בספר "ענייני עבודה" שוחח פיליפ רות עם מיטב הסופרים, הוא שאל אותם על יצירותיהם שיצאו לא מכבר לאור, על הדמויות בספריהם, אוטוביוגרפיה לעומת בדיון, איך הם מגדירים רומן? זיכרון כנאמן לאמת, לעומת שכחה אפשרית? שענטז של בדיון ומציאות חיים? חשיבות התיעוד?
אמצעים אלו עומדים בפני הסופרים בעת כתיבתם את יצירותיהם. בין הספרים שפיליפ רות ראיין: עדנה אוברייאן, מילן קונדרה, יצחק בשביס זינגר, איבן קלימה, אהרן אפלפלד, פרימו לוי.
בין השאר פיליפ רות מנתח ניתוח ספרותי את יצירותיו של סול בלו ומחווה דעתו כולל נתינת תקציר קורות החיים של הצייר פיליפ גסטון, הוא מחווה גם את רשמיו מכתיבתו של ברנרד מלמוד, כולל חשיפה של קשריו האישיים עם ברנרד מלמוד ואשתו.
מבין הסופרים שהכי הרבה התרשמתי מהראיון איתם:
1. פרימו לוי - פרימו לוי כתב ספרים אוטוביוגרפיים, למעט הספר:"אם לא אימתי" הבדיוני. הוא עבד כמנהל בית החרושת לצבעים ונשאל ע"י פיליפ רות על השילוב בין שני התפקידים, פרימו לוי לא הצטער על עבודתו כמנהל בית החרושת לצבעים ומבחינתו יש שני התבטאויות לאישיותו א. כימאי ב. סופר. פיליפ רות מראיין אותו על ספריו, בעיקר על "הזהו אדם"? "ההפוגה" ו"מפתח כוכב" ו"הטבלה המחזורית".
2. אהרן אפלפלד - טוען שניסה לתעד את קורות חייו במחנה בצורה אוטוביוגרפית ותיעודית, אך לא הצליח להיות שבע רצון מהתוצאה. מבחינתו הכתיבה הראויה והמצליחה, היא כתיבה שזורה בבדיון ומציאות. אירועים שאכן קרו ואירועים בדויים. סיפורי השואה נשמעים כזוועות שלא יאומנו, דווקא הבדיון שמשולב במציאות עוזר לרכך את סיפור הזוועה ולתת נופך של אמינות. אפלפד רואה בכתיבת אוטוביוגרפיה תיעודית סיכון של חטא לזיכרון וסיכוי לעוות אותו. במסגרת הראיון פיליפ רות גם תיאר את חייו של אפלפד כילד בן שמונה פרטיזן, שבורח מהנאצים ומדי פעם קומוניסטים מסייעים לו במזון. חלק מסיפור חייו הוא תיעד בספר: "הכתנת והפסים", בספר הזה הדמות הראשית היא ילדה נטושה.
3. איבן קלימה - בספר מתואר איך התגברו על האיסורים של פרסום ספרים רבים בצ`כיה הקומוניסטית, הפתרון היה: "סמיזדט"- פרסום חשאי של יצירות ספרות רציניות במספרים מצומצמים. מענה מלאכותי לצנזורה. סופרים שילמו מחיר אישי, נאסר עליהם לכתוב בפראג הקומוניסטית והם עבדו למחייתם בעבודות פרך קשות כגון: סלילת פסי רכבת, עבודות חקלאות, בניית גשרים ועוד. עבודות שמלכתחילה לא היו מוכשרים להם.
ישנה ביקורת על מילן קונדרה בקרב הצ`כסלובקים הטוענים שהוא מתאים את עצמו לספרות המערבית ומנותק מ"החיים האמיתיים" בצ`כיה וישנה נגדו טרוניה מהסיבה שלא השתתף במרד של אנשי הרוח במשטר, מרד שחלק מהסופרים והאמנים שילמו מחיר של פיטורים ממשרות ואיבוד החירות האישית. פיליפ רות גם מבדיל בין כתיבה בעידן הקומוניסטי, כאשר השלטון מאיים על שלוות האזרחים ולעתים אפילו על חייהם, לעומת כתיבה בשלטון דמוקרטי כשיש חירות וחופש לאנשים. כאשר אין צורך שוב לכתוב על מאסרים של אנשים חפים מפשע ושליחה למחנות כפייה. כמו כן איבן קלימה דן ומנתח את יצירותיו של קפקא ועד כמה הם רלבנטיים לשלטון טוטלטירי. למעשה השלטון הקומוניסטי אסר לקרוא את כתבי קפקא והשמיד אותם. איבן קלימה הקביל את "הטירה" של קפקא באנלוגיה של אינדיבידואל חסר אונים מול מערכת פוליטית דורסנית ומאיימת. לפחות הסוף בצ`כסלובקיה הוא סוף טוב, עת החופש ניצח ו"האוול" סופר התמנה לעמוד בראש צ`כסלובקיה (מתנגד משטר לשעבר). רוח החופש האנושית ניצחה שם.
4. בשביס זינגר - בשביס זינגר כתב בשפת אידיש בפולין לעומת ברונו שולץ שכתב בפולנית. אלה שכתבו באידיש נתפסו בעיני היהודים שכתבו בפולנית כפשוטי העם ואילו אלה שכתבו בפולנית נתפסו בעיני כותבי האידיש, ככאלה שויתרו על המורשת היהודית הענפה כתרבות מעמיקה ומרשימה ויותר מדי רצו להיטמע בקרב הגויים.
