אני לא מרבה לקרוא מותחנים, אך מדי פעם בפעם נופל לידי מותחן.
הנה נפל לידי כעת המותחן הזה, שזה ספרו האחרון של הסופר, ונהניתי ממנו הנאה מרובה.
הייתה לי אפילו הפתעה, כי בנוסף להיותו מותח, מלא הפתעות, עד העמוד האחרון בספר, מצאתי בו גם תובנות חשובות.

מעל  גבי העטיפה העתקתי את המשפטים הבאים:" בספרו הבוגר והמרגש ביותר עד כה מצליח הרלן קובן לשלב מתח עצום באבחנות מפתיעות ומעמיקות על אבל ואשמה ועל היכולת שלנו לסלוח."

הסיפור מלא בהפתעות,  כל אימת שמתגלה מין פיתרון לתעלומה ,ונדמה לך כאילו כל השלדים כבר נתגלו, מתהפכת שוב הקערה על פיה.  רוחות מן העבר נושבות אל תוך ההווה, פורמות את הגילויים, והדרך אל פיצוח התעלומה , הסודות ,והדברים הנסתרים נמשכת.

הסופר שוזר ביד אמן בתוך הספר , ובתוך העלילה המתפתלת אמיתות ותובנות, שיש בהם שמץ של ביקורת על החברה האמריקאית.
הוא מביא את הניכור שבין הורים וילדים, במיוחד בין הורים למתבגרים, בעיות שתייה של צעירים. צעירים שמתנהלים, כאשר עין הוריהם לא פקוחה על מעשיהם.

הדעה הרווחת שסטודנטים שלומדים באוניברסיטות יוקרה , במקרה  דנן , באוניברסיטת פרינסטון, דרכם אל ההצלחה מובטחת.
הם יטפסו בקלות אל מרומי הפירמידה של קריירה,והצלחה חברתית – כלכלית.
אך לא תמיד כך הם פני הדברים.
השכלה בלבד היא לא ערובה להצלחה.

אנו נוטים גם לחשוב שחברות של קבוצת צעירים שלמדו יחדיו, הוא מקור של תמיכה ועזרה להרבה שנים,שהחברות שנוצרה בימי עלומיהם תהא עמידה תמיד גם בבגרותם.

גם רעיון זה מופרך כאן, לעיתים החיים מוליכים לכיוונים שלא שוערו מראש, הקשר נפרם על ידי שגיאה הרסנית של אחד מן החבורה, סוד שנשמר שנים , סופו להתגלות ולהביא עמו נקמנות.

הרעיון היפה ביותר בעיניי הוא רעיון הסליחה.
הספר מסתיים במשפט:" ונדי התקשרה כדי לשמוע שלוש מילים. אני מחכה. כשהיא נותנת לי סוף הזדמנות, אני מאושר לומר לה את המילים האלה" אני סולח לך".

על הספר נאמר שהוא" מחול מסוגנן להפליא של אשמה וחפות עונש ומחילה"
אכן כך הוא בעיניי.