|
|
|
והכלה סגרה את הדלת |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 2135 |
|
|
שעות אחדות לפני חתונתה מסתגרת מַרגי בחדר השינה של אמה ומודיעה מבעד לדלת הנעולה שהיא "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". בזמן הקצר שנותר עד שיגיעו האורחים לאולם האירועים, כולם מנסים להבין למה ולשכנע את מרגי לצאת מהחדר: חתנה המיועד מתִי והוריו, נדיה אמה, סבתה ובן דודה אילן. האם מישהו מהם יצליח לדבר על לבה ולגרום לה לפתוח את הדלת?
על בסיס הסיפור הזה, המתרחש במשך כמה שעות מתוחות ורוויות דרמה בדירה ישראלית טיפוסית, טוותה רונית מטלון את אחת הנובלות היפות שנכתבו בשנים האחרונות בעברית, בו-בזמן קומדיה עממית משעשעת מאוד ויצירה רפלקסיבית ועמוקה העוסקת בסירוב ובהתנגדות, כמו גם בעצם מעשה הקריאה. כמו בספריה הקודמים, ביניהם "זה עם הפנים אלינו" (1995) ו"קול צעדינו" (2008), נוגעת מטלון בנובלה והכלה סגרה את הדלת בנימים הדקות ביותר של השפה העברית והחברה הישראלית, ויוצרת סיפור רב-קולי שכוחו הגדול באנושיותו, במילים החד-פעמיות שהוא משמיע מפיהן של כל דמויותיו, ובסופו רב-היופי והמפתיע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
והכלה סגרה את הדלת - רונית מטלון
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 29/05/2020
זוהי נובלה מדויקת מאוד, שכתבה רונית מטלון. היא נפטרה בשנת 2017, הדפסה זו היא, כאמור, משנת 2016. כן, שנה לפני מותה. זהו סיפורה של כלה המסתגרת מאחורי דלת חדרה בשתיקה רועמת, איננה רוצה להתחתן, איננה רוצה לצאת מחדרה, וכל התחינות לא מועילות. זוהי משפחתה המזרחית של מרגי, הכלה, שנמצאת בקונפליקט פנימי... המשך הביקורת
זוהי נובלה מדויקת מאוד, שכתבה רונית מטלון. היא נפטרה בשנת 2017, הדפסה זו היא, כאמור, משנת 2016. כן, שנה לפני מותה. זהו סיפורה של כלה המסתגרת מאחורי דלת חדרה בשתיקה רועמת, איננה רוצה להתחתן, איננה רוצה לצאת מחדרה, וכל התחינות לא מועילות. זוהי משפחתה המזרחית של מרגי, הכלה, שנמצאת בקונפליקט פנימי עם עצמה שאף פתיחת דלת לא תפתור. מתי, החתן שלה, עומד מהצד השני עם אמו ועם משפחתה של כלתו, וכולם חסרי אונים- איך מתגברים על זה? איך גורמים לכלה להתחתן?
סצנת החתונה היא רק משל לאמת המסתתרת מאחורי הנובלה היפהפייה הזו, הארוגה בעמודי הספר, כתובה בדייקנות להפליא, ותוך פרטים שלא גורמים לפספס דבר. השאלות העולות מקריאת הטקסט מעמידות את החתונה כעוד טקס מעבר, שאולי לא מתאים לכולם ולכולן לעבור אותו. ומרגי, הכלה בסיפור, היא למעשה קול של הרבה נשים מזרחיות, בבנות למשפחה שמרנית, המחפשות את דרכן בעולם שלאו דווקא מאיר להן פנים; מגורים בעיירת פיתוח, ציפייה לעבוד בעבודה מסוימת ולהרוויח שכר מסוים, הציפייה להתחתן ולהקים משפחה. מרגי לא בהכרח רואה את עצמה בכל זה.
בנוסף, לאורך כל הטקסט אנו ניתקל ביחסים המשפחתיים המסובכים, והסיפור הכמעט קפקאי שאולי אין לו פתרון בסוף.
זוהי משפחה המוארת בקונפליקטים רבים, שנראה לאורך כל הספר; זוהי משפחה שאינה מצליחה להתמודד נוכח האיום הקיומי של ביטול החתונה. מרחב הבית מצטייר לכלה ולמתגוררים בו, כמקום שאינו בטוח. היא לא יכולה להגיד שהיא מעוניינת לבטל את החתונה, אז היא מסתגרת בדל"ת אמותיה, ומנתקת קשר עם משפחתה למשך חמש שעות, שיוצרות הר געש מבעבע ומעלות על אוב את כל הסודות הכמוסים.
