לקראת אמצע הנובלה מרגי הכלה הנעולה בחדרה משאירה למתי החתן הננטש שיר. היא נותנת לשיר שאותו היא כותבת בכתב ידה את הכותרת “משירי הבת האובדת” ובעצם מעתיקה את החלק הראשון מתוך שלושה של שירה הידוע של לאה גולדברג “משירי הבן האובד”. אולם היא הופכת את כותרת השיר משירי הבן לשירי הבת לא רק את הכותרת היא הופכת אלא אף את התוכן עצמו ובמקום שהעצמים הדוברים בשיר ידברו אל הבן האובד הם מדברים אל הבת האובדת.

משמעותיים לא פחות הם שני החלקים שמרגי לא העתיקה אל הדף, את חלק ב’ הנקרא “בבית” ואת חלק ג’ הנקרא “בתשובתו”. נראה כי ניתן לכתוב תזה שלמה על משמעות הופעת השיר הזה באופן מעוות וחלקי בנובלה היפה של רונית מטלון, ואני רק אציין כאן, שכמו שהשיר שמרגי מעבירה למתי חסר את החלק עם תשובת הבן האובד כך גם מרגי עצמה לא נותנת תשובות והסברים למעשיה. אולם לא בטוח שיש בם צורך, הנובלה כולה היא תשובה לשאלה מדוע הכלה מסתגרת בחדרה  שעות ספורות לפני חתונתה ומודיעה שהיא “לא מתחתנת” אלו בעצם המילים היחידות שמרגי משמיעה לאורך הנובלה כולה, בשלב מאוחר יותר היא אף תכתוב את המילה סליחה על גיליון ניר לבן, אולם הסליחה שלה כבר איננה רלוונטית.

סירובה של מרגי לצאת מחדר השינה של אמה לאחר שהיא נועלת את עצמה בפנים מפנה את הזרקור אל הדמויות האחרות בסיפור הזה. לא הרבה מאוד דמויות מאכלסות את הנובלה הזו שיש שיגידו שהיא סוג של קומדיה על הבורגנות, לי אישית קשה היה להתייחס אל הטקסט הזה כאל קומדיה, התחושות שחשתי לאורך הקריאה הם תחושות של  מחנק שהולך ומתגבר. מתי החתן הוא דמות שחשתי כלפיה אהדה רבה. כיון שמרגי הכלה היא  נעלמת ונאלמת כל מה שנותר לנו זה תחושותיו שלו, של מתי החתן הנטוש. תוך כדי השעות הללו לקראת החתונה שלא תתקיים אנו מתחילים להבין את מצב העניינים. נדמה שבאיזה שהוא שלב במשך השעות האלו  עניינים מסוימים מתחילים להתבהר במוחו של מתי, הוא מתחיל לתהות  על טיב היחסים בין מרגי לבינו, על האהבה שלהם, האם היחסים הללו בניהם היו אהבה?

אמא שלו “פנינית”  היא הראשונה להעלות את השאלה שמרחפת לכל אורך הסיפור “מה דעתך לכבד ולהבין קצת גם אלה שצריכים לסבול ולשלם על זה שהכלה שלך החליטה ברגע האחרון לפני החופה שהיא לא אוהבת אותך ולא רוצה להתחתן אתך? מטיחה פנינית בבנה ברגע אחד מתוך רבים של איבוד עשתונות. השאלה שלה נופלת על אוזניים פתוחות מתי מתחיל לשחזר את יחסיו עם מרגי ואט אט עולה תמונה לא אופטימית במיוחד של חיכוכים לא פתורים. ושיחות שלא התנהלו מספיק לעומק.

בעוד מתי מפיץ סביבו אנרגיה של בחור צעיר הוגן מיואש במידה ויחד עם זאת לא מיואש עד בלי די וככל שהשעות נוקפות נדמה שניתן לחוש בקצוות של הקלה, משב קליל ודק של הקלה.

