הגיע היום בו התאכזבתי ממותחן.

שני ילדים בני שש, פטריק וריס, נחטפים מביתו של ריס ומאז אבדו עקבותיהם. עשר שנים מאוחר יותר, וין מקבל מייל אנונימי שנותן לו מידע אודות הימצאות הנערים בלונדון והוא  ניגש לבדוק את הנושא. על פניו, הוא מאתר את אחד הילדים, שבינתיים נהיה נער, אך מאבד את עקבותיו ולכן הוא מזעיק את ידידו מיירון בוליטר. בדרכים פתלתלות הם מצליחים לחלץ את פטריק אך אין זכר לריס.

מי חטף אותם? איפה הם שהו ובאילו תנאים? האם פטריק זוכר משהו? מדוע איש לא שילם את הכופר שנדרש?

זה ספרו השלישי של הרלן קובן שאני קוראת והראשון שהדמויות של וין ומיירון מככבות בו. היו רמיזות לספרים קודמים בסדרה אך עדיין זה לא פגם בעלילה העיקרית. הסיפור נע בין גוף ראשון לשלישי ולטעמי זה היה תמוה ואף מיותר. ידוע שהרלן קובן כותב בתבנית קבועה ומוכרת ודווקא בגלל זה בחרתי לקרוא את "בבית" כרגע כי התחשק לי מותחן קליל ומרענן. התאכזבתי קשות.

מה שיפה בספרי מתח זה שהם תופסים את הקורא כבר על ההתחלה, אם לא בעמוד הראשון אז לפחות בפרקים הראשונים. קראתי וקראתי וקראתי וחיכיתי להיתפס...לא קרה. הטקסט כתוב בצורה מונוטונית, עתיר תיאורים ודיאלוגים ואף מונולוגים משמימים שלא תרמו לעלילה. חיכיתי שהספר יתרומם אפילו אחרי מחציתו וזה בכל זאת לא קרה. בשלב יחסית מוקדם היה די ברור מי האשם, אך נותר לדעת למה ואת הפרטים. היו שאמרו לי שהסוף מצמרר, מטלטל, מרעיש, מדהים, ואו ואי אלו סופרלטיבים...צר לי רבותיי, חוויתי שונה מאוד משלכם. לקרוא מותחן ולהיות אדישה לכל אורכו, לא להרגיש את האדרנלין, את העקצוץ שמגרה את הקורא לשחק אותה בלש ולנסות להיכנס לעובי הקורה זה פשוט צובט בלב. יצאתי עם תחושת החמצה מהספר הזה. שמחתי שהיה איחוד בין החברים על אף שלא הכרתי אותם ואת התגלית ממש בסוף הפרק האחרון היא היחידה שריגשה אותי טיפה. בשורה התחתונה, כריכה צהובה שעוררה בי סלידה מהספר כי אני שונאת צהוב אך בגלל שזה הרלן, חשבתי שהתוכן יפצה, ושוב, זה לא קרה. יש לציין שאני בין הבודדים שלא אהבו את הספר ממה שראיתי ואני שמחה שאני נמנית על אותו מיעוט. הקריאה לשיקולכם.

הרלן קובן הוא יצרן של ספרי מתח. מפעל משגשג, שמנפנף בתוצרתו הבינונית בגאווה מגוחכת. 

פעם הוא הפציע בארצנו עם הנעלמים ודיו חיוור והצייד והזדמנות חוזרת ואל תגלה והתמימים, כולם ספרי מתח מצוינים על פי כל קנה מידה. ראו ההוצאות כי טוב (למען האמת, הוצאת ידיעות ספרים) הוציאו מהמחסן לאוורור את סדרת מיירון בוליטר, נשפו על האבק ותרגמו לעברית. 

אהה... סדרת מיירון בוליטר ברובה קדמה לספרים האחרים ובעיני היא הרבה פחות טובה. 

מיירון בוליטר הוא בחור יהודי, ילד טוב ניו ג'רזי, חנון אמיץ מארץ הגיבורים, ישר כסרגל ובעל סגולות הכאה הדומות מעט לאלה של ריצ'ר (עם כוריאוגרפיה פחות איכותית). אבל מיירון מוקף בעדת פריקים, אאוטסיידרים בעלי מוזרויות שאמורות לתת את הגוון הקומי לספרים, אבל התוצאה מגוחכת, שלא לומר קצת מגעילה ומעצבנת. 

