מאיה בז'רנו כותבת יפה. בין שיריה שזורים תצלומים של גלית ראוכוורגר וכמה סיפורים קצרים.

היא כותבת בכנות וברגישות רבה על עולמם של האמנים ומתחילה מן השאלה, "אמן טוטאלי?"

"מדברים על אמן טוטאלי אבל אני לא רוצה להיות טוטאלית

איזו יומרה, להיות טוטאלי/ית

שיתוף ונגיעה בזולת האנושי, לעשות יחד עם מישהו משהו

יקר ונכון לי יותר. הזולת הוא אחר, הוא אמו ארץ שברצוני להתקרב אליה

להסתובב בה ואיתה אם אפשר כשאפשר. ובמידה."

מאיה מצליחה להתקרב וגם לגעת. אמנם היא כותבת על עולמה הפרטי ועל עולמם של האמנים, אולם מי שנשמה יוצרת חיה בקרבו, יכול להזדהות עמה ולאהוב את מילותיה, כאילו היו שלו. התצלומים מוסיפים לאווירה ולמילים ומשלימים את תמונת בדידות האומן. רגעי השיגעון של היצירה הם רגעי בדידות ושייכים רק לאומן עצמו, היצירה שייכת לקהל. באם הוא עומד על במה, ספון בחדרו, או בסטודיו שלו.

אלוהים

שבב קטן

טמון בגופנו-

מסדיר הכל

משבש הכל

כדי להסדיר הכל

עד להכרה.

*

דוגמנית עירום

בחלקיק שניה נגס גוש הפחם

מגופה העירום את גבולותיו-

הרושמת הקטנה והעדינה לא הניחה לטרפה

אצבעותיה הדקות, עזות ותאבות

העלו על דף הציור הלבן

את מתארי גופה הענק של דוגמנית העירום.

היא עמדה לעיני רבים באולם המוסק

על כן גבוה, מסתובב כשיפוד.

פיסת הפחם הלכה ונמוגה בין אצבעותיה

והדמות עברה כמו דירה חלקים חלקים

למשכנה החדש. היא נצבה-

זרועותיה הקיפו את ראשה במסירות

יריכה שני גלילים שחומים שנפגשו בשער ערוותה

שחור ועבות, שוקיה עמדו איתנות

מדי פעם החליפו תנוחה

והילת החום שהפיק גופה הקיפה אותה,

חיממה את אוויר האולם.

הרושמת הקטנה נאבקה, נעצרה

אז הניחה למתארי הגוף ופרצה פנימה

אל תוך הבשר, לאוקינוס החומר המוצק.

בקווים שבורים קטנים ומתרסקים

חצים, שחפים שחורים נקרו חבטו

בניר, התפזרו הסתודדו לצורה חדשה

של אנרגיה בתנועה רוחשת,

עננת הפחם נדדה בנייר העצום

ביחידת קרב.

הרושמת הקטנה נסערה נחנקה

הזמן לא הספיק, רעש הנוכחים הרבים

שהסתירו לסרוגין את הדוגמנית היפה,

היא עמדה עכשיו רק בשבילה-

להמשך המאבק-

המאבק לא הוכרע

המאבק לא מוכרע

*

אהבתי מאוד.

ממליצה!!