דמות נוספת ומעניינת לא פחות בסיפור הזה הוא אילן בו דודה של מרגי, שכל העת נדמה שאין הוא מקבל מספיק זמן “מסך” אולי זהו המבנה של הנובלה שהיא קצרה יותר מרומן ואין בה טיפת מקום מיותר לפיתוח דמויות משניות ואילן למרות היותו דמות משמעותית אשר מקדמת את העלילה, למרות שאין הוא דמות נורמטיבית או דווקא בגלל זה, הוא הדמות הרגועה ששומרת על קור רוח דואגת למי שזקוק לעזרה, מטפל בסבתא הקשישה דואג לאם החרדה מלווה את הפסיכיאטרית שנדמה ששום טובה לא תצמח ממנה ואף דואג לנהג הפלשתינאי שגם הוא מסתבך בעלילה ובסוף ננטש על ידי המשפחה הישראלית שמפקירה אותו לידי כוחות המשטרה. כי  עם כל הכבוד למאמץ שהוא עשה והבירוקרטיה שעמה יצטרך להתמודד להם יש חתונה על הראש.

העלילה מתפתחת ללא הרף עוד פרטים נודעים לנו, דברים מסתבר הם אף פעם לא כמו שהם נראים וגם אם לאורך רוב רובה של הנובלה פנינית מוצגת כמין קריקטורה של אם שתלטנית ומסרסת הרי שדווקא לקראת סופו של הסיפור אנו מגלים את הצד ההומניסטי שבפנינית ומבינים איך בכל זאת מתי בנה הוא איש הגון ובריא יחסית בנפשו שמצליח לראות את כל האפיזודה הזאת אף ממבט מן החוץ.

“והכלה סגרה את הדלת” היא נובלה מעניינת מתפתחת ומסקרנת ולמרות הסיפור הטראגי לכאורה סיפור חתונה שמתבטלת למרות הביטול הזה זהו סיפור של פתיחות של תקווה ואופטימיות.

בבוקר יום חתונתה, היום שאמור להיות המאושר בחייה לפי כל האגדות, נסגרת הכלה בחדר ואומרת שהיא לא מתחתנת. כך מתחיל הסיפור של רונית מטלון. כבר מנקודת הפתיחה, כל אחד יכול להעלות בדעתו איזו סמטוחה מחכה. מה יהיה – הכנות ותכנונים של חודשים יורדים לטמיון – אולם אירועים, אוכל, צלם, מוסיקה, וכל המוזמנים.....במציאות צריך אומץ רב, או סיבה ממש ממש טובה כדי להגיד פתאום – לא! שברו את הכלים ולא משחקים!

אבל זה מה שקורה כאן, והכלה נחושה בדעתה. לאורך כל הספר אנחנו בעצם לא מתוודעים לכלה ישירות, אלא בעיקר דרך מחשבותיהם של אחרים. הדלת סגורה, היא בפנים, שותקת, והעולם מבחוץ גועש. המשפחה, זאת אומרת. אם הכלה, הורי החתן, החתן עצמו, ועוד בן-דוד אילן וסבתא המכונה סבתונה. המתח בסיפור נבנה סביב שתי ציפיות שונות: האחת – להבין את סיבת סירובה של הכלה. מה קרה. והשניה – לפתרון המצב. מה יקרה, מי יגיד את מילת הקסם שאולי תציל את המצב.

וכך מושכת אותנו מטלון להמשיך ולקרוא, ובנתיים אנחנו לומדים להכיר את המשפחה הממתינה בחוץ, המנסה בעיקר למצוא פתרונות. בצורה שמטלון מספרת לנו, יש משהו קומי עד אבסורדי בכל המצב הזה. הורי החתן ואם הכלה, עם כל הדאגה שלהם למה יהיה עם אולם האירועים והאורחים וכל הטררם, בסה"כ הם די פסיביים. עסוקים בשטויות של עצמם, ולא ממש מצליחים לצאת מהסיטואציה ולחשוב ברצינות על העתיד – שאולי זה עתה נהרס – של החתן והכלה המיועדים שהיו אמורים להקים בית ביחד. הדמויות של אילן הבן דוד וסבתונה, הן דמויות של אנשים יוצאי דופן, קצת מוזרים, ויחד עם זאת הכי נורמאליים בכל הסיטואציה. ביניהם שוררת אהבה ורכות גדולה, אילן מטפל ודואג לסבתונה ברכות ועדינות מעוררות הערכה. ולמרות שהם דואגים כמו כולם לחפש פתרון למצב, מדי פעם הם נסחפים לאיזה נמנום או אפטיה שנגזרת מהשעות הארוכות שבהן לא קורה כלום בעצם. והחתן – מה איתו? עליו עוברים תהליכים מעניינים של חיפוש התשובה לשאלה למה זה קרה. הרגשות מתערבבים בו ונעים מהקצה אל הקצה, וגם הוא מגיע למידת סהרוריות מה בסופו של יום. אליהם מצטרפות עוד כמה דמויות הזויות, כמו הפסיכולוגית המיוחדת לעניינים כאלו שנקראת לעזור תמורת סכום לא מבוטל, או עדנאן הערבי (איך לא!) שמגיע עם המשאית שלו והאבסורד של מה שיקרה איתו. ביחד, נדמה כי אנחנו עדים לאיזו מין קומדיית טעויות, קומדיה שחורה, משהו חמוץ-מתוק.