מטלון לא מהססת להשתמש בכתיבה בועטת, נחושה, המביעה קול מושתק שנשמע בזכות הנובלה הזו, ואישה אחת, בשם מרגי, שהקונפליקטים בחייה הנם הדבר האמתי לחייה בהווה. החתונה הזאת- היא רק משל לקיבעון שאין היא יכולה לצאת ממנו.
כאמור, מרגי שותקת. אך זוהי לחישה המבטאת את דבריה בדיוק כפי שהם. הסאב-טקסט פורץ מכתיבתה של מטלון. ומתי, החתן, בעצמו עובר מטמורפוזה ומבין שלאחר ההסתגרות הזו, החיים כנראה לא יהיו כפי שהם אמורים להיות. הוא חי לפי הספר, הכלה המיועדת- לא.
ובינינו, מהם חיים האמורים להיות? האם התכתיבים החברתיים הם באמת הכרחיים? מטלון מעמידה את הקוראים מול שאלות שלהן אין תשובה אחת נכונה, וזה מה שיפה בטקסט הספרותי הזה, שכתוב בצורה מדוקדקת ומעוררת קנאה. היא לא מהססת להתמודד עם פערים חברתיים, החלטות קשות ומציאת האישי בתוך הכאוס המשפחתי השמרני והחיים במקום שאינו מאיר פנים.
זהו טקסט לא מתבייש, חושפני, ומביא את קולה של רונית מטלון ז"ל כפי שרק היא ידעה. שפתה היא מיוחדת ורב פעמית, משחקת עם העברית ועם הביטוי האינסופי שלה, ככותבת.
תאריך הכנסה לאתר 18/10/2018
לקראת אמצע הנובלה מרגי הכלה הנעולה בחדרה משאירה למתי החתן הננטש שיר. היא נותנת לשיר שאותו היא כותבת בכתב ידה את הכותרת “משירי הבת האובדת” ובעצם מעתיקה את החלק הראשון מתוך שלושה של שירה הידוע של לאה גולדברג “משירי הבן האובד”. אולם היא הופכת את כותרת השיר משירי הבן לשירי הבת לא רק את... המשך הביקורת
לקראת אמצע הנובלה מרגי הכלה הנעולה בחדרה משאירה למתי החתן הננטש שיר. היא נותנת לשיר שאותו היא כותבת בכתב ידה את הכותרת “משירי הבת האובדת” ובעצם מעתיקה את החלק הראשון מתוך שלושה של שירה הידוע של לאה גולדברג “משירי הבן האובד”. אולם היא הופכת את כותרת השיר משירי הבן לשירי הבת לא רק את הכותרת היא הופכת אלא אף את התוכן עצמו ובמקום שהעצמים הדוברים בשיר ידברו אל הבן האובד הם מדברים אל הבת האובדת.
משמעותיים לא פחות הם שני החלקים שמרגי לא העתיקה אל הדף, את חלק ב’ הנקרא “בבית” ואת חלק ג’ הנקרא “בתשובתו”. נראה כי ניתן לכתוב תזה שלמה על משמעות הופעת השיר הזה באופן מעוות וחלקי בנובלה היפה של רונית מטלון, ואני רק אציין כאן, שכמו שהשיר שמרגי מעבירה למתי חסר את החלק עם תשובת הבן האובד כך גם מרגי עצמה לא נותנת תשובות והסברים למעשיה. אולם לא בטוח שיש בם צורך, הנובלה כולה היא תשובה לשאלה מדוע הכלה מסתגרת בחדרה שעות ספורות לפני חתונתה ומודיעה שהיא “לא מתחתנת” אלו בעצם המילים היחידות שמרגי משמיעה לאורך הנובלה כולה, בשלב מאוחר יותר היא אף תכתוב את המילה סליחה על גיליון ניר לבן, אולם הסליחה שלה כבר איננה רלוונטית.
סירובה של מרגי לצאת מחדר השינה של אמה לאחר שהיא נועלת את עצמה בפנים מפנה את הזרקור אל הדמויות האחרות בסיפור הזה. לא הרבה מאוד דמויות מאכלסות את הנובלה הזו שיש שיגידו שהיא סוג של קומדיה על הבורגנות, לי אישית קשה היה להתייחס אל הטקסט הזה כאל קומדיה, התחושות שחשתי לאורך הקריאה הם תחושות של מחנק שהולך ומתגבר. מתי החתן הוא דמות שחשתי כלפיה אהדה רבה. כיון שמרגי הכלה היא נעלמת ונאלמת כל מה שנותר לנו זה תחושותיו שלו, של מתי החתן הנטוש. תוך כדי השעות הללו לקראת החתונה שלא תתקיים אנו מתחילים להבין את מצב העניינים. נדמה שבאיזה שהוא שלב במשך השעות האלו עניינים מסוימים מתחילים להתבהר במוחו של מתי, הוא מתחיל לתהות על טיב היחסים בין מרגי לבינו, על האהבה שלהם, האם היחסים הללו בניהם היו אהבה?
