|
|
|
המפגש |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 3465 |
|
|
אן אנרייט היא אחד הקולות המקוריים והנועזים ביותר בסיפורת האירית העכשווית. הרומאן שלה 'המפגש' זכה בפרס ה"בּוּקֶר" האנגלי בשנת 2007, ובפרס "הרומאן האירי של השנה" ב-2008.
שנים-עשר ילדים נולדו לאִמהּ של ורוניקה הֶגַרטי, והיו לה גם שבע הפלות. ב-1998 מגיעים שמונה מן ההגרטים הללו לבית האם בדבלין, להלווייתו של אחיהם ליאם, שפסע אל תוך הים בברייטון שבאנגליה, עם אבנים בכיסיו.
ורוניקה חשה שמשהו שהתרחש בבית סבתה לפני למעלה מ-30 שנה, כשהיתה בת 8, שואג בתוכה, אבל אין לה שום ביטחון שהדבר באמת קרה. עבודת האבל הופכת לעבודת זיכרון, ושמא לחגיגה של דמיון פרוע, בניסיון לספר את הסיפור האחד שיסביר את הפצע המשפחתי – לא רק את התאבדותו של אחיה, אלא גם את הדוד המשוגע שלה, ואת ההריונות האינסופיים של אִמהּ, השרויה בערפול מתמשך, ואת האופן שבו כל אחד מאחיה ומאחיותיה השתבש.
העבר "הנחשף", הכולל שורת אירועים אפלים, כמעט צפויים, מלבה את המתח של הקוראים המבקשים לרוץ מדף אל דף – אבל נחמיץ את הרומאן הגדול הזה אם נרוץ מדף אל דף ונדחק אותו אל בין הרומאנים העוסקים בסוד אפל במשפחה. למעשה, הוא מעמיד את הז'אנר הזה על ראשו.
שכן כוחו של הספר הזה, ועיקרו, הם במעקב העדין אחר תנועת הנפש של ורוניקה בהווה. מותו של ליאם אוחז בחייה ומזיז אותם קדימה, לא לאחור. הוא מעמת אותה עם יחסיה עם בעלה ובנותיה, עם הפקעת אשמה-נשיוּת-סקסואליוּת שהיא מנסה להתיר, עם האמביוולנטיות העמוקה שלה כלפי הקשר המשפחתי, ובעיקר עם יחסה כלפי הגוף שלה-עצמה, שדומה שהיא משקיפה עליו מבחוץ.
לאנרייט יש עין מדהימה. היא משהה שברי מצבים ורואה בקלוז-אפ קיצוני וברזולוציה גבוהה דברים שרק סופרים מעטים מסוגלים לראות. בתנופה מרהיבה היא מפרקת את העולם ואת הלשון ומחזירה לנו אותם מורכבים אחרת. הדרך שעושה ורוניקה מזַמנת לקוראים רומאן שהעיתונים המרכזיים באנגליה ובארצות-הברית תיארו אותו כאפל אך זוהֵר; סובב סביב מוות, אך מלא חיים ואמפתיה; אַלים אך לירי; שרירי אך שברירי; אמיץ לבלי-רחם, אך רווי בהומור פראי ומנחם; רגשי, אך שנון ומלא תבונה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 2 |
תאריך הכנסה לאתר 30/08/2019
אמה של ורוניקה ילדה שנים-עשר ילדים, ועברה שבע הפלות. שחוקה ומחוקה התנהלה כל חייה בטשטוש, נוכחת-נעדרת. "היא השִכחה בהתגלמותה", אומרת עליה בתה. בעלה הנהיג מדיניות של "אל תספרו לאמא", כדי שלא תדאג, שלא תתפוגג, "כאילו מציאוּת המיטה שלו היא כל המציאוּת שיש לבקש מן האשה הזאת לשאת",... המשך הביקורת
אמה של ורוניקה ילדה שנים-עשר ילדים, ועברה שבע הפלות. שחוקה ומחוקה התנהלה כל חייה בטשטוש, נוכחת-נעדרת. "היא השִכחה בהתגלמותה", אומרת עליה בתה. בעלה הנהיג מדיניות של "אל תספרו לאמא", כדי שלא תדאג, שלא תתפוגג, "כאילו מציאוּת המיטה שלו היא כל המציאוּת שיש לבקש מן האשה הזאת לשאת", חושבת כעת בתו. כעת, כשאחיה ליאם מת, מוטל על ורוניקה – בת שלושים ותשע, נשואה ואם לשתי בנות - לבשר לאם את הבשורה המרה.
