במקבץ הנוכחי נמצאים ארבעה סיפורים קצרים ומסה. לכאורה מדובר בעלילות מאד פשוטות ואפשר אפילו לטעות ולהתייחס אליהן כריקות מתוכן, נטולות בשר. אבל העלילות הללו, קצרות ככל שתהיינה, מורכבות ועמוקות הרבה מעבר למה שנראה על פניו. הן עוסקות בחיים ובמה שנסתר מאיתנו וטרם למדנו לשאול עליו. עוסקות בשאלות רוחניות הנוגעות בחלק המעשי של החיים.
את הספר גמעתי בתוך שעה קלה, ככל הנראה משום שאכן מדובר בספר קטן וקצר. אבל בתום הקריאה נוכחתי כי אין לי דעה מגובשת. לאחר שנת לילה התעוררתי עם מחשבות קודחות על הסיפורים שקראתי. לקחתי לי שעה ארוכה ופנויה מכל מעש וישבתי לקרוא שוב. וצדקתי בתחושתי כי יש להעניק לספר מחשבה רבה כדי לרדת אל סוף דעתו של המחבר.
סיפור ראשון - מאבק
22 עמודים בהם מתואר משחק שחמט דרמטי המתרחש בגני לוקסמבורג בפריז.
ז´אן בן השבעים הוא מלך השחמט האזורי – מעמד הגורר בוז כעס מצטבר מצד יריביו ללוח המשחק. זה לא שהוא מומחה למשחק או כישרון גאוני נדיר – לא. ז´אן פשוט משחק בחכמה. לא בערמומיות, לא בנטילת סיכונים ועם הרבה חישובים המסייעים לו להימנע מליפול במלכודות הנטמנות על הלוח. ועל זה הם שונאיםאותו.
לכן, כשמגיע בחור צעיר, זר ומסתורי וקורא תיגר על ז´אן, ברור שהקהל ינהר אחריו בסגידה עיוורת ויכתירו למלך החדש עוד בטרם יחל המשחק.
הם עומדים נרגשים עד עומק נשמתם מן המעשה הזה. עכשיו הוא יכול לשחק ככל העולה על רוחו, הם ילכו אחריו ממסע למסע עד הסוף, ואחת היא אם יהיה הסוף זוהר או רע ומר. הוא הגיבור שלהם עכשיו, והם אוהבים אותו[20].
ומרגע שמתחיל המשחק, הקהל מלווה כל מהלך של הצעיר בקריאות תדהמה מעריצות ועצירות נשימה תכופות. את ז´אן הם מכבדים בקריאות זלזול ותקווה לנפילתו.
אבל משהו מיוחד קורה שם על הלוח. משהו גדול בהרבה ממשחק שחמט. נדמה כי קריאת התיגר היא לא של הזר על המבוגר, הקריאה היא של ז´אן על עצמו. בסיום המשחק מתחילה הדרמה האמיתית ועולות השאלות הנוקבות המחייבות התמודדות וקבלת החלטות.
סיפור מרתק במיוחד. אהבתי.
סיפור שני - הכּוֹרַח של העומק
לתערוכת הביכורים של אמנית מתחילה בתחום הרישום מגיע מבקר אומנות המציין את עבודותיה כראויות אם כי חסרות עומק. עד מהרה מכריזים כולם כי הצדק בדבריו, נחמדת היא וטובה אך עומק אין לה.
היא ישבה מחרישה בדירתה, שברה לה את הראש ובמוחה הייתה רק מחשבה אחת, שלפתה את כל שאר המחשבות ובלעה אותן כתמנון מעמקים: "למה אין לי עומק?" [32].
מהו אותו עומק וכיצד משיגים אותו? מכאן ואילך מתחילה שרשרת אירועים טרגית שראשיתה בחיפוש העיקש וסופה בייאוש המכלה.
מה שהדהים אותי יותר מכל היה הכישרון המופלא הזה של זיסקינד. לא מלים גבוהות, לא לשון נמלצת –דווקא שפה מדוברת, פשטנית למדי, כמו נכתבה לצרכי הבנתו של ילד קטן. לא נובלה שלמה הפרוסה על פני דפים למכביר - 7 עמודים קצרים בלבד הוא הצטרך כדי לגולל עלילה חזקה כל כך. טעונה כל כך.
אחד הקטעים החזקים והנוגעים שקראתי.
סיפור שלישי - צוואתו של רב-אוּמן מוּסָר
ז´אן-ז´אק מוּסָר נולד בשנת 1687. בבגרותו קנה לו את מקצוע התכשיטנות והגורל הביא אותו לפריז, שם עבד אצל רב-אומן שבמותו הוריש לו את העסק והאישה. עם הזמן נחל הצלחה ייתרה בתחומו והפך לרב-אומן המבוקש ביותר ברחבי העולם. בהגיעו לגיל 55 והוא מפליג בעושרו, מוסר מחסל את עסקיו ועובר אל וילה מחוץ לעיר, שם בכוונתו להשקיע בפיתוח אהבתו לתחום הספרים והמדעים.
