אני אתחיל בשורה התחתונה שלי - ספר נהדר. נוגע, מרגש, ומבכי (מלשון גורם לבכי).

ועכשיו אחרי שנאמר כבר הכל, אתחיל.

"...אם רוצים לומר מילה טובה לאלוהים, אפשר לשבחו על שהעלים מאיתנו את העתיד, ורק הזמן המתפרט לימיו ורגעיו יגלה לנו מה יש בו ומה אין..." (עמ' 319)

מירה מגן, נתפסה אצלי כעוד אחת ברשימת הכותבות שהתערבבו לי בראש.  היא, יוכי ברנדס ונעמי רגן, התיישבו אצלי בראש על אותה משבצת: הכותבת הישראלית, עם רקע ושורשים בדת, שחושפת עולמות אחרים וזרים לי, של נשים ודת. לא יודעת למה הן נעשו לאחת בראשי, למרות שאת יוכי ברנדס, כבר ידעתי לתייג ולאהוב, עדין לא הפרדתי בין מגן לרגן, ואני מתנצלת, אבל אין מקום להשוואה.

אחרי שקראתי את הספר הנ"ל פתאום נפל לי האסימון וקלטתי שעד כה לא קראתי שום ספר של מגן. וחבל. את הספר הזה רציתי לקרוא, מאד. שמעתי עליו מאנשים שאני מחשיבה את דעתם, עשו לי חשק.

באחד משיטוטיי מצאתיו ב"סיפור חוזר" ("מפעל ספרים"/חיים, משומשים למכירה והעסקת אוכלוסייה מיוחדת) ותמורת 20 ₪ הוא היה שלי. חיפשתי ספר קליל, זורם...הוא נפל לידי, ומשום מה החשבתיו לסוג של 'רומן רומנטי' קליל, אז "הלכתי על זה" והתחלתי לקרוא. ומה אומר...'רומן רומנטי'? ספר קליל? זה ממש לא. זו יצריה שלמה, מרתקת מקסימה ונוגעת בכל נים ונים בנשמה.

'אחותו של הנגר' מגולל את סיפורה של נאווה, בת ה 39, שנותרה כמעט לבדה לאחר שבעלה/אהובה ובנם בן החמש, נהרגו בתאונת דרכים. היא המחליטה בדעה צלולה, לפרוש מהחיים המלאים שחיה קודם עם אהוביה, כרעיה, אם ומעצבת פנים מצליחה, ולהיכנס לדיור מוגן (מכבסת מילים לבית אבות), כדי להעביר את שארית חייה בחברת קשישים, שכמוה כבר עברו את סיפור חייהם, וכל שנותר להם הינו לפרוש ולהמתין בשקט, לסוף. אבל אין היא מסתפקת רק בזאת, ומתחילה לעבוד כקופאית בסופרמרקט באחת מהשכונות הנידחות בעיר..."כרטיס מועדון, יש?"

למרות ניסיונה להתרחק ולהתנתק מהחיים, ל"גורל" או לאלוהים, יש תוכנית משלו, והחיים מגוללים לפתחה אנשים, סיפורים ומעשים שיובילו אותה הלאה.

מגן מתכתבת עם האמונה ועם האלוהים, היא מציגה על בימתה, במצעד מעניין, דמיות כתובות היטב, נוגעות ללב ומגלגלות עלילה, אל מול נאווה שאט אט מתנפצת לרגליהם, מתקרבת ונפתחת.

במשפחתה – אחיה הנגר, חנן, ואשתו, הגדולה מן החיים, תרתי משמע, יונינה, ושני ילדיהם, בת ביישנית ובן בגיל בנה המת.

בסופר - היא פוגשת באולה, עולה חדשה ישנה מרוסיה, גרושה יפיפייה ותאבת חיים, עם אקס אלים ילד בן גילו של בנה המת, ואמא חולה.

בדיור המוגן - היא מכירה את צילי ובילי, זוג תאומות בנות 80, מלאות חיים ותשוקה אליהם, ואת בני משפחתם הגדולה והחמה, שאחד מהם הינו גיאולוג המעוניין,בנאווה בשם יואב.
את זוהר זיו, קשישה שלמרות גילה, עדין עוצרת נשימה, עם סיפור חיים מרתק. זוג תאומים מפגרים בין 35 ואחיהם המנודה/מנדה – עשעאל. גבר מרשים יפה ופגוע.