במשך כל זמן קריאת הספר ראיתי לנגד עיניי את הסיפור הזה כמחזה. ממש קומדיה סיטואציוניות מהסוג שרואים בסדרות ה- sitcom. אומנם אם חושבים על זה לעומק – כלה מסרבת להתחתן הוא לא עניין מצחיק כלל ועיקר, לא הסיטואציה מצחיקה ולא מה שמשתמע מכך לעתיד. זה רגע של שברו של חלום, של שבר באהבה. או שמא לא? אולי זו פריצת דרך אל החופש? כך או כך הסיטואציה יכולה להיות גם משעשעת, אם לא חושבים על המשמעויות הכבדות. וזה מה שמטלון עושה לנו. היא לוקחת אותנו לראות את הסיטואציה, ואיך כל אחד ואחד מתמודד איתה אחרת. היא לא מכניסה אותנו בעובי הקורה של האהבה שהיתה או לא היתה בין מתי ומרגי, החתן והכלה המיועדים, אלא רק בקצה המזלג. היא גם לא מספרת לנו יותר מדי אם הסירוב הוא סירוב נגד מוסכמות החברה והצורך להתחתן – או פחד להיות חלק מהאירוע הנקרא "חתונה", או שסירובה מעיד על אי אהבתה למתי, ובזה גם נגמרו היחסים ביניהם (תהיה שעולה במחשבותיו של מתי) או שבכלל הסיבה היא אחרת, איזה שגעון או עניין בלתי פתור של הכלה עצמה, כפי שנרמז מאירועים שעולים בזכרון בני המשפחה. מטלון משאירה אותנו בסיטואציה. ודרך הסיטואציה מציגה לנו דמויות, אולי סטריאוטיפיות, בחברה הישראלית, היחסים שביניהן והאופן שבו כל אחד מתמודד (או לא מתמודד) עם המצב. אין ספק שדרך כך מעלה הספר לא מעט שאלות מעניינות, על היכולת לסרב  - האם זה אומץ או חוסר התחשבות באחרים (לרגעים מתי חושב שהיה שמח גם הוא להנות מהפריבילגיה של פשוט לסגור את הדלת ולברוח ממחויבויות החיים והחברה), על מה שכל אחד מביא איתו כשמגיע משבר, ואיך יוצאים ממשבר, לכאורה פותרים אבל לא באמת פותרים את הבעיה. נושאים כבדים. אבל הספר מטפל בהם בעדינות רבה ובהומור.

ספר נחמד, קצר וקריא ולעיתים משעשע. פה ושם גם עולות תובנות קטנות, מפתיעות, כמו השכתוב של השיר של לאה גולדברג, או מילים כאילו סתמיות שנאמרות על ידי סבתונה, אבל אלו נשארים באויר, כמו נגיעות קלות בשביל הקורא לאסוף או לא לאסוף, כרצונו, כמידת הבנתו. מטלון לא נותנת לנו תשובות ברורות, וגם הסיום – לא בהכרח מה שרצינו. אבל זה מה יש. ככה. ועם זה תתמודדו. בבקשה. 

"משירי הבת האובדת"

'ובדרך אמרה לה האבן:
פעמייך כבדו כל כך.
האת – אמרה לה האבן – 
 תחזרי לביתך הנשכח?