אמא שלו “פנינית” היא הראשונה להעלות את השאלה שמרחפת לכל אורך הסיפור “מה דעתך לכבד ולהבין קצת גם אלה שצריכים לסבול ולשלם על זה שהכלה שלך החליטה ברגע האחרון לפני החופה שהיא לא אוהבת אותך ולא רוצה להתחתן אתך? מטיחה פנינית בבנה ברגע אחד מתוך רבים של איבוד עשתונות. השאלה שלה נופלת על אוזניים פתוחות מתי מתחיל לשחזר את יחסיו עם מרגי ואט אט עולה תמונה לא אופטימית במיוחד של חיכוכים לא פתורים. ושיחות שלא התנהלו מספיק לעומק.
בעוד מתי מפיץ סביבו אנרגיה של בחור צעיר הוגן מיואש במידה ויחד עם זאת לא מיואש עד בלי די וככל שהשעות נוקפות נדמה שניתן לחוש בקצוות של הקלה, משב קליל ודק של הקלה.
דמות נוספת ומעניינת לא פחות בסיפור הזה הוא אילן בו דודה של מרגי, שכל העת נדמה שאין הוא מקבל מספיק זמן “מסך” אולי זהו המבנה של הנובלה שהיא קצרה יותר מרומן ואין בה טיפת מקום מיותר לפיתוח דמויות משניות ואילן למרות היותו דמות משמעותית אשר מקדמת את העלילה, למרות שאין הוא דמות נורמטיבית או דווקא בגלל זה, הוא הדמות הרגועה ששומרת על קור רוח דואגת למי שזקוק לעזרה, מטפל בסבתא הקשישה דואג לאם החרדה מלווה את הפסיכיאטרית שנדמה ששום טובה לא תצמח ממנה ואף דואג לנהג הפלשתינאי שגם הוא מסתבך בעלילה ובסוף ננטש על ידי המשפחה הישראלית שמפקירה אותו לידי כוחות המשטרה. כי עם כל הכבוד למאמץ שהוא עשה והבירוקרטיה שעמה יצטרך להתמודד להם יש חתונה על הראש.
העלילה מתפתחת ללא הרף עוד פרטים נודעים לנו, דברים מסתבר הם אף פעם לא כמו שהם נראים וגם אם לאורך רוב רובה של הנובלה פנינית מוצגת כמין קריקטורה של אם שתלטנית ומסרסת הרי שדווקא לקראת סופו של הסיפור אנו מגלים את הצד ההומניסטי שבפנינית ומבינים איך בכל זאת מתי בנה הוא איש הגון ובריא יחסית בנפשו שמצליח לראות את כל האפיזודה הזאת אף ממבט מן החוץ.
“והכלה סגרה את הדלת” היא נובלה מעניינת מתפתחת ומסקרנת ולמרות הסיפור הטראגי לכאורה סיפור חתונה שמתבטלת למרות הביטול הזה זהו סיפור של פתיחות של תקווה ואופטימיות.
תאריך הכנסה לאתר 21/05/2017
אין חתונה
תודו: מדהים כמה אנרגיות, נפשיות וכל האחרות, אנחנו משקיעים באירוע אחד, שנמשך כמה שעות בלבד, בעוד שהעיקר הוא כל מה שבא אחר כך. חתונה. ישראלית. האירוע הזה שמחבר – לעיתים כה קרובות באופן כל כך מאולץ – בין אנשים שאין וגם לא יהיה באמת שום קשר... המשך הביקורת
אין חתונה
תודו: מדהים כמה אנרגיות, נפשיות וכל האחרות, אנחנו משקיעים באירוע אחד, שנמשך כמה שעות בלבד, בעוד שהעיקר הוא כל מה שבא אחר כך. חתונה. ישראלית. האירוע הזה שמחבר – לעיתים כה קרובות באופן כל כך מאולץ – בין אנשים שאין וגם לא יהיה באמת שום קשר ביניהם, למעט היכרות או ידיעה כלשהי על אודות צמד האנשים שבאקט סמלי שבחרו לעשות בנוכחותם ובנוכחות רבים (או המונים) אחרים, מכניסים את הזוגיות שלהם למסגרת ממוסדת (יותר או פחות). והרי מה שחשוב זו הזוגיות שאחר כך. כל החיים בהמשך. ובכל זאת: השמלה. מספר המוזמנים. ארוחת הטעימות. הדי-ג'יי. הצלמים. כמה מצד הכלה, כמה מצד החתן. מי ישב ליד מי. שיר החופה. האתר. מלצרים או בופה. ההזמנות. האיפור-לניסיון. להמשיך?!