ובנגריה של אחיה -  את שלומי, נגר, דתי בעל יחסים מורכבים עם אלוהיו, אסיר משוחרר עם סיפור חיים לא שגרתי.

שלושת הגברים הללו יכנסו אל חייה יגעו ויזיזו את העלילה.

החיים פורצים מכל עבר, הגורל/אלוהים מטיל קוביות שמניעות את גלגלי החיים של נאווה ומאלצים אותה להתעמת איתם.

בתוך סיפורי החיים הללו, שחובקים בחובם שמחה, עצב, ייאוש,  תקווה, אהבה, שזורים אלו באלו, מצליחה מגן לנווט את נאווה שלה במינון נכון ליצירת סיפור אמין נוגע ומרגש.

לפי הכריכה האחורית יש כאן ניסיון לספר סיפור איוב מודרני, ומגן אכן מצליחה לעשות זאת, ובכך להתכתב עם אמונה ועם אלוהים והקיימות שלו...

היא מזכירה את קהלת ומעלה את השאלות הקיומיות - האם הכל שרירותי? האם אלוהים נרדם? או שיש סיבה לכל דבר?

והתשובה שלה שאסונות, גם אם יש מהם בשפע, אינם בהכרח סוף פסוק, יש תקווה ויש עתיד, רק צריך להיפתח, לגעת, לרצות, ולחיות.

"אילו האמנתי באלוהים..."

"ואת לא?"

"לא מה, מאמינה באלוהים? האמת, אין לי שום יציבות בעניין הזה, בקר אחד הוא בובת וודו, שאני מוציאה עליה את כל העצבים ומטיחה בה טונות של כעס ומרה שחורה. ובוקר אחר אני קטנה-קטנה והוא שליט הקוסמו, הכל יכול שמשחק בי כמו בפיון על לוח שחמט, מזיז אותי מריבוע לריבוע, מעיף אותי מחוץ ללוח ומחזיר...."(עמ' 316)

האם תצליח נאווה לחזור לחיים? לזכותה של מגן יאמר שאין כאן סוף דידקטי של "הם חיו האושר ואושר עד עצם היום הזה", כפי שקורה בספרים מז'אנר 'הרומן הרומנטי', אלא שמגן משאירה שאלות שלא נענות עד תום, עם סוף פתוח, שמאפשר לגיבורה כפי שנדמה, עוד...

והסתייגות אחת, שמו של הספר 'אחותו של הנגר', אינו מוצדק, נאווה היא אכן אחותו של נגר, אבל היא גם כל כך הרבה דברים במקביל, אז למה דווקא זהו השם שנבחר? על כך לי אין תשובה הולמת.

השיר המתבקש להצטרף הפעם - 'אלוהים' של מוקי           

https://www.youtube.com/watch?v=-4Ir1Yzj5X0

והשורה התחתונה, כמו השורה הראשונה שלי: ספר נהדר. נוגע, מרגש, ומבכי. ממליצה.

משהו בספר הזה משך אותי, למרות שלא יכולתי להסביר במה בדיוק מדובר. הכריכה שלו לא מסגירה הרבה מסיפור המעשה. שם הספר מציע פרספקטיבה מאוד מעניינת על הדמות הראשית, רק ‘אחות של’ ואינה עומדת בפני עצמה.

אבל הספר הזה מיוחד, שונה, אחר. החל מהכתיבה המעניינת ובחירת המילים המיוחדות ועד לתיאורי הנוף והאווירה המרתקים.

זהו סיפורה של נאוה, אישה בסוף שנות ה-30 שחוותה טרגדיה ואיבדה בתאונת דרכים את בנה הצעיר ואת בעלה. לאחר האובדן הכבד, היא מחליטה לעשות כמעין פאוזה לחייה שלה. היא מפסיקה את עבודתה כמעצבת פנים ומחליטה להפוך לקופאית בסופר. היא עוזבת את ביתה ועוברת להתגורר בדיור מוגן למבוגרים בלבד.

