בעת קריאת הרומן המפעים ״עד שיום אחד״ של שמי זרחין, חשתי כמתבונן בתמונת פסיפס ענקית, צבעונית וססגונית, ששמה הוא: ״החברה הישראלית לדורותיה״. בספר הזה היה מימד מיוחד במינו שהוא רק שלו. הרבה מעבר לעלילה קולחת ולעיתים מותחת ועוצרת נשימה, הרבה מעבר לתיאור רגעים אנושיים במלאכת מחשבת של פסל במילים, והרבה מעבר לבריאת כל דמות כבעלת בידול, קצב, מינעד חיים ויצירה מלאה משל עצמה, יצר הסופר מימד נוסף והוא יכולת , נדירה להערכתי, לשזור ולארוג אריג פרוזאי אחיד וזורם המורכב מאינספור בדים שונים ולעיתים אף מנוגדים באופיים זה לזה .

 כל דקויות הוויתה של החברה הישראלית במשך שלושים שנים, כאילו התלכדו ברומן הזה יחדיו לכדי סיפור אחד המורכב מאינספור פריטים. פסיפס של ממש. ולמרות הסכנה של שעטנז וערבוב יתר של פני הישראליות באשר היא, מצליח שמי זרחין למנן ולנהל נכון את מלאכת השזירה והאריגה לאריג הרמוני וניפלא במיוחד. מעגל יחסי עדות ישראל השונות, מעגל יחסי עולים מול ותיקים, מעגל יחסי יהודים וערבים, מעגל יחסי דתיים מול שאינם דתיים, מעגל יחסי הדלים והשרויים בעוני אל מול המבוססים כלכלית, מעגל יחסי ישראלים אל מול בני משפחותיהם החיים מחוץ לישראל, מעגל יחסי גברים ונשים, מעגל יחסי החיים בפריפריה אל מול החיים בתל אביב, מעגל חיי הישראלים בעת שלום ובעת מלחמה, מעגל יחסי תומכי תנועת העבודה אל מול תומכי חרות ובגין.. כל המעגלים הללו ונוספים מצויים בכל אחד מרגעי ההתקדמות העלילתית.

 שמי זרחין מפליא לשלוט בכל מעגל שכזה בפני עצמו וכאמור לחבר בין המעגלים וליצור תמונה אחת, מרתקת , מרגשת ויחידה במינה. ובכל היופי הזה צומח וגדל מול עיני הקורא הנותרות לחות לא אחת, שלומי, הגיבור המרכזי. ואני כותב גיבור מרכזי ולא ראשי במכוון, שכן על הבמה ישנם גיבורים דרמטיים וראשיים לא פחות משלומי, אלא שהוא החוט המקשר, הוא נקודת המוצא ממנה ואליה כל המעגלים שתארתי יוצאים ומתחברים זה לזה.

 וגם את העובדה הזו אהבתי מאוד. העובדה שיש גיבור שהוא כנקודת מרכז למעגל ענק וממנו יוצאים רדיוסים אינסופיים לכל הגיבורים האחרים הקשורים אליו בקשר עבות, צומחים בזכותו ומצמיחים אותו . גם זו לטעמי ייחודיות פרוזאית שנהניתי לגלות בספר. ומעל כל אלה מרחפת אהבה עמוקה טבולה ברגעי סכנת חיים, מרחפת לעיתים בין להיות טו לחדול, אהבה שנועדה להיות אל סיכוייה להגשים את עצמה כמעט וחא קיימים. אהבתם הלא ברורה אך המאוד נוכחת, של שלומי ואלה. וזו אהבה שמתחילה בילדות המוקדמת וזו אהבה שעוברת טלטלות , וזו אהבה שהמורכבות שבה לעיתים מעבירה אותה לרגעים למישורים לא שפויים וגם את נושאיה, שחומי ואלה, היא לעיתים טורפת . אבל היא נוכחת ותנכח בנם , מוגשמת או לאו, עד ליום בו יעצמו עיניהם. ״עד שיום אחד״ הוא סיפור מופלא שמרקד בין חבלי הכביסה וסמטאות טבריה , בין הרי גליל בואכה ארץ גולן העוטפים אגם כינרת, בין בליל שפות, תרבויות, רגעים הסטוריים מכוננים, ובין אהבות, שנאות, קנאות ויצרים עזים. שם , בתערובת האנושית הזו , מתפתח לו שלומי .

דרכו אנו מתוודעים לעולמה של רוחמה אמו הגבוהה ואוהבת השירה העברית , לעולמו של רוברט אביו נמוך הקומה וארוך השיער ולעולמו של חיליק, האח החולני שמשמש לשלומי לא אחת כמורה נבוכים. ומהמשפחה הגרעינית אנו מסתעפים באופן מרתק אל יתר הדמויות ומשא חייהן, כל אחת והמעגל הישראלי המרהיב שהיא מבטאת והרדיוס שבו היא מחברת את שלומי אליה. שם , בכינרת שלו שהיתה ושאותה חלם כחלום, מתחיל אצל שלומי הכל. וגם עולמה של אלה מתחיל לפעום בתוכו ברגע בו הוא מתחיל לרשום במוחו את הזכרונות: ״שני ילדים בנימדבע שוכבים על הגג.ילד וילדה, האחד הוא שחומי, השניה היא אלה. הם שוכבים בין דודי השמש ורואים איך מוציאים גופה מהחלון. זה הרגע שבו מתחיל מוחו של שלומי לרשום. הוא רושם תמונות חדות וגם עמומות. כותב ואוגר ריחות טובים וריחות מבחילים, דברים שהיו ודברים שבוקעים עכשיו. זה לצד זה נערמים שברי דיבור וציוצים של בכי ורשרושי צחוק וחריקות נשימה כבדה, וגם אדים של זעם, וגלים צפופים של געגוע. והמוני מילים. ערימות של מילים״ ( ״עד שיום אחד״- עמוד 9).