רונית מטלון לקחה את חומרי הגלם הללו שמהם עשויים כל החלומות, המשאלות, הציפיות והמתחים של חתנים וכלות ומחותנים באשר הם אצלנו, ובישלה מהם נובלה מקסימה, "והכלה סגרה את הדלת" (כתר). מדובר בעצם בסיפור קטן – כמו ההיקף (130 עמודים) והפורמט (מוקטן, בכריכה קשה עם סימניה מבד!) – על בני משפחתה של כלה, מרגי שמה, שנועלת את עצמה בחדר השינה בדירת אמה שעות לפני החתונה ומודיעה מאחורי הדלת המוגפת בקול "כמעט משועמם" שהיא "לא מתחתנת". מטלון בעצם מגניבה את הקוראים בחשאי לדירה של האם, נדיה, שם נמצאים גם החתן מתי, הוריו אריה ופנינית, הסבתא ובן הדוד של הכלה אילן, בתקן של "זבובים על הקיר", עדים לדרמה של המשפחה שטרם נקשרה באמת (ואולי בכלל לא תיקשר), שהתפנית הלא-צפויה מחדדת את הפערים ביניהם במרחק של שעות ספורות ממה שאמור היה להיות מעמד האיחוד המחייב אחדות.
העניין בנובלה המענגת הזאת איננו באמת למה מרגי ננעלה בחדר, מתי תצא ומה יהיה אז, אלא מה קורה בין כל הטיפוסים האלה שכל אחד מהם נידון מראש לתפקיד מסוים בסיטואציה של "חתונה", בשעות האחרונות לפני האירוע, שגם במצב רגיל הן אפופות מתח גובר והולך. אלא שכאן הוא גובר והולך בכיוונים שונים ואחרים. מטלון מצליחה לבנות דמויות לגמרי מהחיים, וזה בכלל לא משנה מאיזו עדה, כי בכל משפחה תמצאו להן הדים, ומיטיבה ליצור אווירה ולתאר את המתרחש והמשתבש בריאליזם מצחיק וצובט, שמעורר את כל החושים. מקצה נעלי הלכה של מתי החתן ועד לאיפור הנוזל ובלורית הבלונד המוצקה (מספריי) של נדיה; משורת שקיות הפלסטיק של אריה ועד העוגיות המוחבאות של נדיה (בגלל הדיאטה); מהסבתא שנדמית מנותקת אבל מבינה היטב ועד השכנים החטטנים, הכול-הכול מהדהד את חוויית החתונה הישראלית.
מטלון כותבת את פיסת הישראליות הזו שיצאה מכלל שליטה – והבה נודה: הרבה פעמים גם חתונה שמגיעה בשלום לקו הגמר התקני יוצאת בדרך בכל מיני אופנים מכלל שליטה – בקומיות טרגית, עם עין חדה ואוזן כרויה היטב, בעושר לשוני שצובע הכול בצבעים עזים וחיים, בביקורת מוסווית וקלה לזיהוי ומתוך אהבה גדולה. וזה מה שהופך את הספר הקטן הזה לחגיגה גדולה.
כי הוא מעורר לא רק זיכרונות אישיים (ולא משנה איזה תפקיד מילאתם במלודרמה המשפחתית הזו), אלא גם המון מחשבות, והוא עושה את זה באופן לא מאיים – גם כשמדובר בהרהורים מאוד רציניים – אלא מתוך אמפטיה, פתיחות וכן, עם חיוך. הרבה מאוד כלות היו לדעתי שמחות להינעל לכמה שעות בחדר משלהן לפני החתונה, כדי לנשום ברוגע, לחשוב עוד רגע בסטטוס העצמאי המוכר, להיות עוד קצת רק עם עצמן – לו רק אפשר היה, בלי להטריף את כל המשפחה (ואין לזה שום קשר למידת האהבה או השמחה על עצם הנישואים)? כמה הורים היו שמחים לקבל פטור קטן מהמועקה של כל התיק הזה – כסף-מוזמנים-מחותנים – דווקא בשעות לפני שכל הבלגן מתחיל? איזו חירות נפלאה יכולה להיות – ולו רק במחשבה – בבריחה קטנה כזאת, לא חשוב של מי, רגע לפני? ולמה בעצם, אנחנו לא מרשים את זה לעצמנו?
ספר כובש, שאני ממליצה לא רק לקרוא, אלא גם לתת במתנה לכל מי שעומדים לעבור את חווית החתונה, או הרגע עברו אותה. וממש לא משנה באיזה תפקיד (חתן-כלה, מחותנים, קרובים, חברים הכי טובים).