ראש וראשון הוא ידידו המופלא וין, מיליונר אקסצנטרי ומטורף, שפותר כל בעייה באלימות אצילית. סינדי הגדולה, ענקית לאורך ולרוחב שלובשת בגדי לאטקס הדוקים כנקניקיית רחוב, זורה, הוא סוכן המוסד לשעבר, שלמה אברהם, המגדל זקן וחובש פיאה ג'ינג'ית, פוקהונטס הקטנה, היא אספרנסה, שהייתה מתאבקת בוץ נשים והפכה למשפטנית, הקיצר, להגיד שזה משעשע, לא ולא, האוסף הקירקסי הזה גורם לספרים להפוך לפארסה יותר מאשר לקומדיה.

אבל לא רק הטובים שנמנו לעיל הם חיות מוזרות (קובן אימץ את התקינות הפוליטית על ידי תיאור הדמויות הביזאריות והפיכתן לאנושיות) אלא גם האויבים הם אוסף מוזר ומטורלל לא פחות. וכל גן החיות הזה מוריד את הספר בכמה רמות.

עשר שנים לפני האירועים העכשוויים נעלמו שני ילדים בני שש, שאחד מהם בנה של דודניתו של וין. הבנתם? מי שיודע מי זה וין הבין משהו, כל השאר יקבלו מושג במהלך הקריאה. 

וין עושה כל מאמץ כדי למצוא את הילד (המאמצים של וין תמיד כוללים אלימות קשה אבל מסוגננת ובוכטה שמנה לכיסו של מישהו). הוא מקבל איזה רמז בנוגע לילד השני שנעלם ופותח במסע ציד אישי.

הסיפור הגרעיני הזה: הילדים, מה שקרה, הדרך בה נעלמו, האופן שבו הושפעו משפחותיהם מהטרגדיה, הסודות והשקרים, כל זה יכול היה להיות סיפור קלאסי טוב של הרלן קובן. אבל קובן מוכרח לערבב את כל התוספות המעצבנות הקבועות שלו, שנמנו לעיל, וכך הוא הורס את הספר של עצמו. 

בנוסף לכך, לפעמים הוא פונה אלינו הקוראים עם תובנות מבריקות, יענו, וקלישאתיות למהדרין, והזחיחות שלו הופכת למשהו מעיק.

בקיצור, לא קראתם, לא הפסדתם. אני עצמי כבר הבטחתי לעצמי הרבה פעמים שלא לתמוך במפעל של קובן ושוב כשלתי. בנאדם לא יציב נטול עמוד שדרה, אנכי.

האמת היא, שהכוכב השלישי ניתן לספר בעיקר בגלל הדמעות שנצצו בעיני בפרק שלפני האפילוג.
גם דמעות הן כוכבים. 

נ.ב. מי שרוצה ששמו האמיתי יופיע בספר של קובן כשהוא מעטר דמות בדיונית מהספר, מוזמן לתרום סכום נאה לארגון כלשהו ושמו יככב בספר הבא. נגיד שהייתי תורמת, מי ערב לי שקובן יקרא בשמי איזו יפהפייה שהיא גם חכמה במיוחד וגם מקסימה ולא איזו דמות ביזארית דוגמת סינדי הגדולה? 

סיפור מתח משובח מתחילתו ועד סופו.

הסיפור למעשה מתחיל כעשר שנים אחורה בזמן,

שני ילדים בני שש, ממשפחות עשירות ועמידות,  נחטפים בצורה מוזרה ביותר ועקבותיהם נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה.

אחד הילדים הוא הבן של הבת דודה של מיודענו ווין והשני הוא חברו הטוב.

ווין וחברו הטוב מיירון התחילו לחפש אחר השניים, אבל החיפושים העלו חרס.

כעבור עשר שנים מגיע, לווין מידע על המצאו של אחיינו מדרגה שניה, ויחד עם חברו מיירון בוליטר, מתחילים לחפש. הם מצליחים למצוא ולהחזיר ילד אחד, והילד השני חומק להם בין האצבעות.

