ספר קסום ומדויק להפליא. אמא קומי של אלדד כהן סוחף אותך מהעמוד הראשון, עם התיאור המסתורי של האבא מעיני רוחו של יודה, ילד בן 12. יודה, שכל הספר נכתב ממבטו, מספר לנו שאמא שלו אמרה לו שאבא שלו רופא, אבל רק עכשיו היא אמרה לו שהוא גם חי. הספר פותח במפגש בין האמא והאבא כשיודה יושב במסדרון ומנסה לדמיין את שיחתם מבעד לדלת הסגורה, ובסוף רק מצליח להגניב מבט חטוף דרך הפתח כשמישהו יוצא מהחדר. כך מתחיל מסעו של יודה בחיפוש אחר אביו. אבל החיפוש הופך מרתק במיוחד – כי יודה הוא ילד רגיש במיוחד. יודה גדל עם אמו והוא שותף מהצד לכל מאבקיה בקשיי החיים. מהעיניים האוהבות של יודה, מיד מתאהבים גם בדמותה של האם, ורד – או גברת ורד כמו שקוראים לה בבית הספר ובשוק, המורה לחשבון והאישה הכי יפה בשוק. 
זהו הכוח של הספר הזה – הדמויות המיוחדות והאהבה הרבה שבה הן מתוארות. כי יודה אוהב. יודה אוהב את אמו, את סרן אבוט "שומר השוק", את בעלי הבסטות הססגוניים – ששון תפוחי אדמה, ניסים דגים, האחים בן-אר"י והבנות ממרקיית הבנות, את מופיעי הרחוב ז'אן דארק וסילביה, וכמובן את חברתו רונית. ודווקא מעיניים אוהבות, יודה מבחין בכל הרגישויות והקשיים של כל אחד ואחת, וזה הכי אנושי שיש והכי מחבר. 
השפה האסוציאטיבית והזורמת היא עוד חוזקה של הספר. בכל סיטואציה מציאותית, אלדד כהן לוקח אותנו לתוך הראש של יודה ואיך הסיטואציה נראית ממבטו, מה היא מזכירה לו ואיזה עוד פרטים הוא מוסיף מדימיונו של ילד, ודמיונו אכן הולך רחוק. כך אנחנו לא רק מתודאים למה שקורה במציאות אלא גם לרובד נוסף של מחשבות, רגשות, רצונות ומאווים, והתרחשויות ממקומות וזמנים אחרים. אבל מה שיפה, שאלדד כהן לא עוצר כאן. הוא משנה לנו את המציאות שתתאים לדמיונו של הילד, ובכך הופך את הסיפור לפנטסטי וקסום. כך מופיעה האישה עם השמלה האדומה בטליתא קומי לפגוש את סרן אבוט ולהתאהב בו מיד, רק כי יודה הילד רוצה כל כך חזק. כך חוליו איגליסיאס יעיר את אמו מתרדמתה, כי זה מה שהאהבה עושה. והקסם הזה, והתקוה שהלא אפשרי יהפך לאפשרי, מלווה את הספר כולו וממלאה את לב הקורא. 
משחק אחר בשפה או באופן הביטוי שמעניין במיוחד הוא הביטוי של רגשות או מחשבות מנוגדים ממש באותו המשפט ועם חזרה על אותן מילים. זה כל כך יחודי לילד יודה, וכל כך שובה לב. למשל – כשהוא רק מכיר את הילדה מבית הספר , רונית, ומתחיל להתאהב בה, הוא מספר לחברו סרן אבוט וכותב "סרן אבוט לא מבין למה אני לא רוצה לראות אותה אם אני רוצה לראות אותה" (עמ 84). הפשטות הזו של אופן הביטוי מצליחה לתפוס את עומק ומורכבות הרגשות, ולהעבירן לקורא. 
עוד מבט מעניין עובר בספר דרך ההתיחסות מעיני ילד לפיגועים של אותה תקופה בירושלים, ובפרט בשוק מחנה יהודה. בעיני הילד יודה, הפיגועים הם חלק בלתי נפרד מהמציאות שהוא מכיר. ובגלל שיודה הוא ילד עם דמיון עשיר ורגשות עזים ועם מעבר מהיר ממציאות לדמיון – התיחסותו לפיגועים היא לעיתים צוהר למתחולל בעולמו הפנימי - כשהוא סוער וכועס ומרגיש שהולך להתפוצץ בפנים הוא מייחל למחבל שיגיע ויפוצץ את השוק, כשהוא מחכה למפגש עם חברתו הוא רק מקווה שלא יגיע איזה מחבל שיהרוס לו את התוכניות. כל ההתיחסות היא ממבט של ילד, שהיא כמובן שונה מאוד מכל היבט אחר של הפיגועים – פוליטי, חברתי או אישי. 
לב הספר הוא כמובן הכמיהה לאבא והמסע ליציאת קשר איתו מרגע שיודה יודע על קיומו. והמסע הזה הוא בעיקר מסע רגשי שמלווה בהרבה המתנה והכנה. ובנתיים ברקע, רבים אחרים ממתינים לאהוביהם בטליתא קומי, ואמו אף היא ממתינה למשהו, אולי לאהבה שתגיע. ויודה הממתין ומצפה בעצמו, גם ממתין עם כל האחרים, ורוצה ומייחל בשביל כל אחד מהם. במיוחד רבה כמיהתו לאושרה של אמו. אולי יכול היה הספר להיקרא "אבא, בוא" אבל הוא נקרא "אמא, קומי", כי כמיהתו של יודה שאמו תהיה מאושרת היא לא פחותה מאשר כמיהתו שלו לאבא. וזה יופיו. בעדינות רבה, ברגישות, בחמלה ובאמפטיה, שואב הספר את הקורא להצטרף לכמיהתו של יודה ושל כל האחרים.  
ברקע, ירושלים של שנות השמונים. שוק מחנה יהודה, האוטובוסים, גן סאקר, טליתא-קומי, בית הספר בגבעה הצרפתית, התחנה המרכזית והדרך לתל-אביב – איך לא, כל סיפור על ירושלים צריך לכלול גם את הדרך לתל-אביב, אולי כמו התודעה של רבים מהירושלמים. למי שחי בירושלים בשנות השמונים, זוהי הזדמנות נפלאה לצלול חזרה למקומות ולתחושות ולחוות אותם קצת אחרת. אבל גם למי שלא - הספר יקח אתכם לעולם שקט ומופלא שלא ידעתם שיכול להתקיים ברעש ההומה של שוק בעיר הגדולה. תענוג צרוף. לכו לקרוא.