תאריך הכנסה לאתר 31/03/2017
בבוקר יום חתונתה, היום שאמור להיות המאושר בחייה לפי כל האגדות, נסגרת הכלה בחדר ואומרת שהיא לא מתחתנת. כך מתחיל הסיפור של רונית מטלון. כבר מנקודת הפתיחה, כל אחד יכול להעלות בדעתו איזו סמטוחה מחכה. מה יהיה – הכנות ותכנונים של חודשים יורדים לטמיון – אולם אירועים, אוכל, צלם, מוסיקה, וכל... המשך הביקורת
בבוקר יום חתונתה, היום שאמור להיות המאושר בחייה לפי כל האגדות, נסגרת הכלה בחדר ואומרת שהיא לא מתחתנת. כך מתחיל הסיפור של רונית מטלון. כבר מנקודת הפתיחה, כל אחד יכול להעלות בדעתו איזו סמטוחה מחכה. מה יהיה – הכנות ותכנונים של חודשים יורדים לטמיון – אולם אירועים, אוכל, צלם, מוסיקה, וכל המוזמנים.....במציאות צריך אומץ רב, או סיבה ממש ממש טובה כדי להגיד פתאום – לא! שברו את הכלים ולא משחקים!
אבל זה מה שקורה כאן, והכלה נחושה בדעתה. לאורך כל הספר אנחנו בעצם לא מתוודעים לכלה ישירות, אלא בעיקר דרך מחשבותיהם של אחרים. הדלת סגורה, היא בפנים, שותקת, והעולם מבחוץ גועש. המשפחה, זאת אומרת. אם הכלה, הורי החתן, החתן עצמו, ועוד בן-דוד אילן וסבתא המכונה סבתונה. המתח בסיפור נבנה סביב שתי ציפיות שונות: האחת – להבין את סיבת סירובה של הכלה. מה קרה. והשניה – לפתרון המצב. מה יקרה, מי יגיד את מילת הקסם שאולי תציל את המצב.
וכך מושכת אותנו מטלון להמשיך ולקרוא, ובנתיים אנחנו לומדים להכיר את המשפחה הממתינה בחוץ, המנסה בעיקר למצוא פתרונות. בצורה שמטלון מספרת לנו, יש משהו קומי עד אבסורדי בכל המצב הזה. הורי החתן ואם הכלה, עם כל הדאגה שלהם למה יהיה עם אולם האירועים והאורחים וכל הטררם, בסה"כ הם די פסיביים. עסוקים בשטויות של עצמם, ולא ממש מצליחים לצאת מהסיטואציה ולחשוב ברצינות על העתיד – שאולי זה עתה נהרס – של החתן והכלה המיועדים שהיו אמורים להקים בית ביחד. הדמויות של אילן הבן דוד וסבתונה, הן דמויות של אנשים יוצאי דופן, קצת מוזרים, ויחד עם זאת הכי נורמאליים בכל הסיטואציה. ביניהם שוררת אהבה ורכות גדולה, אילן מטפל ודואג לסבתונה ברכות ועדינות מעוררות הערכה. ולמרות שהם דואגים כמו כולם לחפש פתרון למצב, מדי פעם הם נסחפים לאיזה נמנום או אפטיה שנגזרת מהשעות הארוכות שבהן לא קורה כלום בעצם. והחתן – מה איתו? עליו עוברים תהליכים מעניינים של חיפוש התשובה לשאלה למה זה קרה. הרגשות מתערבבים בו ונעים מהקצה אל הקצה, וגם הוא מגיע למידת סהרוריות מה בסופו של יום. אליהם מצטרפות עוד כמה דמויות הזויות, כמו הפסיכולוגית המיוחדת לעניינים כאלו שנקראת לעזור תמורת סכום לא מבוטל, או עדנאן הערבי (איך לא!) שמגיע עם המשאית שלו והאבסורד של מה שיקרה איתו. ביחד, נדמה כי אנחנו עדים לאיזו מין קומדיית טעויות, קומדיה שחורה, משהו חמוץ-מתוק.