ואיך לא, הילד שחמק ולא הוחזר הוא דווקא האחיין של ווין.

חזרתו של הנער המתבגר לוטה בערפל. בתחילה הנער לא מתקשר, מבודד על ידי משפחתו, ולא מספק פרטים על חברו שלא חזר.

לאט לאט צצות ועולות השאלות : האם הנער שחזר הוא באמת זה שנחטף ונעלם לפני עשר שנים?

ואיך בדיוק כל סיפור החטיפה קשור לפאט גאנדי,

פדופיל הודי,  העומד בראש רשת סחר בבני אדם וזנות ממין זכר?

ככול שהתעלומה מסתעפת חברים טובים וישנים, מצטרפים לעזרה כמו זורה, אספרנזה וסינדי הגדולה, ומיקי בולטיר וחברתו.

דמויות אלה נמצאות כמעט בכל הספרים הקודמים של המחבר, וכאשר כולם מצטרפים ביחד, הדבר מהווה עונג צרוב.

העלילה בספר קיצבית וזורמת, והאקשן שורה בין כל דפי הספר. ברגע שהתחלתם אז יש בעיה, כי אי אפשר לעזוב. פתרון התעלומה אינו מובן מאליו, וסוף הספר משאיר את הקורא פעור פה.

נהנתי מאוד ושוב המותג הרלן קובן לא איכזב.

מומלץ.

שמוליק קטלן

מאי 2018.

תקשיבו, הסופר הזה פשוט מוצלח! בכל ספר הרלן קובן מצליח לשאוב אותי. יש בו קסם שאני לא מצליחה לפענח עד הסוף. 

מצד אחד בסגנון הכתיבה שלו ישנה הרגשה של קלילות, מצד שני הכול מרגיש נכון, מותח, קצבי במקומות הנכונים כך שהכי חשוב שמאוד נהניתי.

התגעגעתי למיירון בוליטר (!!). ישנן דמויות שאני פשוט נהנית לעקוב אחריהן ובוליטר הוא כזה.

הספר הנוכחי מתחיל מסצנה בה מככב וין, האחד והיחיד, זה לעולם לא יעזוב את מירון לבדו ויהיה עימו באש ובמים. כבר שנה שוין ובולטיר לא נפגשו. וין היה זקוק לאיזושהי התנחתא אך הכול משתנה וין בטוח שהוא ראה אחד מתוך שני ילדים שנחטפו לפני כעשר שנים, בעקבות טיפ שקיבל הוא פונה למיירון והשניים יוצאים במרדף. הנושא בהול שכן אחד החטופים הוא קרוב משפחה של וין. המרדף מתחיל בהילוך גבוה, הרבה מוטל על הכף. החיים הנוחים שמיירון סיגל לעצמו בשנה החולפת עומדים לעבור טלטלה ולעלות הילוך. זהו התקציר ממש על קצה המזלג שכן כל רמז נוסף  יהרוס את הטוויסטים הקיימים בעלילה.

הסיפור כתוב בשני קולות: גוף ראשון של וין, גוף שלישי של מיירון – טכניקה זו משולבת בקריאה רציפה מאוד והדבר אינו מבלבל כלל אשר גורם לעלילה להיקרא כמשהו מאוד אישי, במיוחד לאור הקרבה של וין לנושא.

אני אוהבת מאוד את הכימיה בין הדמויות, במיוחד זו המתרחשת בין מיירון וין. ביניהם ישנו קשר ייחודי אשר משלים אחד את השני. הפעולות שלהם יחד, הדיאלוגים, צורת החשיבה המאוד חכמה יוצרת עניין וסקרנות בתוך הטקסט. דמויות המשנה הקבועות גרמו לי לחייך ואלו החדשות העמידו את הגיבורים בפני מצבים לא פשוטים אשר יצרו סיפור מותח ועלילה מעניינת.

הספר מכיל קצב נהדר, דיאלוגים קולחים, הרבה הפתעות כמו שקובן יודע לכתוב.

מומלץ – קריאה מהנה,

יעל