כבר כתבתי את זה קודם. ספר נכון בזמן הנכון זה כל הסיפור.
אני נמצאת כרגע בתקופה דיי קשה. ואחרי שקראתי ספר על הרמן קוך (אודסה סטאר) על רוע, הייתי חייבת ספר "מנחם", והוא באמת הגיע.
מי שאוהב את סוג של הספרים הללו (איש ושמו אובה, פרויקט רוזי ועוד – כלומר על אדם "צבר" קוצני מבחוץ ומתוק מבפנים) ייהנה מאד מהספר הזה.
כי פרט לטיפוס המעניין, הספר זרוע בחברים ותיקים מאד. ומי הם החברים הוותיקים אם לא הספרים. היות ולגיבור הראשי יש חנות ספרים, לאורך כל הספר מוזכרים סופרים וספרים. הרוב קראתי, וכל פעם שנתקלתי בשם של ספר שקראתי, בשבילי זה היה כמו לפגוש חבר ותיק ואהוב.
כמעט כמעט הייתי כותבת שהספר "חובה" לכל אוהב ספרים וקריאה.
זאת אחת הפעמים הבודדות, שכמעט כמעט כתבתי סקירה באמצע הספר.
זוכרים שיש ספרים כמו "מרק עוף לנפש"? אז זה בדיוק הטיפול שאני קיבלתי מהספר הזה.
כמו כן, בהמשך הסקירה, אני אכתוב משהו אישי לשתי סוקרות שלי שנזכרתי בהן כאשר קראתי את הספר. יעל צין וגאולה הודס-פלחן.
כמו כן, בראשית כל פרק, יש סקירה קצרה של הגיבור הראשי על ספר של סיפורים .
אז אחרי ההקדמה הממושכת, על מה הספר?
הספר מספר על איי-ג'יי פיקרי. פיקרי מתקרב לגיל 40. הוא בעל חנות ספרים על אי. הוא הגיע לשם בעקבות אשתו. אך אישתו נפטרה לפני שנה וחצי בתאונת דרכים. ומאז הוא "חי-מת". הוא ממשיך כרגיל. דירתו נמצאת מעל חנות הספרים. הוא מרבה להשתכר. הוא ניתק קשרים עם אנשים, לא "חומד", אוכל רק ארוחות קפואות המופשרות במיקרוגל, וכאילו מנסה לשתות את עצמו למוות. באי גרה גם גיסתו, אחות אשתו. גיסתו נשואה בנשואין מאד לט מאושרים לסופר. הוא בעל עותק נדיר מאד (קנה במכירת גרג') של כתבי אלן אדגר פו, ששווה הרבה מאד כסף. באחד מערבי השיכרות שלו, הספר נגנב ממנו.
הוא מגיש תלונה במשטרה, וכך הוא מכיר את מפקד המשטרה למביאסי.
אחרי הגניבה הזו, הוא לא טורח לנעול את בדלת של החנות והבית.
יום אחד הוא חוזר לחנות, והוא מוצא שם ילדה בת שנתיים וחודש, מתוקה, חכמה ומקסימה.
לילדה הזו צמוד פתק:
"לבעלים של חנות ספרים:
זאת מאיה. היא בת שנתיים וחודש. היא חכמה מאד, מדברת יוצא מן הכלל לגילה, והיא ילדה מתוקה וטובה. אני רוצה שהיא תגדל להיות חובבת ספרים. אני רוצה שהיא תגדל במקום שיש בו ספרים ועם אנשים שאכפת להם מספרים. אני אוהבת אותה מאד, אבל אני כבר לא יכולה לטפל בה. האבא שלה לא יכול לקחת חלק בחיים שלה, ולי אין משפחה שתעזור לי. אני נואשת. בכבוד רב, אמא של מאיה".