במשך כל זמן קריאת הספר ראיתי לנגד עיניי את הסיפור הזה כמחזה. ממש קומדיה סיטואציוניות מהסוג שרואים בסדרות ה- sitcom. אומנם אם חושבים על זה לעומק – כלה מסרבת להתחתן הוא לא עניין מצחיק כלל ועיקר, לא הסיטואציה מצחיקה ולא מה שמשתמע מכך לעתיד. זה רגע של שברו של חלום, של שבר באהבה. או שמא לא? אולי זו פריצת דרך אל החופש? כך או כך הסיטואציה יכולה להיות גם משעשעת, אם לא חושבים על המשמעויות הכבדות. וזה מה שמטלון עושה לנו. היא לוקחת אותנו לראות את הסיטואציה, ואיך כל אחד ואחד מתמודד איתה אחרת. היא לא מכניסה אותנו בעובי הקורה של האהבה שהיתה או לא היתה בין מתי ומרגי, החתן והכלה המיועדים, אלא רק בקצה המזלג. היא גם לא מספרת לנו יותר מדי אם הסירוב הוא סירוב נגד מוסכמות החברה והצורך להתחתן – או פחד להיות חלק מהאירוע הנקרא "חתונה", או שסירובה מעיד על אי אהבתה למתי, ובזה גם נגמרו היחסים ביניהם (תהיה שעולה במחשבותיו של מתי) או שבכלל הסיבה היא אחרת, איזה שגעון או עניין בלתי פתור של הכלה עצמה, כפי שנרמז מאירועים שעולים בזכרון בני המשפחה. מטלון משאירה אותנו בסיטואציה. ודרך הסיטואציה מציגה לנו דמויות, אולי סטריאוטיפיות, בחברה הישראלית, היחסים שביניהן והאופן שבו כל אחד מתמודד (או לא מתמודד) עם המצב. אין ספק שדרך כך מעלה הספר לא מעט שאלות מעניינות, על היכולת לסרב - האם זה אומץ או חוסר התחשבות באחרים (לרגעים מתי חושב שהיה שמח גם הוא להנות מהפריבילגיה של פשוט לסגור את הדלת ולברוח ממחויבויות החיים והחברה), על מה שכל אחד מביא איתו כשמגיע משבר, ואיך יוצאים ממשבר, לכאורה פותרים אבל לא באמת פותרים את הבעיה. נושאים כבדים. אבל הספר מטפל בהם בעדינות רבה ובהומור.
ספר נחמד, קצר וקריא ולעיתים משעשע. פה ושם גם עולות תובנות קטנות, מפתיעות, כמו השכתוב של השיר של לאה גולדברג, או מילים כאילו סתמיות שנאמרות על ידי סבתונה, אבל אלו נשארים באויר, כמו נגיעות קלות בשביל הקורא לאסוף או לא לאסוף, כרצונו, כמידת הבנתו. מטלון לא נותנת לנו תשובות ברורות, וגם הסיום – לא בהכרח מה שרצינו. אבל זה מה יש. ככה. ועם זה תתמודדו. בבקשה.
תאריך הכנסה לאתר 24/02/2017
שעות אחדות לפני החתונה, כשהכלה כבר לבושה ומאופרת לקראת יציאתה לסדרת צילומים, היא נועלת עצמה בחדר ומודיעה: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת".
מרגי, הכלה, היא הגורם לכל הארועים בסיפור, היא כמעט מפעילה את כל המשתתפים, אבל היא עצמה לא משתתפת. היא נשארת מאחורי הקלעים,... המשך הביקורת
שעות אחדות לפני החתונה, כשהכלה כבר לבושה ומאופרת לקראת יציאתה לסדרת צילומים, היא נועלת עצמה בחדר ומודיעה: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת".
מרגי, הכלה, היא הגורם לכל הארועים בסיפור, היא כמעט מפעילה את כל המשתתפים, אבל היא עצמה לא משתתפת. היא נשארת מאחורי הקלעים, ואנחנו לא יודעים ולא מנחשים מה דחף אותה לחרב את החתונה שלה עצמה.
הסיפור עוקב אחרי התפתחות הסיטואציה המלחיצה הזאת, ומתאר את קרובי הכלה – החתן, הוריו, אמה וסבתה של הכלה – על תגובותיהם והתנהגותם . החתן מקבל את הכבוד להופיע ראשון במחזה הגרוטסקי הזה. מתוך סיפורו אנחנו לומדים קצת גם על דמותה של מרגי. הורי החתן ואימה של הכלה מתחילים את ההמתנה ליציאתה של הכלה כשהם חגיגיים ומוכנים לחתונה, אך במהלך הסיפור הם הולכים ומתקלפים הן מבגדיהם החגיגיים והן מהתנהגותם הקורקטית. סבתה של מרגי , החרשת למחצה, ובן דודה המוזר, מוסיפים נופך הזוי לסיטואציה, שבשיאה מצטרפים לזירה ערבי פלשתינאי ובעקבותיו המשטרה.
סיפור מענין וכתוב היטב, המציג בפנינו גלריה של דמויות מן החברה הישראלית, המתוארות בתערובת של אמפתיה, סאטירה והומור.
