איזה יופי של ספר. שמונת הסיפורים שבקובץ מתרחשים בקיבוץ הדמיוני יקהת, בסוף שנות החמישים. באותה התקופה הקיבוץ היה בגדולתו. הכל היה של כולם. לכולם יש הכל, ולאף אחד אין כלום. אידיאולוגיה. לינה משותפת. מתחלקים בכל. הקיבוץ הוא זה שמחליט. אין "אני" יש רק "אנחנו". הקיבוץ מחליט מה תאכל, איפה תישן, מה תלמד, מתי תלמד, במה תעבוד. וכן, יש כאן גם "אהבה חופשית". לא כמו ילדי הפרחים, אלא כמו ב"קיבוץ של אז". (למשל – מתקלחים עד גיל 12 היחד, חיים ללא חופה וקידושים)
בספר זה עמוס עוז חוזר להתחלה.
לא רק להתחלת הקיבוץ, כי אם גם ל"התחלה שלו" האיור שעל עטיפת הספר הוא של "ארצות התן", קובץ סיפורים שיצא בשנת 1965. (המהדורה הראשונה, המקורית, הוצאת מסדה), בספר "ארצות התן" היו 3 סיפורים שעמוס עוז כתב בגיל 23.
יש לי כל כך הרבה לכתוב ולחלוק ולספר, עד שאני פוחדת שההמלצה לא תהיה יותר ארוכה מהספר.
בספר זה אין עלילה. הסיפורים הם לא בעלי עלילה, הם סיפורים של אווירה. הסיפורים נשזרים זה בזה ויוצרים מרקם נפלא. הדמויות כל כך אמיתיות, כל כך מוכרות שאפשר פשוט לגעת בהם. סיפורים על הווי, על גברים, נשים, ילדים, ילד חוץ ועוד. על חלומות הגדולים והתקוות הקטנות. הייתה לי הרגשה של "הנה חזרתי הביתה" לנעלי בית נוחות. אני קראתי והתמוגגתי.
בזמן האחרון יצאו הרבה מאד ספרים על חיי הקיבוץ. ולאו דווקא ספרים אוהדים.
הספר הזה מסופר בקול שקט ומפוייס.
אבל.....
מתחת לפני השטח זה סיר לחץ. סיר לחץ על אש קטנה. (והאמת, שלא מזמן התבשיל התפוצץ לחלוטין). אין פרטיות. כולם מתערבים. רכילות חוגגת. רגשות שנאה/קנאה שאותם אי אפשר לנטרל. אנשים נפגעים. לא הכל יפה וירוק. ואם ירוק – אז הדשא של השכן כנראה ירוק יותר.
אני, באופן אישי, כאשר הייתי נכנסת לקיבוץ, הייתי מרגישה את הלחץ, למרות הפסטורליות והדשאים הירוקים. משהו בי תמיד מתקומם. ואולי אלו זיכרונות ילדות. בשנת 1960, בגיל 9 הגעתי כעולה חדשה, כילדת חוץ לקיבוץ. ניסיון שלא צלח, וכנראה שהשאיר בי לא מעט צלקות.
כהמחשה הנה מספר דעות מהספר.
על גזענות
"בכלל, יש לי דעה אופטימית מאד על הספרדים. אנחנו נצטרך להשקיע בהם הרבה, אבל ההשקעה תשתלם. בעוד דור או שני דורות הם יהיו בדיוק כמונו". (עמוד 58)
על פמיניזם
"עם זאת הכיר בלבו בכך שהשיטה הקיבוצית מיסודה עושה עוול תמידי לנשים ודוחקת אותן כמעט בלי יוצאת מן הכלל לעבודות השירות, בישול, ניקיונות, טיפול בילדים, כביסה, תפירה וגיהוץ. הנשים אמורות ליהנות אצלנו משוויון גמור אבל השוויון ניתן להן רק בתנאי שתתנהגנה כגברים ותיראנה כגברים: אסור להן להתאפר או לצבוע שפתיים ועליהן להימנע מכל גינוני נשיות" (עמוד 98)
אחווה? (הצחקתם אותי. יש יותר פולני מזה?)
