הבניין והבית
יש הפתעות בחיים. אפילו לטובה. והן הכי כיפיות כשהן מגיעות ככה משום-מקום, בסופו של עוד יום דביק ומתיש (תזכרו: אני לא מזיעה, אני זוהרת), כשרף הציפיות מאופסן בכלל במחסן בערך מתחילת הקיץ, מאחורי איזו ערמת ארגזים שהתמוטטה, מהחום או מכשל הנדסי של העורם, שלא היה בשיעור הזה בפיזיקה בתיכון (וגם אם היה – ספק אם היה מפנים משהו, אבל זה כבר סיפור אחר ולא קשור). להפתעה המענגת הקטנה שלי קוראים "מרחב מוגן", ספרה החדש של עדי זליכוב-רלוי (ידיעות ספרים).
אני מודה ששם הספר, שהקונוטציות הנלוות שלו מתקשרות אצלי כולן למלחמה (בבקשה אל תקראו לזה "מבצעים") לא ממש משך אותי. גם כשהפכתי אותו, וקראתי בגב הספר שמדובר ב"בבניין אחד" ישר הבהב בזיכרוני "שלוש קומות" של אשכול נבו ו"תמונות מחיי הכפר" של עמוס עוז ושאלתי את עצמי במה היא תחדש את האמצעי המוכר הזה, וכשקצת למטה קראתי עוד (אני חייבת להפסיק לקרוא מה כתוב שם, אני הרי יודעת שזה נועד בעיקר למכור ולא בהכרח לעשות חסד עם הספר) שזה "קובץ סיפורים..." עוד פחות בא לי לפתוח את הספר, כי אני ממש לא חובבת סיפורי קצרים – בלשון המעטה. אבל – הימים ימי אוגוסט כבדים (לגמרי התחממות גלובלית) ומותש לי, הספר כבר היה ביד שלי, השעה הייתה מאוחרת, ולא היה לי כוח אפילו לגשת לערמת הספרים שעל שולחני לראות מה עוד ממתין שם בסדר ובשקט. אז פתחתי. ובעמוד 14 (הקובץ מתחיל באמת רק בעמוד 11), בסופו של הסיפור הראשון כבר דמעתי, בשני כבר נכבשתי, ונזכרתי איך היה אז, וזכרתי את עכשיו של הדור הצעיר ממני, שעובר את הגרסה העכשווית של הריון-לידה, ובעמוד 44 כבר נתקלתי במשפט שמתמצת בדיוק את מה שהספר הזה עשה לי: "לפעמים סיפור קצר זה בדיוק מה שאדם צריך כדי להשיב את נפשו."
כן, אלה סיפורים קצרים, אבל זו שרשרת אחת, רבת חוליות צבעוניות. כן, זה בניין שמחבר ביניהם, ודיירי דירה וקומה אחת צצים ושבים גם בסיפורים אחרים, אבל הסיפורים אינם מוגבלים רק לדיירי הבניין, אלא גם לשלל דמויות שאיכשהו נקשרות באנשים ובמקום. כן, אלה פיסות חיים שונות שמצטרפות לפאזל גדול אחד, אבל כזה שדומה יותר לתמונה שצוירה בצבעי מים שמתמזגים ומיטשטשים, יוצרים ומציפים בעיקר אווירה ורוח ותחושות ואמוציות, ולא ציור שנעשה בעיפרון חד ואפרורי, כזה שמשרטט בדייקנות פוצעת תמונה מחודדת שיש רק דרך אחת לראותה. כן, כל סיפור עומד בפני עצמו וכולם ביחד נקשרים, אבל הקשרים רופפים ומשאירים הרבה מרחב לקורא להשלים את החסר ואף סיפור אינו חותר לאיזה פאנץ'-ליין חד משמעי אלא רק מושך וממשיך הלאה, בתובנות נקודתיות, כמו החיים.
זליכוב-רלוי כותבת ישראליות, גם כשגיבוריה חיים בניו יורק. הבניין ברחוב שלומציון המלכה בתל אביב, שבו מתרחש הכול ובו או אליו קשורות כל הנפשות הפועלות, הם לגמרי מכאן, כולל ההיסטוריה והביוגרפיה של מי שנולדו וגדלו בו, מי שעברו אליו, עובדים בו או עם דייריו ומי שעזבו. והכתיבה שלה לא רק יפה מבלי לזעוק "אני יפה" מכל משפט, היא גם חושית מאוד –מעלה ריחות וניחוחות, צלילים ורחשים ומראות, אורות וצללים וקולות. בין הסיפורים שלה שאפתי שוב את ריח מעקה העץ הכהה בחדר המדרגות בבניין הישן בו התגוררה סבתא שלי בתל אביב (באחד העם, אם אתם חייבים לדעת), מצמצתי שוב את אפלולית חדר המדרגות כשכבה האור (והוא תמיד כבה מהר מדי לרגלי הילדותיות הקצרות) בבית בו אני גדלתי (ברחוב הירקון, אם אתם שוב חייבים). והרגשתי את החול של הים בין האצבעות, ראיתי את הפיקוסים, נשפתי שוב על ראשי-סבא של סביונים, שמעתי את רעשי העיר והרגשתי את הדופק שלה בין הדפים.
"לרגע אני מדמיינת ששמעתי מאחת המרפסות הדהוד קריאה צוהלת לארוחת ערב, ורוצה לעלות ולטבול לחמנייה רכה בחלמון חם המתפזר על הצלחת ומותיר בה דבק מתוק-מלוח, כמו כל הגעגועים כולם", אומרת אחת הדמויות באחד הסיפורים, וזו בעיניי הגדרה מדויקת ונפלאה לגעגועים, שהם רק אחד מהרגשות שעולים ומתערבלים בקריאה בספר הזה. יש כאן גיבורות וגיבורים מכל הגילים, יש דילוגים ועצירות בזמן קדימה ואחורה, החל מ-1939 ועד 2018, ההווה, יש מבט לאחור ומבט קדימה; יש שילוב נכון, מהנה ומנחם, של צביטות קטנות בלב וחיוכים בנשמה, לא משנה בני כמה אתם, מה מכל זה יהדהד מוכר לכם אישית, ואם בכלל גרתם אי-פעם בתל אביב.
ספר מקסים, מלא פניני-משפטים לשמירה וציטוט, בדיוק הדבר הנכון לימים האלה, ובכלל.