הספר יצא לאור בסדרת נובלה של ההוצאה, אבל למעשה מדובר בסיפור קצר יותר מאשר בנובלה. הספר יצא בפורמט קטן (כמו של ספרי עם עובד), הדפים מניר עבה, האותיות גדולות, ויש רווח כפול בין השורות.
הספר גם כרוך בכריכה קשה. כל אלה מסתכמים במחיר של 78 ₪ טבין ותקילין. אני חושבת שההחלטה להוציא סיפור קצר כספר יקר היא שגויה, וסופה להרתיע את הקונים. ספרים דקים, הכוללים נובלה אחת, בהחלט נחוצים בשוק הספרים, ואני בטוחה שיש להם קהל, שמבקש לעתים לקרוא ספר קצר, שאפשר להתחיל ולסיים באותו היום. אבל להפוך אותו למוצר מותרות – זאת לדעתי טעות.
פינת הפולניה: גם לדני סנדרסון היתה כלה כזאת.
תאריך הכנסה לאתר 24/12/2016
"משירי הבת האובדת"
'ובדרך אמרה לה האבן:
פעמייך כבדו כל כך.
האת – אמרה לה האבן –
תחזרי לביתך הנשכח?
ובדרך אמר לה השיח:
קומתך שחה מאוד.
איך תגיעי – אמר לה השיח –
איך תגיעי הלוך ומעוד?
ועמדו ציוני הדרך
לא ידעו אם זרה היא או זר... המשך הביקורת
"משירי הבת האובדת"
'ובדרך אמרה לה האבן:
פעמייך כבדו כל כך.
האת – אמרה לה האבן –
תחזרי לביתך הנשכח?
ובדרך אמר לה השיח:
קומתך שחה מאוד.
איך תגיעי – אמר לה השיח –
איך תגיעי הלוך ומעוד?
ועמדו ציוני הדרך
לא ידעו אם זרה היא או זר,
והיו ציוני הדרך
מזדקרים ודוקרים כדרדר.
ובדרך קראה לה העין:
שפתיך יבשו בצמא!
ותכרע ותשת מן המים
ודמעה נגעה בדמעה".
לאה גולדברג
הלוך
איש מתאהב באישה. אישה מתאהבת באיש. אידיליה שכזו. המשפחה שמחה. הזוג מחליט להתחתן. ההורים מאושרים, סבתא שמחה, מתקשרים להודיע לכל הדודים.
חתונה. לכל החיים. נשבעים בטבעת. נכרכים אחד בשני. גם אם הוא מרגיז והיא מעצבנת. גם אם הוא משאיר מגבת זרוקה על הרצפה אחרי מקלחת. גם אם היא גומרת לו את כל המים החמים. הטבעת מוכיחה – נשואים וידוע שאסור להתווכח על הטבעת. היא מוכיחה לו שהיא שם. שהיא דואגת לו. שהיא מתקשרת להזכיר לו את התור לרופא שהיא קבעה לו לפני חודשיים (שבשקט, ממש בסוד, הוא יודע שהוא לעולם לא היה זוכר לבד וכמה טוב שיש אותה, שהיא זוכרת, שהיא מזכירה לו). היא מוכיחה לה, שהיא לא יכולה להתחיל את הבוקר שלה בלי הקפה שלו. סתם קפה. כפית גדושה באבקה ועליה מים חמים. רותחים. אבל זה הקפה שלו. זה הוא מכין. כל בוקר. הקפה הזה תמיד מוכיח לה, בלי שהיא תצטרך להסתכל, שהטבעת עדיין קיימת. שהוא עדיין קיים. הם.
מעוד
הדלת סגורה. החתונה בעוד כמה שעות והדלת סגורה. היא מסתגרת מאחורי הדלת והעולם שותק. החיים נגמרו לפני שהם בכלל התחילו. הדלת הסגורה הזו גמרה אותם. סגרה אותה עם כל החלומות המשותפים, על כל הציפיות, הרצונות, המאווים והטבעת.אין טבעת. הדלת סגורה. איש אוהב אישה. לא מבין. הדלת סגורה. ההורים המומים. הדלת סגורה. ורק סבתא מבינה. היא סגורה כמו הדלת, כי ההבנה, פנים רבות לה והשתיקה עולה על כולנה. הדלת סגורה והשקט צועק.
הלוך
כל הכסף שמוציאים על חתונה, מסתכם ברגע אחד של שבירת הכוס. כל ההכנות לפני, החודשים האלה שכל מה שמעסיק את החתן והכלה, ההורים שלה ושלו וסבתא גם, מסתכמים בעשרות אלפי שקלים בערב אחד שבו כולם באים. גם אלה שאתם לא באמת אוהבים אבל חייבים כי לא נעים. חתונה זה ערב לא נעים. מזמינים כי לא נעים.גם את הבן דוד האובד שלא ראינו שנים. פתאום נזכרים שזו משפחה וחייבים להזמין. כי לא נעים.