במעונה ובעבודתה החדשים היא פוגשת אנשים שונים וכאילו נמשכת אל סיפורי כאב ואל טרגדיות שונות. מסביב כל הזמן, בקשר איתה, אחיה הנגר ואשתו מלאת האנרגיות. הם דואגים לה, כל אחד מהם בדרכו שלו. לרגע הם לא שוכחים את אובדנה ובעוד אחיה הולך לידה על קליפות ביצים, גיסתה מציינת כי אין צורך תמיד להזכיר את אובדנה, הם לא שוכחים אותו לרגע.

נאוה היא דמות מאוד מעניינת. הספר מציג תקופה שלמה העוברת עליה בעודה בחיים אך לא חיה אותם באמת. היא בוחנת את העולם דרך אובדנה, משכנעת עצמה בכל הזדמנות שאין לה כבר מה להציע לגברים או לחברות. לעתים ההרגשה היא כאילו היא אפילו רוצה להפיל את הטרגדיה שחוותה כמעין פצצה בחדר, ורק שייבהלו ויניחו לה. למרות זאת, החיים ממשיכים להגיח בסיפור ולנסות ולהכריח את נאוה לשוב אליהם, להבין שאי אפשר להיות בחיים מבלי לקחת בהם חלק.

לרגעים מסוימים בספר מצאתי עצמי נשאבת לתוכו. מדמיינת את התמונות אותן מתארת הסופרת כל כך יפה. בכמה מהסצנות אף עלו דמעות בעיניי שכן הן תוארו בצורה כל כך חיה, שאי אפשר היה שלא להתרגש.

זהו ספר לא קל. הוא העציב אותי והיה לי קשה לעיתים לקרוא אותו, אך באותו הזמן רציתי לראות לאן מתקדם הסיפור ומה יקרה לנאוה ולעולם המשונה בו היא מצויה. לרוב, ספרים מלאי תיאורים גורמים לי לאובדן סבלנות, אך כאן כתיבתה של הסופרת כל כך יפה, שתענוג לקרוא את תיאוריה.

זהו ספרה הראשון של מירה מגן שאני קוראת ולאור התלהבותי הרבה מספר זה, בהחלט אתן הזדמנות גם לספריה הקודמים.

מומלץ לכל המחפשים רומן מלא הפתעות, אנושי ובעל תובנות מעניינות בנוגע לכוחם של החיים.

ספר מצוין שקראתי בו בהנאה רבה.  התמוגגתי מהשפה , מהעלילה המקורית  ומהנושאים שבה.

הדמות הראשית מעניינת כמו גם יחסיה עם דמויות נוספות ברומן. נאוה –בחורה בת 39 מחליטה לעבור ולגור בדיור מוגן יחד עם אוכלוסיית מבוגרים כשהיא מורידה משמעותית את גילם הממוצע...

היא מחליטה להפנות עורף לחיים, אין לה כבר למה לצפות אלא לשרוד בלבד לאחר שהגורל מתאכזר אליה.כעבודה היא בוחרת להיות קופאית, נכון שגם לקופאית יש חיים אבל היא שקופה לאחרים והעבודה לא דורשת שום אתגר או מעורבות.

גיסתה המקסימה, יונינה, דמות חמה, טמפרמנטית ומעשית (אחות במקצועה), לא מוותרת לנאוה, אין היא היחידה בעולם שהגורל הכה בה,  ואכן ברומן רבות הדמויות שפגשו במות, פיגור , מחלה וכו' לכל אחד ואחת יש בחירה כיצד להתמודד עם המתרחש בחייו.

כשם שהגורל יכול להכות ולרוקן כך באופן שרירותי יכולים להיות מפגשים שממלאים את החיים במשמעות חדשה וטובה. ..."הגורל – זהו ממזר חמקן שפעם קורע אנשים זה מזה לעולמים ופעם מפגיש אותם..." .

 נאוה פוגשת בעבודתה קופאית ומתקרבת אליה ואל בנה.