היות וזה סוף שבוע, והעובדת הסוציאלית לא נמצאת, איי-ג'יי מחליט לטפל במאיה בסוף השבוע (במקום שתבלה בתחנת משטרה). הוא לומד מגוגל איך מחליפים חיתולים, מה ילדה בת שנתיים וחודש אוכלת ואיך עושים לילדה אמבטיה.
בסופו של דבר, איי-ג'יי מבקש לאמץ את מאיה.
ומכאן מתפתח סיפור מתוק וחיובי ואופטימי ומרגיע נפש.
ועכשיו בשביל יעל צין. (למי שלא מכיר את יעל, יעל מנהלת קבוצה בפייסבוק בשם "ספרי מתח" מעל 15,000 חברים בה)
מפקד המשטרה, התיידד עם איי-ג'יי, ואז הוא פתח מועדון קריאה לספרי מתח בשם "בחירת המפקד". כמעט כל השוטרים השתתפו במועדון הקריאה הזה. הם היו מנתחים את הספרים ומדברים מזווית של שוטרים. מה נראה אמיתי, מה מפוברק, מה הגיוני ומה לא הגיוני.
"אתה יודע מה אני הכי הרבה שונאת? אני מתחרפנת מחקירות משטרה רשלניות. כשאף אחד לא לובש כפפות, אני כזה צורחת – תסתמו, אתם מזהמים את זירת הרצח". "
"אני שונאת עוד יותר מחקירות גרועות זה ספר שהכול נפתר בו מהר מדי".
"אי שנאתי את הדמויות של הנשים, כל שוטרת היא דוגמנית לשעבר שכל המשפחה שלה זה שוטרים"
ועוד קטע ליעל, והיא כבר תדע למה הבאתי את זה (דברי מפקד המשטרה)
"התחלתי עם ספרי פשע. די צפוי, אני מתאר לעצמי. אבל אז איי-ג'יי דחף לי כל מיני סוגים אחרים של ספרים. סיפורת ספרותית, אפשר להגיד. בחלק מהם אין מספיק אקשן לטעמי. קצת מביך להודות, אבל אני אוהב ספרי נוער. "
ועכשיו ציטוט עבור גאולה הודס-פלחן, ובעצם מוקדש לכל חברות הקומונה של של ספרים
"הספרים שאני הכי אוהבת הם ספרים על נשים בארצות רחוקות. הודו. או בנקוק. בחלקם הגיבורה עוזבת את בעלה. בחלקם, בכלל אין לה בעל כי היא ידעה, בתבונתה הרבה, שחיי בנישואים הם לא בשבילה. אני אוהבת שלגיבורה יש כמה מאהבים. אני אוהבת שהגיבורה חובשת כובעים כדי להגן על העור העדין שלה מפני השמש. אני אוהבת שהיא יוצאת למסעות ולהרפתקאות. אני אוהבת תיאורים של בתי מלון ושל מזוודות שיש עליהן מדבקות. אני אוהבת תיאורים של אוכל ושל בגדים ושל תכשיטים. קצת רומנטיקה, אבל לא יותר מדי. העניין הוא התקופה. בלי טלפונים ניידים. בלי רשתות חברתיות. בלי אינטרנט בכלל. התקופה האידיאלית היא שנות העשרים או שנות הארבעים של המאה העשרים. אולי מתחוללת מלחמה, אבל היא רק ברקע. בלי שפיכות דמים. קצת סקס, אבל בלי תיאורים מפורשים מדי. בלי ילדים. ילדים בדרך כלל הורסים את הסיפור".
כדי שתבינו כמה נהניתי ומהספר, וממה בדיוק נהניתי. מביאה כאן הרבה ציטוטים.