ויש אולם, שמלה, חליפה, תקליטן, פרחים, צלם, איפור, שיער, תכשיטים, נעליים, אוכל, שתיה, אלכוהול, סידורי שולחן, חופה, טלפונים וחיים שלמים. כמה חודשים מסתכמים בחיים שלמים שמתכווצים לרגע אחד. הכל פתוח עד שפתאום נסגר. הטבעת סוגרת. חוזרים הביתה לחיים חדשים ורשמיים. עכשיו זוג. עכשיו משפחה. הטבעת קובעת.
מעוד
היא לא יוצאת והדלת סגורה. בעל האולם מתקשר. עכשיו הם היו צריכים להיות בצילומים. הם לא. הדלת סגורה. מה יהיה עכשיו? מה יקרה? מה עם כל האורחים שצריכים להגיע? להודיע להם עכשיו או לחכות? אולי הדלת תפתח והיא תצא. היא. מה קורה לה? מה יהיה איתה עם ה"היא" הזו? היא לא מבינה שהיא הורסת את כולנו? הכסף והבושה. הבושה והכסף. מה יותר גרוע. היא! היא יותר גרועה. ומה עכשיו?
הדלת סגורה. אני אשבור אותה. אני אנפץ. אני. אני. אני. היא. על מי מדברים עכשיו? כל כך שקט כאן וכל כך רועש. תעצרו את זה. תגלגלו את הסרט מההתחלה. הוא נתקע בדלת. יש בעיה בסליל. יש בעיה. יש בעיה בה. היא.
הלוך ומעוד.
תאריך הכנסה לאתר 12/09/2016
קודם כל הספר הזכיר לי את השיר "החתונה" של דני סנדרסון, רק שכאן זה לא כל כך מצחיק.
הספר היה לי קצת קשה לקריאה, לא כל כך בגלל התוכן, אלא בגלל צורת הכתיבה.
הרבה מהספר כתוב ב...סוגריים.
כלומר באמצע... המשך הביקורת
קודם כל הספר הזכיר לי את השיר "החתונה" של דני סנדרסון, רק שכאן זה לא כל כך מצחיק.
הספר היה לי קצת קשה לקריאה, לא כל כך בגלל התוכן, אלא בגלל צורת הכתיבה.
הרבה מהספר כתוב ב...סוגריים.
כלומר באמצע המשפט, פותחים סוגריים, כותבים משפט הערה, או נושא אחר, סוגרים סוגריים וממשיכים את המשפט.
לי זה היה קשה, כי הייתי צריכה לחזור ולקרוא שוב את התחלת המשפט.
וסוגריים והערות יש כאן ברוך השם. 3-5 בכל דף. או אולי אפילו יותר.
על מה הספר. מרלי (היא מרגלית) ומתי מתחתנים. הכל מוכן. גם 500 האורחים. אך מרגי מסתגרת בחדר. משעות הבוקר היא מסתגרת בחדר. נעלה אותו. והדבר היחידי שהיא אמרה "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". היא לא מוכנה לדבר עם אף אחד. לא עם אמא שלה ולא עם בעלה לעתיד. (כלומר, הוא כבר לא יהיה בעלה בעתיד).
אף אחד לא יודע למה.
בבית נמצאים מתי החתן, אימא של הכלה נאדיה, ההורים של המתי החתן, סבתא והבן דוד של הכלה, שמטפל בסבתא.
ומעל כולם מרחפת רוחה של אחותה הקטנה של מרגי, נטלי , שלפני 10 שנים פשוט נעלמה.
מה יגרום למרגי לפתוח את הדלת ולהסביר?
האם הפסיכיאטרית שהזמינו ב 2,000 ₪ מסוכנות "כלות מתחרטות", דוקטור יוליה, תוכל לעזור?
האם אפשר יהיה לדבר עם הכלה , דרך החלון בקומה שלישית, כאשר רכב חשמל של הרשות הפלסטינאית מגיע עם סולם גבוה?
למה הכלה מסרבת להתחתן? למה היא החליקה מתחת לדלת שיר של דליה רביקוביץ "משירי הבת האובדת"?
זאת נובלה טרגית קומית. אבסורדית (או שלא?). היה מצחיק אם לא היה עצוב.
שעות קפואות. מצב קפוא. דמויות מאד חיות.
הספר טוב ומומלץ (רק למי שהסוגריים לא מפריעים לו ומוציאים אותו מהריכוז).
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|