זהו רומן סוחף שכל פעם שנאלצתי להניחו בצד ולחזור אל שיגרת יומי המחייבת, עשיתי זאת בצער, וכל פעם שיכולתי לשוב ולהתמזג אליו, חשתי אושר גדול. אין לי ספק שגם מלאכת עריכתו הספרותית של הרומן , לאור יריעתו הרחבה מאוד וציר התנועה בזמנים המאתגר שמניע את עלילתו, היתה מלאכת מחשבת בפני עצמה וכבוד לעורכת רונית ויס - ברקוביץ. ״עד שיום אחד״ של שמי זרחין- ספר עברי , ישראלי, מרהיב וממגנט. כמה שאני שמח שלקח זמן, די הרבה זמן, עד שיום אחד זכיתי וקראתי וניפעמתי עד מאוד.

אז אתחיל מהתחלה ... כשהלכתי לספרייה התלבטתי בין שני ספרים "הקמע" שהומלץ לי ע" חברה טוב (ספר העוסק בשואה) והספר הזה.
כמתלבט בין שני הספרים בחרתי בסוף בשמי זרחין (רציתי ספר קליל יותר)

הבחירה הזו התבררה כבחירה מוצלחת (את הקמע אקרא בהזדמנות אחרת – אם משהו קרא וממליץ אשמח לשמוע)
את שמי זרחין אני מכיר כבמאי ותסריטאי מוכשר שבאמתחתו "אביבה אהובתי" ,"הכוכבים של שלומי" האהובים עליי מאוד.
שמי זרחין גדל בטבריה ומיטיב לתאר אותה בסרטיו וכן בספרו זה.

כך זה מתחיל:
"שני ילדים שוכבים על הגג. ילד וילדה. האחד הוא שלומי, השנייה היא אלה הם שוכבים בין דודי השמש ורואים איך מוציאים גופה מהחלון.
זה הרגע שבו מתחיל מוחו של שלומי לרשום.
הוא רושם תמונות חדות וגם עמומות כותב ואוגר ריחות טובים וריחות מבחילים דברים שהיו ודברים שבוקעים עכשיו זה לצד זה נערמים שברי דיבור וציוצים של בכי ורשרושי צחוק וחריקות נשימה כבדה, וגם אדים של זעם, וגלים צפופים של געגוע, והמוני מילים
ערמות של מילים"

הספר מתאר בחן את שלומי ילד גמלוני קצת מעט חולמני ...בן לרוחמה ורוברט ואח גדול לחיליק.
הספר מצייר בצבעים נפלאים את כל הדמיות על שלל סיפוריהם , סיפורה של העיר טבריה בשנות ה-70.
והוא נע בין צירי הזמן וסיפורי האנשים בזרימה נפלאה ..
עם הקריאה הקורא מתוודע לדמיות כולן לעברן , לסיפור חייהם הצבעוני השזור בטבריה והכנרת על שורשי ילדותם – ומה שהפך אותם להיות מי שהן.
(מה הוא סוד אהבתם של רוברט ורוחמה , מה מותם של הוריו של רוברט השפיע על נפשו ...)

נחזור אל ציר העלילה ... העלילה סובבת סביב שלומי ואהבתו לאלה השכנה ..אלה היא בת להורים ניצולי שואה שהם מוגדרים "אבק אדם" ילדה מיוחדת ומסובכת .. הקופצת מגג הבניין בו הם גרים אל ערימת החול.
ושלומי מוצא בא נפש תאומה ואהבה .. והאהבה הזו היא מתפתלת עם נפתולי החיים בטבריה לעיתים ממומשת ולעיתים נראית מרחוק אך תמיד היא עמוק בליבו של שלומי.
"מאז ביקר בבית החולים לא ראה את אלה. וכל הזמן הזה וגם עתה, כשהוא שוכב על הגג, מנקרות בראשו עיניה הקרות ורוחשים בו הדברים שאמרה. בתחילה רצה בכל מאודו לשאול לפשרם אבל עם הזמן הפכו דבריה לגוש כעס ושנאה , כיצד ייתכן שלצד געגועיו אליה שוכנים גם טינה וזעם, נעם יחדיו בתוכו בסערה מעייפת כל כך "
אלה כבת לאם ניצולת שואה היא נפש מורכבת ושלומי לעומתה היא נפש פשוטה יותר והחיבור הזה יוצר קשר עמוק ומיוחד שתי נשמות אבודות.

במשך הספר הקורא יתוודע לעולם בטבריה לאנשיו לביה"ס של שלומי על תלמידיו ומוריו על החיים בארץ בשנות השבעים לאחר מלחמת ששת הימים לפוליטיקה של אותם הימים בגין או גולדה.
הספר מחולק לשלוש שנים שונות ובכל חלק אנחנו פוגשים את שלומי ואלה בשלבי התבגרותם כילדים וכנערים וכבוגרים.

אז מה שבה את ליבי שהתאהבתי בספר:
היכולת של שמי זרחין ופה רואים את כשרונו הגדול כקולנוען לצייר ולהחיות את הדמיות והמקום – ומי כמוהו כתושב טבריה מיטיב לעשות זאת.
את צבעוניותם של האנשים .. על הטוב והרע ..את האוטנטיות מרגישים בכל מילה הכתובה בספר.
ומעל הכלל סיפור אהבה יוצא דופן.

אני ממליץ בחום.