אצל חנן ,אחיה בנגריה פוגשת את שלומי ,שגם לו יש עבר לא פשוט וידיו ידי זהב .. לבית האבות מגיעות שתי אחיות  וגרות על ידה: צילי ובילי פותחות מועדון עוגות וקלפים ולוחצות על נאוה לבוא לבקר, להתארח לטעום ממעשי ידיהן וכך נוצרת הכרות נוספת איתן ועם אחד הבנים שלהן.

עולם שלם נפתח בפניה כשמגיעה דיירת חדשה ססגונית ומעוררת רכילויות לבית האבות, התמודדות האם עם שני ילדיה הסובלים מפיגור ועם הבוגר שבילדיה שניתק איתה קשר מעוררת השתאות וסקרנות אצל נאוה.

 יצר החיים חזק, הסקרנות והתשוקה לאנשים כמו גם החמלה של אנשים כלפיה טווים סביבה קשרים חזקים והגורל...צוחק על החלטות כאלה ואחרות שנעשות בידי אדם.

מירה מגן יודעת דבר או שניים על עולם הגיל השלישי  והטיפול באוכלוסיה הזאת, המבקרים כך לטענתה, באים כדי להחתים כרטיס, לסמן וי, ולהסתלק במהירות, כמובן יש כאן הכללה ובכל זאת....

מעורר מחשבה .

הספר, כיוונו אופטימי, מירה מגן בכתיבתה מעניקה חווית קריאה מענגת , מעוררת מחשבות שנשארות עם הקורא גם לאחר סיום הרומן.

ובקיצור: רוצו לקרוא!!

נאוה, אשה צעירה בשנות השלושים לחייה, שכלה את בעלה ואת בנה בתאונת דרכים. האובדן גורם לה להרגיש שחייה מאחוריה, והיא מצמצמת את רמת הפעילות והמעורבות שלה למינימום, שמאפשר קיום זהיר עם פוטנציאל מינימלי לחשיפה לכאב. היא נועלת את הדירה, בה ניהלה חיי משפחה, ועוברת לגור בדיור מוגן, שם היא מגנה על עצמה בפני המראה היומיומי של משפחות צעירות. במקביל היא נוטשת קריירה כמעצבת פנים, ובוחרת בעבודה חדגונית כקופאית בסופרמרקט. כסף לא חסר לה - הביטוח פיצה אותה על אובדן יקיריה - והעיסוק שבחרה הוא רק דרך להעביר את הזמן, לעמעם את חושיה ולצמצם אותם.

כ

שאני מתכננת לכתוב סקירה על ספר, היא מתחילה להתגבש מעצמה תוך כדי קריאה. עם הספר הזה נכתבה לה בראשי המלצה בלתי אוהדת. לא הרגשתי את הכאב של נאוה, הדמות שלה היתה לא משכנעת על גבול חוסר אמינות. חשבתי שצריך "כשרון" מיוחד כדי להרחיק ממני את דמותה של אם מיוסרת, ומשפט הפתיחה של הסקירה - "אני אהיה מן הסתם בעמדת מיעוט" - כבר נוסח. אבל זו מירה מגן, ואני בדרך-כלל אוהבת את הספרים שלה ("וודקה ולחם" ו"ימים יגידו אנה" הרשימו אותי), אז השעיתי את ההסתיגויות והמשכתי. וככל שהתקדמתי בקריאה נאוה הלכה והתקרבה אלי. במבט לאחור, נראה לי שהסופרת בכשרונה הצליחה לגרום לי להרגיש את הניתוק של נאוה, ומשום כך הרגשתי גם אני מנותקת ממנה. נאוה חושבת שהיא מבינה את הבחירות שהיא עושה, היא אטומה לדעות אחרות, ולמען האמת קשה להתווכח איתה או להפעיל כנגדה טיעונים הגיוניים: זו הדרך שלה להתמודד, וההשתבללות הזו נחוצה לה.

את חלקו האחרון של הספר קראתי במתח ובתקווה. המפנה לקראת הסיום הפתיע אותי. לא צפיתי התרה כזו, ולמרות זאת השתכנעתי לגמרי שהיא אפשרית, אפילו הגיונית למרות שכולה רגש.  

בשורה התחתונה: כואב אך מומלץ