כעשר שנים לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והרבה לפני כיבוש פולין, יהודים רבים שלטו בהגמוניה התרבותית של פולין: הם שימשו כמבקרים, סופרים ועורכים. פיליפ רות מראיין את בשביס זינגר בעיקר על המורשת הספרותית של ברונו שולץ וניתוח יצירתו. ברונו שולץ היה בן להורים מתבוללים ולמרות הכל הוא הושלך לתאי הגזים ב-1942.
5. מילן קונדרה - ספר הצחוק והשכחה- הצחוק: קונדרה תמיד זיהה בצ`כיה מי נאמן לשלטון הסטלניסטי ומי לא לפי חוש ההומור, חוש ההומור היה שייך דווקא לאלה שלא היו סטליניסטים.
שכחה- הקומוניזם בצ`כיה רצה להשכיח מהצ`כים את עברם התרבותי, הוא אסר על פרסום יצירות של גדולי הסופרים הצ`כים, כולל קפקא ואסר על מאתיים סופרים לפרסם את יצירותהם. הרס התרבות והמורשת הצ`כית שקולה לשכחה מבחינת קונדרה. קונדרה התוודע למקרה שסופר הצדיק הריגת סופר עמית וחבר טוב בשם הדמוגוגיה הקומוניסטית. קורבן שווא מועלה למוקד בשם השיטה הפוליטית.
6. עדנה אובריאן היגרה לאנגליה מאירלנד. היא נשאלה ע"י פיליפ רות, על מקומה של אירלנד בכתביה והגעגועים למולדתה. אחרי הכל מקביליה האירלנדים ג`ויס ובקט חיו כל חייהם באירלנד מולדתם. וכן סול בלו שניסה לעזוב את שיקגו חזר אליה זמן קצר אחרי עקירתו מרצון. עדנה אובריאן טענה שהיא מרגישה שייכת לבריטניה ואינה מרגישה צער עמוק או קשיים בשל כבלי הניתוק ממולדתה. היא כותבת ביצירתה בעיקר על נשים בודדות, נשים שנעזבות לנפשן ע"י גברים בוגדניים ומשתמשת בכתיבתה בחומרים מחייה האישיים
7. סול בלו - פיליפ רות מנתח רבים מספריו ובינהם גם: "הרצוג" ו"הנדרסון מלך הגשם" הנודעים. סול בלו שזר בספריו אירועים משיקגו עיר הולדתו. פיליפ רות כתב בספרו שלדעתו הרצוג הוא הספר הטוב ביותר של בלו.
התרשמותי מהספר: אני נהניתי מאוד לקרוא את מרבית הספר, גיליתי עובדות חדשות על סופרים נבחרים, בעיקר על חייהם האישיים, וכן חלק מתקצירי עלילות הספרים פיתו אותי לנסות להשיג את הספרים ולקרוא אותם, כמו כן למדתי כמה תובנות על כתיבה מסופרים נחשבים.
אני בהחלט ממליצה על קריאת הספר, בעיקר לחובבי קריאת ספרות פרוזה איכותית וטובה וכן לחובבי הכתיבה.
מספר ציטוטים מעניינים: קונדרה על מהות הרומן, או מהו רומן מבחינתו:"רומן הוא חיבור ארוך בפרוזה סינטתטית, המבוססת על משחק בדמויות מומצאות. אלה הן המגבלות היחידות. בתואר "סינתטי" כיוונתי לרצונו של הסופר לתפוס את הנושא מכל הצדדים וככל האפשר במלואו. מסה אירונית,נרטיב של רומן, רסיסי אוטוביוגרפיה, עובדה היסטורית, גחמה של הדמיון- העוצמה הסינתטית של הרומן מסוגלת לשלב את כולם לכלל שלם מואחד בדומה למוזיקה פוליפונית.אחדות של ספר לא צריכה לצמוח מן העלילה, ויכולה להנתן על ידי הנושא. בספר האחרון שלי יש שני נושאים כאלה: צחוק ושכחה"- עמוד 102 ענייני עבודה- פיליפ רות
"אירועים, בין אם מציאותיים ובין אם מדומיינים, מוכרחים להיות בעלי משמעות כשלעצמם, ואמורים לפתות את הקורא התמים בעוצמה ובפיוטיות שבהם". עמוד 106- ענייני עבודה, פיליפ רות.
ציטוטים מעניינים של עדנה אובריאן: "זה המחיר של היותך סופר. העבר רודף אחריך- הכאב, התחושות, הדחיות, הכול. אני בהחלט מאמינה שההיצמדות הזאת לעבר מבטאת תשוקה לוהטת, גם אם חסרת תוחלת, להמציא אותו מחדש וכך לשנות אותו. רופאים, עורכי דין, ואזרחים יציבים רבים אחרים אינם נגועים בזכרון עיקש. בדרכם שלהם הם עשויים לסבול מאותן הפרעות כמוני וכמוך, אלא שהם אינם יודעים זאת. הם אינם מתעמקים". עמוד 111- ענייני עבודה, פילפ רות.
פיליפ רות, שאל את עדנה אובריאן, האם סופרות נתקלות באותן קשיים כמו סופרים (שאלת מגדר) ותשובתה היתה: "בהחלט. אין שום הבדל, גם אתה מנסה כמוני,ליצור יש מאין, והחרדה היא קיצונית.תיאור חדר העבודה של פלובר, על הקללות וקריאות המצוקה המהדהדות בו, עשוי להתאים לכל סופר. עם זאת, אני בספק אם היינו מקבלים בברכה חיים חלופיים. במלחמת היחיד הזאת יש משהו סטואי". עמוד 120- ענייני עבודה, פיליפ רות.
