הרומן מתרחש בשלהיי שנות השמונים, ומביא את סיפורה  של זיו, בחורה צעירה בת עשרים, משוחררת טרייה מהצבא, שחלוםמ נסיעתה ללונדון עם חברתה הטובה נגוז עקב אילוצים אישיים.

על מנת לחסוך מעט כסף זיו מוצאת עבודה בתור עובדת ניקיון ושירותים באתר נופש ומרחצאות בצפון הארץ. חמושה בווקמן ואוזניות, מסתובבת לבדה בין מתקני האתר ובמהירות הופכת לאחד מהאנשים ה"שקופים".

באתר זיו נחשפת למעשי שחיתות ,גניבות ושקרים.

ואפילו אולי נרקם איזה רומנצ'יק ואולי לא בין זיו לויצמן, המנהל התפעולי שבפועל מנהל את האתר כולו.

אמנם זיו עושה חיל בעבודתה ומצליחה לנקות את ערימות הליכלוך שהנופשים השאירו אחריהם, אבל באופן ציורי היא נכשלת הגדול. במקום לנקות את העולם מתחלואיו, הרפש והזוהמה "נדבקים" בה וגורמים להתדרדרותה המוסרית. בתחילה הדבר מתבטא בשקרים ובהחלקות קטנות ובסוף במעשים לא חוקיים.

אנחנו רואים איך זיו נכנסת לתוך מחול השדים, אבל השאלה איך היא תצליח לצאת ממנו בשלום.

הספר אומנם מסתיים, אבל מרגיש לי קצת פיספוס, מכיוון שלא כל הקשריים נפרמו.

לדעתי חסרים פרק אחד או שניים והמחברת  משאירה לקורא קו מחשבה פתוח שיסיים את הסיפור כעולה על רוחו.

למעשה אנחנו לא יודעים מה קרה עם זיו, ואיזה שינוי עברה בזמן שהותה במקום.

רומן נחמד וקריא.

שמוליק קטלן.

ספטמבר 2017.

"בלי הווקמן והשירים שבקלטות,  הרגישה חלשה,  תלמידת תיכון מהמושב,  אחת שבהפסקות אין לה עם מי לשבת,  אחת שלא יודעת להצחיק ואפילו לא סתם לומר את המילים המתאימות."

שנות השמונים.

זיו בנדל היא מושבניקית בת 20 שלא ממש מוצאת את עצמה ועובדת בהרבה עבודות מזדמנות.

כשהיא רואה במקרה בעיתון מודעה שמחפשים קוטפי תפוחים בצפון, הגורל מושך אותה לקיבוץ ברמת הגולן, שם היא מתגלגלת דווקא לעבודה באתר נופש עם מעיינות חמים.  

זיו עובדת כמנקה שאוספת כל היום את הלכלוך סביב הבריכה, השירותים וכל מקום אפשרי, חמושה בווקמן שלה, היא נעה בחריצות ממקום למקום ולא ממש מתקשרת עם שאר האנשים מסביבה.

"כשויצמן הניח מידו את השפופרת הוא חש תחושה מעורפלת של אי-נוחות.

משהו מטריד יש בילדה הזו, זיו, הוא לא בדיוק יודע לשים את האצבע.  היא באמת יודעת לעבוד, אפילו שהיא בכלל לא ניראת כמו מישהי שגדלה במושב." (עמ' 29)

באתר הנופש זיו פוגשת אסופה של אנשים שונים ומשונים כמו ויצמן, המנהל התפעולי של המקום שחלומו לפתוח מסעדה שהוא ינהל אותה, נירה אשתו שרק רוצה שיניחו לה לקרוא את הספרים שלה בשקט וכצפוי היא עובדת כספרנית בית הספר של הקיבוץ, חגית האחראית לחנות המזכרות שלא אוהבת את הבנות החדשות שמגיעות לעבוד באתר, בטי שמעבירה שיעורי התעמלות בבריכה וגם עושה הרצאות על איפור וקוסמטיקה ומעוררת את קנאתן ושנאתן של שאר הבנות באתר ואילנה שיצאה מטעם הקיבוץ לקורס קוסמטיקאיות אבל את רוב הפרנסה לוקחת לה בטי, מה שמותיר אותה כעוסה וממורמרת והיא גם לא מהססת לרמוז שזיו אחראית לגניבות החוזרות ונשנות באתר לאחרונה.

למרות הכל, זיו קשורה למקום הפסטורלי והמסתורי וטרודה כאשר בשיטוטיה סביב העתיקות באיזור יש דמות שעוקבת אחר כל צעד שלה.

"מי זה שמשגיח על מעשיה?  מצד אחד כעסה על הפלישה ועל הפגנת הבעלות הגסה,  ומצד שני יש מי שדואג לה-היא לא לבד." (עמ' 107)

זיו מרגישה בדידות גדולה, היא מתגעגעת לחברתה הטובה אביגיל שעסוקה ברומן חדש, מתגעגעת לאביה שעזב לאפריקה ובעבודה היא לא מוצאת חברים לדבר איתם כי רוב האנשים עסוקים בעצמם.

על פניו, במקום שנראה כלפי חוץ כמרגיע ופסטורלי, הביצה גועשת ורועשת מתחת לפני השטח.

גניבות, שחיתויות, בגידות, טובות הנאה, מלחמות של אנשי הגרעין אל מול השכירים והרבה תככים מאחורי הקלעים סובבים את העלילה וכשהספינה מתחילה לטבוע, כל אחד דואג להציל את נפשו ולמעשים הרעים יש השלכות שאין מהם דרך חזרה.

הספר "ווקמן" הזכיר לי מאד את שנות התשעים כשעבדתי בבתי מלון, האינטריגות מאחורי הקלעים בין המנהלים והעובדים כשבאמצע יש את האורחים שלא מפסיקים לדרוש ולקטר גרמו לי לשמוח שמעכשיו כשאני מגיעה לבית מלון אני רק אורחת ולא מארחת.

פחות הזדהתי עם דמותה הסגורה והמופנמת של זיו אבל חשתי אמפטיה כלפי דמותו של ויצמן שהתרוצץ כל היום באתר הנופש כדי לרצות את כולם ונותר מתוסכל מכך שהוא לעולם לא מרצה את עצמו, ולא מגשים את חלומותיו ואת תשוקותיו הכמוסות.

זהו ספרה השלישי של הסופרת מעין בן הגיא, ילידת קיבוץ דגניה ב', קדמו לו הספרים "ים ויבשה" והספר "גודאי".

קריאה מהנה,

חגית