"באמת? למה שאני אצביע בעדו? מה, כשזליג שלי ביקש לפני שש שנים לעבור לעבוד בכרם, אתם תמכתם בו? כולכם הצבעתם נגד. כל הצבועים והצדיקים ביחד. אחר כך דיברתם יפה מאד בהלוויה שלו" (עמוד 116)
אידיאולוגיה
"בקיבוץ הצעיר פרץ ויכוח אידיאולוגי בשאלה מי ילון בלילות בצריף התינוקות: תורנות בין ההורים או תורנות בין החברים? הויכוח נבע ממחלוקת עמוקה יותר, האם התינוקות שייכים, עקרונית, להוריהם או לכלל קהילת הקיבוץ? [....] שלושה ערבים, עד אחת אחרי חצות, רבו חברי הקיבוץ בשאלה אם להכריע בויכוח בהצבעה גלויה או בהצבעה חשאית"(עמוד 44)
והשפה של עוז....ללקק את האצבעות:
"היום היה שרבי נמוך ומעיק".
"כולם חברים אבל רק מעטים הם חברים"
"אסנת שתקה. בלבה חשבה שהאכזריות בעולם נפוצה הרבה יותר מאשר רחמים, ויש לפעמים שהרחמים עצמם הם צורה של אכזריות."
אז על מה הסיפורים?
כמו שכתבתי אין הרבה עלילה, יש אווירה.
רווק מזדקן שלא אוהב שנוגעים בו, גנן. מדבר רק על כל האסונות שמתרחשים בכל העולם.
מכתבים בין אישה נבגדת ובין המאהבת.
מורה ומחנך בן 50 העובר לגור עם התלמידה שלו בת 17.
ילד חוץ, שרוצה/לא רוצה להיות כמו כולם, אך לא יכול להתנתק מהשורשים שלו.
ילד קטן בן 5, שמעט שונה משאר ילדי הקיבוץ.
מזכיר קיבוץ שמנסה לעזור לכולם
הויכוח האידיאולוגי, האם להרשות לגורם חיצוני לממן לימודים של בן קיבוץ
ועל אידיאליסט זקן וגוסס
יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לכתוב
אבל.....
לכו לקרוא לבד.
כאמור
אני קראתי, נשאבתי התמוגגתי.
עמוס עוז נולד בירושלים להוריו פניה ויהודה-אריה קלוזנר. (ספרו "סיפור על אהבה וחושך" אחד הספרים היפים והמוערכים שנכתבו בארץ). בגיל 15 עזב את ירושלים ועבר לקיבוץ חולדה. עמוס עוז נשוי לנילי, אותה הכיר בקיבוץ ולהם שלושה ילדים. (פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה. דניאל הוא מוזיקאי ומשורר ) משפחת עוז מתגוררת בערד. כמו כן עוז הוא חבר האקדמיה ללשון העברית. עמוס עוז הוציא (לפי ספירה שלי) 29 ספרים.
עמוס עוז קיבל את פרס ברנר על "הר העצה הרעה".(1976). זכה בפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (1992). חתן פרס ישראל לספרות (1998). חתן פרס גתה היוקרתי באירופה על ספרו האוטוביוגרפי 'סיפור על אהבה וחושך' (2005). ב-2006 זכה בתואר דוקטור לפילוסופיה לשם-כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים על תרומתו לספרות הישראלית ובהערכה על חלקו בשיח הישראלי ובהאדרת שמה של ישראל בעולם.
באותה השנה קיבל עוז אף תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע. במאי 2007 נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. עוז היה מועמד לפרס נובל בספרות (2007) , עמוס עוז זכה בפרס דן דוד לשנת 2008. באותה השנה קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.והוכרז כחתן פרס היינריך היינה לספרות.
עוז זכה בפרסים נוספים: פרס Femina Etrangere הצרפתי, אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס חופש הביטוי הנורבגי, המדליה הבינלאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, בפרס קורינה הגרמני על מפעל חייו, ופרס נסיך אסטוריאס לספרות לשנת 2007.
