים בהקדמה לספר זה) שאת מנדלי צריך לקרוא כמו שקוראים דף גמרא. ואכן, הקריאה בספר אילצה אותי לנער את אבק השנים ולמצוא את לומד הגמרא שפעם היה אני, כדי שיסייע לי בפענוח הטקסט המורכב הזה.
העברית שבה מנדלי כותב היא מעשה כישוף כמעט. מי שניסה לכתוב ספרות עברית לפניו עשה זאת בעברית מקראית, והוא, משפה, שלמעשה לא הייתה קיימת כמעט בימיו, לש ומלהטט ויוצר טקסט. הוא עושה זו על ידי שזירת שלל ביטויים ומילים משפות היהודים השונות, עברית מקראית, משנתית, ארמית תלמודית וקורטוב יידיש. 
כל ההיסטוריה הלשונית הזאת טומנת בחובה גם מסורת עממית, כך שכמעט כל ביטוי שהוא משלב בפסקאותיו מכיל בתוכו מטען של אנלוגיות וסמלים, שיש לקרוא שוב ושוב כדי להבין עד תום.
פסקאות רבות קראתי שלוש או ארבע פעמים כדי לוודא שהבנתי (בעיקר בנובלה הראשונה בספר, "בסתר רעם"), ומדי פעם אף קראתי פסקאות בקול רם, ממש כאילו התחבטתי בסוגיה תלמודית.

הטקסטים של מנדלי נכתבו, ככל הנראה, עבור דור ההשכלה, שהשפה התלמודית הייתה שפתו ופלפול בית המדרש היה דרכו. אלה, כנראה, יכלו להבין את המלל בקריאה שוטפת. לא ברור כמה קוראי ספרות חילונית כאלה יש היום, ולכן, לפשוטי עם כמונו יהיה קשה מאוד לצלוח את הטקסט המבריק, הרגיש, המעמיק והמצחיק הזה ללא מאמץ ניכר. פרט זה מסביר, כנראה, את הפער בין מעמדו הנשגב של הסופר באקדמיה הספרותית להיעדרותו ממדף הספרים העברי. הוא גם מסביר, כמובן, את הצורך בהערות וההבהרות הרבות שצירפה ד"ר ענת ויסמן לספר. בלעדיהן, רוב הקוראים לא יבינו חצי ממנו.

הספר מורכב משלושה סיפורים. הראשון הוא הנובלה "בסתר רעם" שמורכבת משני פרקים, הראשון הוא תיאור של העיירה כסלון, שהיא אב טיפוס לעיירה היהודית, תיאור שנון ומצחיק מאוד, שמתאר לא מעט ממשובות היהודי גם כיום. הפרק השני מתאר פוגרום שהיה בעיירה יהודית אחרת ברוסיה, שבגללו נאלץ מנדלי לעקור לכסלון.
גם הסיפור השני, "שם ויפת בעגלה" דן באנטישמיות, ולמעשה בשורשי האנטישמיות בגרמניה של אותם ימים, על-ידי תיאור מפגש של מנדלי עם יהודי פרוסי שגורש מביתו על פי צו של ביסמרק, נשיא הרייך השני. היהודי ההוא, משה שמו, פוצח בסיפור תלאותיו למנדלי. קטעים האלה, שבהם הסופר נוטש את התיאורים המפולפלים והרב-שכבתיים ונותן את הבמה לדמות הקלאסית של המספר היהודי, הטקסט קולח ומהנה, והצחוק והעצב מגיעים בקלות רבה יותר. כך שלמרות שברור לי שהסיפור הראשון בקובץ הוא מתוחכם יותר, מורכב יותר ועמוק יותר מהשני, ולמעשה עולה עליו בכל היבט של שיפוט אובייקטיבי, נהניתי (אם זו המילה המתאימה) הרבה יותר מקריאת הסיפור השני. הסיפור השלישי, "רשימות לתולדותי", כשמו כן הוא, רשימה אוטוביוגרפית, לא ספרותית בכלל כמעט, של אברמוביץ.

על גב הספר כתוב "אברמוביץ הוא הצ'רלס דיקנס שלנו, הסרוונטס שלנו, הגוגול שלנו ואולי גם הויקטור הוגו שלנו", מילים שגם אם הן נכונות מבחינת תרומתו וחשיבותו לתולדות הספרות העברית, כסבה מולידה, ספק אם ניתן לראות בהן אמת. בזמן שאת הקלאסיקנים לעיל רוב הקוראים בני זמננו יכולים לקרוא בהנאה, ללא מאמץ אינטלקטואלי יוצא דופן, כמעט כאילו נכתבו בזמנם, את אברמוביץ לא ניתן לקרוא כך בשום אופן, זוהי קריאה שבה הצורך התמידי באינטלקט מקשה את היכולת לצחוק ולדמוע עם הספר, אך האינטלקט יסופק מעל לצורכו מקריאה זו.