אבל התכניות לא מתנהלות כפי שתכנן. ערוגת ורדים נבולה מביאה אותו לגלות תגלית מפעימה שככל שתתפתח ומחקרו יעמיק, כך תכבוש הפרנויה את נפשו.
את הסיפור הוא מגולל ממיטת חוליו, כשהוא גוסס ממחלה משונה המנוונת ומשתקת את גופו בשיטתיות. הסיפור, אותו הוא מפנה אל קורא עתידי כלשהו, אמור להוות תגלית מרעישה שרק קורא בעל אומץ-לב ורוח יוכל לעמוד בה.
דווקא סיפור זה, בן 32 עמודים והכי ארוך במקבץ, דווקא הוא שמפורט כל כך, עדיין לא הצלחתי להכיל ולהפנים. ברור לי כי מאחורי העלילה מסתתר רעיון שבו עדיין לא הצלחתי לגעת. המיוחד בסיפור הוא החזרה על המלים והתיאורים של אותה תגלית מרעישה, כמו יש בה הצורך להשריש.
מעורר סקרנות ומגרה את המחשבה.
סיפור רביעי - Amnesie in litteris
... מה היתה השאלה? אה, כן: איזה ספר הרשים אותי, השפיע עלי, הטביע עלי את חותמו, עיצב אותי, טלטל אותי, ואף "העלה אותי על הפסים" או "הוריד אותי מהפסים".[70].
מה הייתם עושים לו הייתם מגלים שלקיתם ב- amnesie in litteris – אובדן גמור של הזיכרון הספרותי? זה לא כמו לקרוא הרבה ספרים בפרק זמן מסוים ואז תוכנו של אחד מהם יישכח. הו לא, מדובר במחיקה כוללנית של כל מה שגמעתם עד כה מעולם המלה הכתובה. כל סיפור, כל ספר, כל עלילה, כל סצנה. לקרואולשכוח. וזה אף מחמיר. להגיע ליום בו תתחילו לקרוא ספר ועד שתגיעו אל סופו, כבר תשכח מכם התחלתו...
אני צונח על הכסא של שולחן הכתיבה שלי. זו בושה, שערורייה. שלושים שנה אני יודע לקרוא, וגם אם לא קראתי הרבה, בכל זאת קראתי כמה וכמה ספרים, וכל מה שנשאר לי מהם הוא הזיכרון המאוד מעורפל שמישהו מתאבד ביריית אקדח, בכרך השני של רומן בן אלף עמודים.[77-78].
אדם מנסה להיזכר בשיר כלשהו וכל שעולה במוחו הן מלות הסיום: "שַׁנֵּה חַיֶּיךָ". הוא מחפש בספרייתו לשלוף את הספר שיכול לומר עליו כי שינה אותו, אך ככל שינבור בין המדפים, יגלה כי אין הוא זוכר מאומה מעלילות ספריו, אותן קרא במהלך חייו הקצרים. התגלית המצערת הזו מובילה אותו לחשוב כי במצבו הנוכחי אין כל ערך לחייו. בצר לו הוא מקבל תיאוריה שתטען כי אובדן זה הוא בבחינת ברכה. ויודע הוא כי זו אך נחמה צולעת.
מבנה לא שגרתי יש לסיפור הזה. הרבה מתוכן העלילה, לפחות אצלי, הושלם מתוך מה שאני עצמי הענקתי לה ממני. כבר בקריאה ראשונה ריגש אותי הסיפור, ובקריאה חוזרת עדיין נפעמתי מהכוח שהוא אוצר בתוכו.
מסה - על אהבה ומוות
לנתח מסות סיימתי בעת סיום לימודיי. אין לי כל כוונות לשוב ולעסוק בזה. אספר בקצרה כי המסה, כשמה כן היא, עוסקת בתמציתיות בחקר האהבה, המוות והשילוב בין שניהם – מן הסתם שילוב נצחי.
זיסקינד מלווה את הכתיבתו במספר דוגמאות, החל בשלושה קטעים קצרים המתארים סצנות אהבה, דרך דוגמאות מהעולם המיתולוגי ועד לישו הנוצרי, כאשר אין הוא פוסח על סוקרטס, אפלטון, אוסקר ויילד, גתה ועוד. וכמובן – איך אפשר לעסוק בנושא מבלי לספר את סיפורו הטרגי והמצמרר תמידית של אורפאוס.
אנחנו יכולים להבין דברים כאלה, כלומר, אנחנו יכולים להעמיד את עצמנו במקומם של אנשים שמתאבדים בגלל ייסורי אהבה, או מניחים שיהרגו אותם למען האהבה. לולי כן, כיצד ייתכן שאנו יכולים לקרוא את "ייסורי וֶרתר הצעיר", את "אנה קרנינה", "את מדאם בובארי" או את "אפי בריסט" בלי להתרגש? אבל הנקודה שבה ההבנה שלנו נפסקת, העניין שלנו גווע ומפנה את מיקומו למיאוס גמור, מגיעה כשארוס מטיל את עצמו אל זרועותיו של תנטוס בכוח רב כל כך כאילו הוא רוצה להתמזג עמו, כלומר, כשהאהבה מבקשת למצוא את צורת הביטוי הנאצלת ביותר שלה, ואף את מימושה, במוות. [110]
