אני כבר יושב מספר דקות רב מול המחשב, מנסה למצוא דרך לתאר את הספר, לתת עליו סקירה ואולי קצת ביקורת. מחקתי כבר כל כך הרבה טיוטות. אני חושב שהסיבה שאני לא ממש מצליח למצוא מאיפה להתחיל נובעת מהסיבה שהספר פעל עליי בכל כל הרבה מישורים ונגע לי בכל כך הרבה נקודות.
מאוד רציתי להתנתק מהמקצוע שלי כאשר קראתי את הספר, אבל לא הצלחתי. אני כרגע עושה את ההתמחות שלי בפסיכולוגיה התפתחותית ותחום האוטיזם הוא אחד התחומים בו אני מתעסק ובו אני מנסה להרחיב את הידע שלי. בנוסף לכך, אני עובד כבר שנתיים באופן צמוד עם ילד אוטיסט, מה שהופך אותי גם למושקע רגשית בכל התחום. מסיבות אלו, לא יכולתי אלא לקרוא את הספר דרך מספר זוגות משקפיים.
זוג משקפיים אחד היה של האדם המתעתד להיות פסיכולוג, אשר מנסה להבין או יותר נכון לנסות להבין, מה מתרחש בראשה ונפשה של אימא, אשר מגלה שבנה הוא אוטיסט. במובן הזה, הספר מאפשר הצצה יפה ונדירה לעולם של פורשיה. בחלקו הראשון של הספר היא מכניסה אותך לעולם הפנימי שלה ומתארת מה עבר עליה ועל בעלה בזמן ואחרי הבשורה שבנה הוא אוטיסט. היא מתארת באופן כנה ואמיתי את מה שעבר עלייה. היא מצליחה להעביר תחושות ופעולות שאני יכול רק לנחש שעוברות משפחות רבות שמגלות שילדם הוא אוטיסט.
פה, ברצון ובחוסר רצון, נכנסו המשקפיים של ה"פסיכולוג". התחלתי לקרוא את פועלה של פורשיה כפי שהיא מתארת אותו, הרצון שלה להקים קרן מחקר עולמית. לעשות הכול, לתת הכול ובעצם לבטל את עצמה ואת משפחתה כדי להגיע לפריצת דרך בחקר האוטיזם. וזה בדיוק מה שלי אישית (ורק לי אישית) היה קשה בקריאה של הספר. מה שיכול להסתמן כהקרבה מדהימה מצד האם למען בנה ואחרים כמו בנה, קיבל אצלי לפחות טעם מעט חמצמץ. אל אף שהיא לא מצהירה ככה באופן פומבי, נראה כי המחברת לוקחת את הקורא דרך שלבי האבל שלה על בנה. היא בחרה בדרך של להקריב את עצמה, את הזוגיות שלה ואת שאר המשפחה שלה למען בנה. היא גם לא מנסה להסתיר עובדה זאת ומספרת על כך שהיא הרגישה שהיא איננה שם מספיק למען ילדיה האחרים ולמען בעלה. אפשר ורצוי להתווכח האם מה שעשתה היה נכון והאם ההסתכלות שלי היא נכונה, כל מה שאני יכול לומר זה שהיה לי מעט צורם לקרוא חלק מהדברים אותה היא כתבה עליה, על משפחתה ועל בנה.
משקפיים שניים אותם לבשתי הוא של ה"מטפל". כבר בגילי הצעיר וחסר הניסיון, סבלתי כבר אכזבות בנושא ה"ריפוי" של האוטיזם. אני אומר את זה כאן באופן שלא משתמע לשתי פנים. נכון להיום (ואני מדגיש שנכון להיום), אין דרך ידועה לרפא אוטיזם. כל השיטות אשר מבטיחות לקחת ילד אוטיסט ו"להוציא אותו מזה" הן פסולות בעיניי ובמקרה הטוב גובלות בהונאה.
יצא לי לראות ולקרוא על הורים אשר מעבירים את ילדיהם ואת עצמם דרך כל מיני "טיפולים" כאלו ואחרים, אשר לא עשו יותר מאשר לגזול את כספם וזמנם ולשתול בהם תקוות שווא. אי אפשר להאשים הורים אלו, אשר משליכים את יהבם על כל מי שמוכן לתת להם הבטחות שבנם לא יהיה אוטיסט יותר. את מי שכן ניתן להאשים זה את אותם אנשים אשר מבטיחים את זה, כאשר הם יודעים שהם לא יכולים לעמוד בכזו הבטחה. כאשר קראתי את הספר, החזקתי את העובדות האלו בראש.
המחברת מביאה את סיפורו של טיטו ילד אוטיסט אשר בעזרת אימו מצא דרך לתקשר עם העולם. האם לימדה אותו טכניקה של הצבעה על אותיות וכך הוא מצליח להעביר לעולם את מה שהוא רוצה לומר. אימו של טיטו הצליחה ללמד את בנה של הסופרת את טכניקה זו והוא כיום מצליח לתקשר דרך כתב. עשיתי פה פשע קטן ותמצתי מאוד את הליך הטיפול והסיפור, אך זהו כורח הנסיבות. אני חייב לציין שלא פעם ולא פעמיים במהלך קריאת הספר, עלו לי פנטזיות בראש לגבי הילד שאני מטפל בו. אולי אני אצליח גם לעשות את זה. אולי אני אוכל לתת להורים את המתנה הכי גדולה שהם יוכלו לקבל בחייהם. את הבן שלהם. היה לי קשה מאוד עם הפנטזיה הזו, כי בסופו של יום זה מה שהיא. פנטזיה. אני יכול רק לתאר לעצמי שאם זה מה שאני חשבתי, מה חושבים הורים של ילדים כאלו.
אין פה לרגע לרמוז לשנייה שמה שהמחברת מתארת איננו אמיתי. אני מאמין שכל מה שהיא כותבת, אכן קרה. הרי ברור מאוד שרב הנסתר על הגלוי בכל מה שמתקשר לאוטיזם. ואני מאמין בכל ליבי שיש בילדים האלו יותר ממה שאנחנו יודעים או יכולים לראות. אני כולי תקווה שהדרך שעבדה בשביל בנה תעבוד בשביל ילדים אחרים ותעזור להרבה הרבה משפחות לקבל את מה שהן מרגישות שהן איבדו אצל ילדיהם. מה שאני אומר בעצם זה שכמו ספרים אחרים או סיפורים אחרים, הספר הזה עדיין מוכר פנטזיה ומוכר חלום. אבל חובה לזכור. תמיד מותר לחלום!
לסיכום, לי אישית היה קשה עם הספר הזה. הוא גם עורר בי מחשבות, גם הזריע בי תקווה אך גם עזר לי לנפץ אותה.הספר עצמו כתוב יפה מאוד. הוא מתאר בשפה מאוד אנושית תהליך שקשה מאוד לתפוס בין אם ובנה. מה שכן, צריך לזכור לקרוא את הספר הזה כסיפורת ולא יותר מזה. הלוואי שיום יבוא והספר הזה יהווה בסיס למקרים רבים בהם באמת נבין איך מרפאים אוטיזם. עד אז, כל מה שיש לי לפחות, זה לחלום ולקוות.
