לספר הזה הגעתי במקרה לגמרי, אך כפי שיודעים עליי רבים, אני לא חושבת שיש דבר כזה במקרה.

לדידי לכל דבר יש סיבה, כך כמו גם הגיעי לספר זה.

מדובר בספר מאוד מיוחד, אחר, שונה בנוף הישראלי. מעין כתיבה פואטית, בשפה מאוד עשירה. ציטוטים מהמקורות, מספרות ומשירה. עונג צרוף!

הספר עוסק במשפחה, בכלבים, בחיים ובמוות. בהיותנו ובסופנו הסוף של כולם, בעלי חיים ובני אדם כאחד.

הספר מגולל את סיפורה של אלינק׳ה כפי שמכנה אותה סבה, אשר לה ולמשפחתה תמיד היו כלבים. היא מתארת סיפור, סיפור המשפחה, הגרעינית ומעבר לכך.

כקוראת, כחובבת מושבעת של בעלי חיים,  כמי שמגדלת כלבה שהיא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, אני רוצה לומר שהיה לי העונג לקרוא את מילותיה של ליאורה, אשר שיקפה את תחושותיה של אותה ילדה לצד תחושותיהם של הכלבים כפי שמתארים אותם היא ומשפחתה.

היו קטעים רבים שנכנסו לי ללב ובחרתי לצטט אחדים מהם  (בכל זאת לא יכולתי לצטט את כל הספר) .

קטע אחד הוא זה אשר בו משערת אותה ילדה צעירה כיצד חש הכלב רון או בכינויו הצ׳מפיון, כאשר למשפחה נכנסת כלבה חדשה העונה לשם סו :

"וללילות הראשונים שסו ייבבה מעבר לקיר, בחדר השינה של הורי. ולצ'מפיון, שמלילה ללילה נכנס לישון לצד מיטתי ביתר התלהבות, כמשמֵר פיסה מחֶלקת אלוהים ששוב לא הייתה רק שלו."

חשבתי על האלוף שפתאום נכנסו לו לטריטוריה, פלשו ורמסו ברגל גסה, אך עד מהרה הפך לחברה הטוב ביותר של סו, לחצי השני, לאבי גוריה. וחשבתי על עצמי מתלבטת האם להביא כלב נוסף הביתה, וחשבתי על מסי, איך היא תרגיש אם אכן נעשה כן?

הספר עוסק גם בפרידות, הן מבני משפחה כדמות בני האדם והן מבעלי החיים. פרידות שלא מדברים עליהן, כמו למשל הפרידה מהסבתא שנפטרה. "כשקרה מה שקרה" היו אומרים ולא מעזים לדבר על זה.

הספר מספר גם את סיפורו של הסבא שנאלץ להיפרד מאשתו, על חוויית האובדן שלו, תוך גידול ביתו היחידה.

"הרשי נא לי לומר לך, בתי יחידתי אשר אהבתי - נער הייתי ואשרי שזכיתי, שגם זקנתי."

הספר מתאר את החיים, את קדושתם, את תחילתם ואת סופם.

הקטע האחרון שאני בוחרת לצטט הוא מפי הסב הנפלא שהבין שטעה כשחשד בכלב בדבר מה (שלא אספר לכם מפאת החשש לספוילר) ואמר את הדבר הבא :

"אולם אין בכווייה וגם לא בצלקת כדי להצדיק הטלת דופי בכלב שאינו יכול ללמד סנגוריה על עצמו. אם כן, לא נותר לי אפוא אלא לקוות שלהבא אשכיל לא לנהוג בערלוּת לב"

איזו תובנה מדהימה, היש דרך נעלה מזו להתנצל?

תובנה אחרונה, דווקא מפי אבי המשפחה ו(גם) איתה אני מזדהה:

"כלבים‎..."‎‏ הגבות העבותות של אבא התחשרו והעיבו על עיניו הגדולות שהשחירו כשהטעים, "אף פעם‎...‎‏ לא שומרים טינה. זה חלק ממה שאני כל כך אוהב בהם‎."

אסכם ואומר שאני ממליצה בחום על הספר המיוחד הזה שמבין לליבם של אנשים ובעלי חיים כאחד.