הספר איצ'ו וברנרד מביא  את סיפורם האמיתי של שני אחים -יצחק (איצ'ו) ודוב (ברנרד) ומשחזר את מסעם הנוראי החל מהיום בו הוצאו עם משפחתם מביתם שבהונגריה והובלו ברכבות לאושוויץ ועד חייהם היום, בישראל. שני האחים שניצלו בזכות החלטתם להישאר בחיים אחד בשביל השני מדברים לראשונה בחייהם על הזוועות שעברו בשואה ועל ההחלמה הלא פשוטה לאחר המלחמה.

במהלך העדויות קולה של אדלר כמעט ואינו נשמע, אך מפעם לפעם ישנם קטעים קצרצרים המביאים את החוויות והתחושות שלה בזמן כתיבת הספר, גם הן מובאות בגוף ראשון.

הסופרת, מלכה אדלר, מביאה את עדותם בגוף ראשון בשפה פשוטה ופלסטית, מפורטת וחודרנית. הסופרת לא מרחמת על הקורא ומביאה את עדותם של השניים לא צנזורה וללא מקום לדמיון, כפי שכתבה עליזה ציגלר בהקדמה לספר - "בספר הזה, נדמה לי שנעשתה החלטה. החלטה אמיצה - ללכת עם הדברים עד הסוף. לא לחסוך בתיאורים. לא לוותר על פרטי הפרטים. אלה שכאשר אתה קורא אותם אתה מבין מה זאת אומרת היו שם כינים. כי אתה כמעט מרגיש אותן מטיילות על גופך"

אני לא יודעת אם הערך הספרותי של "איצ'ו וברנרד" גבוה, זהו לא ספר מופת ואין כאן כתיבה מדהימה עשירה בדימויים חכמים. זהו ספר שערכו הרב הוא בעדויות החשובות והמצמררות, העדויות הכל כך חיות המרעידות את נימי הלב.

ספר שלא פשוט לקרוא אותו, אך חשוב מאוד לקרוא אותו!

ציטוטים נבחרים:

"לא ידעתי מאיפה היה להם כוח להתאבד. המשכתי לעמוד במסדרים בגלל שלא יכולתי לחשוב על תוכנית אחרת" (עמ' 95)

"המלחמה נפסקה בעולם אבל לא בלב של בני-אדם. אני ידעתי, המלחמה לא תעזוב אותנו לעולם. כמו ששמים ברזל מלובן על גוף של עגל. העגל מזדקן, המספר נשאר בלי שינוי." (עמ' 195)

"אצל הגרמנים היינו זבל, ובארץ ישראל היינו צאן"

"הריח של אושוויץ לא עזב לי את הלשון ואת האף ולפעמים באו גם קולות רעים באוזניים" (עמ' 334)

"הייתי בטוח שהעם שלי הולך ונגמר, במקרה הטוב ילמדו עלינו בספרים. לא, לא, גם ספרים הם שרפו. אולי ילמדו עלינו בבתי-קברות, לא! הם שברו מצבות בשביל לרצף כבישים." (עמ' 337)

"המוות באושוויץ כמו חתונה. יש תזמורת, יש צלם, יש אנשים, אבל באושוויץ לא היה אוכל" (עמ' 357-8)

"לפעמים שני אססמנים הובילו אלף יהודים רעבים. מה, לא יכולנו להרוג שני אססמנים? ואם היו באים מאה, לא יכולנו להרוג בבעיטות? היינו אלפים רבים והם היו מעטים, יכולנו. לפני הרעב יכולנו לקום עליהם. הרעב החליש לנו את המוח" (עמ' 400)
"כל זמן שיש לי לחם ועגבנייה וגג על הראש, אני בגן עדן." (עמ' 403)

"לפני השואה ידעתי שיש אלוהים. אחר-כך לא ידעתי, כן להאמין, לא להאמין. כשהיה לי קשה ביקשתי את אלוהים. היום אני חושב שהאלוהים שלי הוא המדינה. אם יש לי את הבטחון במדינה שלי, יש לי את אלוהים כל הזמן." (עמ' 406)