אליהו הנביא הוא הדמות העומדת בלב הספר, הספר כולו שלו. בזכות ספר זה לומדת אני עליו גם שלא ידענו. כאן מצוירת דמות שלמה ורבת גוונים, דמות מיוחדת היא  המלווה אותנו כל הדורות עד כדי כסא מיוחד לו בליל הסדר המסורתי שלנו גם היום (אפילו בימי קורונה ) ואין שני לו בחשיבותו ובציוריותו המרהיבה.
מחקר רב נדרש ליונתן יוגב לאסוף פרט לפרט, פיסה לפיסה של מידע, רמזים, מסורות כדי לבנות את דמותו של אליהו כדמות שלמה ועדיין אניגמטית. בהיותו דר' למקרא ומזרח הקדום מלאכתו מלומדת ומיוחדת ואנחנו כולנו נהנים מתוצאותיה.
בכתיבה יפה ושוטפת העלילה שמתפתחת ממקום דרמטי של פרידת אליהו מאחיו אלידע ומגלעד מולדתו והליכתו לשומרון ל"משימת התאבדות" ומתעצמת כאילו איני מכירה את הסיפורים, לא מודעת למאורעות ומגלה את הכל מחדש דרך המתח וההתפתחויות עם הבזקים לעבר  וראיית העתיד. הימים הם ימי מלכותו של אחאב ואשתו הצידונית איזבל. מלאכתו של אליהו קשה ומרובה.
אוהבת אני ספרים המקימים לפני דמויות מקראיות תוך שילוב של קטעי מקורות שונים ודמיון ספרותי מפותח התואם את הנסיבות ואת הדמות. בספר הזה הבנייה המשולבת מוצלחת במיוחד וברמה גבוהה. כשמופיעות דמויות ואיני מוצאת אותן לא בזיכרוני ולא וויקיפדיה, אני נפעמת. כשאירועים מתוארים בעיני דמיונו של הסופר, אני מתרגשת בהתפעלות מיצירתיותם. 
כמה נפלא התיאור של אליהו, הטבע שסביבו ושהותו במערת קדמונים בנחל כרית. בדידותו, תחושותיו ומחשבותיו, השתלבותו בטבע, יחסי שכנות עם עורבים ועוד. נפלא ומופלא, כולל יכולותיו להבהיר אש, "להפנט" דג, לשאת ולתת עם עורבים ובעיקר – להפריד בתוכו בין הגוף לבין הנפש ולאחדם מחדש.
תיאור נוסף, מופלא בעיני, הוא של אליהו בסיפור החיית הילד המת. החוויה הרגשית שלו, הפרדתו בין גופו לבין נפשו וצלילתו למעמקים. באיזה תהליך רגשי בלתי צפוי זה הזכיר לי אסוציאטיבית תיאורו הגאוני של דויד גרוסמן את הימלטותו של ברונו שולץ בחברת להקת דגים בספרו שבעיני הוא פאר היצירה הספרותית "עיין ערך: אהבה" (1986, הוצאת כתר). דגים, לא נפשות, אבל השתנותו של ברונו שולץ במשך הזמן, בהיותו במים, איכשהו העלו את ההקשר בהווייתי. נפלאות דרכי הנפש!
אצטט קצת: "חשכה הייתה כל מה שראה (אליהו) בהתחלה. רוחו נעה במהירות מטה אל מעמקי האדמה, חלפה על פני החול הלבן שהפך לאדום ואז לשחור, ואז לסלעים ולעפר, והוא המשיך מטה, אל עבר מי התהום אשר מתחת לאדמה. מים כה שחורים ואפלים שבהם היו דגים גדולים, חיוורים, חסרי צבע ועיוורים, והוא המשיך לצלול. ...... מתחתם ראה תנועה והוא ירד אליה, אל עבר ים הנשמות. ..... אליהו פתח את פיו והשתמש בקולו המיוחד, העל טבעי...."דניאל בן עלמת מצרפת!" .... תנועה נראתה משאלו ..... מתוך הגל יצאה שלוחה לבנה ... אליהו ראה שהיא מתקשה להתרומם....... צלל, אחז במה שהצליח והרים אותה מתוך המים השחורים...." ועוד ... ועוד (ע' 254-256). עוצר נשימה!
תיאוריו את האיש אליהו, כאביו והתלבטויותיו, נאמנותו ואמינותו ללא סייג באל האחד, אלוהי האבות, מרתקים הם. יותר ממעשיו, מניסיו ומהתנבאותו. לראות את אליהו האיש, הדמויות שבחייו (אחיו, אשתו ועוד), נסיבות חייו ואורח חיי העם (כולל חצר המלך ובראשה אחאב ואיזבל = דמויות מלאות להפליא!), על מסירותו ועל מנהגיו זאת גדולת היצירה של הספר. קול מדבר אליו והוא הולך. קול מדבר והוא עושה. באין קול – הוא ממתין. מה אומר לו הקול – איננו יודעים, רק הוא שומע. והסיום – קול דממה דקה.
לסיום, אצטט מעט מאחרית "לשון הספר היא מודרנית באופן יחסי, בייחוד מפי המספר. מטרתי הייתה לייצור סיפור בעל נגישות לקהל הרחב, ולכן אנאכרוניזם זה מכוון. .... מילאתי את החלל בין השורות בסיפור המקראי זה כדי לענות על שאלות רבות העוסקות בדמותו של אליהו כאדם...". 
ומכאן, וממקום של הנאתי הרבה מקריאת הספר, אני ממליצה עליו! קריאה מהנה!