"עולם מוזר, נכון? מישהו גונב ממך ספר, מישהו אחר נותן לך תינוקת" (עמוד 57)
"איזמיי בחרה באיזו אוניברסיטה תלמד לפי התמונות היפות בעלון הפרסום, התחתנה עם גבר כי הוא נראה נפלא בטוקסידו והתחילה ללמוד כי ראתה סרט על מורה מעורר השראה" (עמוד 60)
"צייד המכשפות [...] זה מחזה נורא, בעצם. אבל הבנות יכולות לצרוח ולצווח בו לא מעט, והן נהנות מזה" (עמוד 61)
כך הוא מתאר אישה צעירה בלי הרבה ניסיון במקצוע. "אילו ג'ני הייתה ספר, היא הייתה ספר בכריכה רכה שזה עתה נשלף מהארגז – בלי פינות מקופלות, בלי כתמי מים, בלי קמטים בשדרה" (עמוד 68)
אחד הקטעים היפים " איי-ג'יי משקיף על מאיה, הלבושה בשמלה ורודה חגיגית, ומרגיש בתוך תוכו בעבוע מוכר, וקצת בלתי נסבל. הוא רוצה לצחוק בקול או להטיח את אגרופו בקיר. הוא מרגיש שיכור או לפחות קצת מבוסם. לא שפוי. בהתחלה הוא חושב שזו שמחה, אבל בסוף הוא מאבן שזו אהבה. אהבה מזויינת, הוא חושב לעצמו. איזה מטרד. האהבה סיכלה בחוסר התחשבות את התוכנית שלו לשתות את עצמו לדעת, לדרדר את החנות לפשיטת רגל" (עמוד 78)
מאיה כאן בת 3. "כשמאיה לוקחת לידה ספר, ראשית כל היא מריחה אותו. היא פושטת מעליו את עטיפת הנייר הדקה ואחר כך מקרבת אותו אל פניה ומצמידה את כריכותיו לאוזניה. הריח האופייני לרוב הספרים הוא הסבון של אבא, עשב, הים, שולחן מטבח, גבינה או שילוב כלשהו של כל הדברים הללו" (עמוד 86)
(להזכיר מאיה בת 3) יש עוד דברים שהיא תוהה לגביהם. איך לומדים לקרוא? למה המבוגרים אוהבים ספרים בלי איורים? האם אבא ימות יום אחד? מה אוכלים לצהרים היום?" (עמוד 87)
"אנשים משקים שקרים משעממים על פוליטיקה, על אלוהים ועל אהבה. כל מה שאתה צריך לדעת על אדם כלשהו יתגלה לך אם רק תשאל אותו שאלה אחת ויחידה : איזה ספר אתה הכי אוהב" (עמוד 91)
"מאיה מתעוררת, מרגישה קצת עותר טוב. "למה אתה בוכה?" "קראתי ספר" אומר איי-ג'יי" (עמוד 94)
"אבל העטיפות הן הבנים החורגים הג'ינג'ים של עולם המו"לות. אנחנו טופלים עליהן את כל האשמה". (עמוד 95).
רעיון מדהים בספר – מסעדה לפי נושא של ספר. מסעדת פקווד, שמות של מאכלים וקוקטלים לפי דמויות מהספר של מובי דיק.
"אם היית יכולה לאכול במסעדה שמבוססת על כל ספר שהוא, איזה היית מעדיפה?" [...]
היא אומרת "אכיפלג גולאג " כי היא הייתה חוטפת תאבון מכח התיאור של לחם ומרק בכלא הסובייטי.
"כל החיים הם ממואר ספורט." היא אומרת " אתה משקיע ואז מצליח, אבל בסוף הגוף שלך מתפורר והכל נגמר" - "נשמע כמו רומן מאוחר של פיליפ רות" הוא אומר." (עמוד 109)
"אבל...יום אחד, אולי תשקלי להתחתן. בחרי לעצמך מישהו שחושב שאין בחדר אף אחת מלבדך" (עמוד 159)
"היא בת 70, והיא מאמינה שאם אדם לא מנסה דברים חדשים, הוא יכול למות וזהו" (עמוד 209).
כפי שכבר הבנתם, אני מאד מאד מאד מאד נהניתי מהספר.
מקווה שתקראו גם ותהינו לפחות כמוני.