ליאם וורוניקה היו קרובים זה לזה בילדותם. ליאם היה מבוגר מורוניקה באחד-עשר חודשים, והיא נהגה לדמיין שהיתה חפיפה בין התקופות שלהם ברחם אמם. כשהיתה בת שמונה, נשלחו היא וליאם, יחד עם אחותם הקטנה קיטי, אל סבתם עדה לחופשת הקיץ, שבסיומה לא שבו הוריהם לאסוף אותם. במשך שנה חיו השלושה אצל סבתם, יחד עם בעלה ועם גבר נוסף, שנוכחותו בדירה לא עוררה שאלות במוחה של הילדה. קרעי זכרונותיה מאותה שנה הולכים ונקשרים כעת, כשהאבל מציף אותה, וכשהיא מכינה את עצמה למפגש הנדיר עם משפחתה בבית האם בדבלין. "הייתי רוצה לכתוב את מה שקרה בבית סבתי בקיץ שבו הייתי בת שמונה או תשע", כך נפתח הספר, "אבל איני בטוחה שזה אכן קרה. עלי להעיד על מאורע מוטל בספק. אני מרגישה שהוא שואג בתוכי – הדבר הזה שאולי לא התרחש".
"המפגש" הוא ספר מורכב. ורוניקה בוחנת את היחסים בין הוריה, ואת יחסיה שלה עם בעלה. היא עוברת על תחנות בחייו של ליאם, על השתנותו מילד יודע-כל, אח נערץ, ל"הערֵמה הקודרת שלו [...] הדבר האפור הזה בתוך חולצה לא-מכובסת, השמוק הזקן הנורא הזה", ותוהה על מידת אחריותה כלפיו. ורוניקה מעריצה את סבתה, עליה אינה יודעת רבות, ומקטעי זכרונות היא בונה לה וריאציות של עבר מדומיין. על רקע ילדותה, ילדות עזובה לנפשה, היא מנסה לחדור לליבה של חייה הנוכחיים, של יחסיה עם המשפחה שהקימה. בהדרגה היא מצליחה לחזור ולגעת בזכרונות אותה שנה, מתכנסת אל ארוע מפתח אחד ששינה הכל. היה או לא היה? ומה שארע, האם ארע לליאם או גם לה? יתכן שמסמכים שהיא מוצאת בבית אמה שופכים אור על מה שהתרחש, והיא תופסת שאולי עדה היתה אשמה בכל: "הבן המשוגע והבת המעורפלת. ההריונות המעורפלים האינסופיים של הבת המעורפלת, האופן שבו כל אחד ואחד מנכדיה השתבש במעורפל. זה הרגע שבו אנו שואלים מה עשתה עדה – כי משהו בלי ספק נעשה – כדי להביא כל-כך הרבה מוות לעולם". כפי שנכתב נכון על כריכת הספר, זה אינו עוד ספר מז'אנר הסודות האפלים במשפחה. ורוניקה אינה מתחשבנת עם סבתה, אפילו כשהדברים מתבהרים. העבר הוא בעבר, ליאם לא ישוב לתחיה ולא ישוב לתמימות. הסוד, אם אכן היה כזה, צריך להחשף, ולהחשף לורוניקה לבדה, כדי לפזר את הערפל שבתוכו היא חיה, כדי שחייה בהווה יחדלו להתנהל בתוך מרכאות, כפי שהיא רואה אותם.
בחרתי בקטע היפה הבא כדי להדגים את סגנונה האיטי והמדויק של הסופרת, שתורגם יפה על ידי נגה אלבלך ומנחם פרי: פתחתי את דלת המכונית לַבָּנוֹת יום לפני שליאם מת, וכשהדלת סָבָה, ראיתי את בבואתי בחלון. היא נעלמה, והתבוננתי אל תוך המערה החשוכה של המכונית בשעה שהילדות יצאו החוצה, או חזרו פנימה להרים מן הרצפה איזה קשקוש מפלסטיק ורוד. אחר-כך חזרה הבבואה וחלפה בחטף, כשסגרתי את הדלת. השמש פרצה מבעד לעננים גבוהי-קונטרסט, השמים בשמשת החלון היו נהדרים, בכחול סמיך, ובפנַי החולפות כהות נמתח פס של חיוך. ואני זוכרת שחשבתי, "אם כן אני מאושרת. נחמד לדעת".
אן אנרייט כתבה ספר שורט, שהחספוס שבו הוא תוצר של ילדות מוזנחת. "היתה פרטיות רבה במשפחה גדולה. אף אחד לא חיטט בדברים שלך, אלא כדי לגנוב משהו, או לגעור בך ולחנך אותך. אף אחד מעולם לא ריחם עליך, או אהב אותך קצת". הספר מתנהל כולו בראשה של ורוניקה, עוקב אחר הבלבול שבזכרונות ובמחשבות, ומתבהר באיטיות מרובה. קצת קשה להתמצא בו עד מחציתו בערך, ובקריאה ראשונה אכן נואשתי ממנו. אני שמחה שחזרתי אליו שנית והתמדתי בקריאתו, גם משום איכותו וגם משום הנושאים בהם הוא נוגע, נושאים שאינם מצטמצמים אל תוך ההוויה הפרטית של המספרת. "המפגש" זכה בפרס בוקר ב-2007, לגמרי בצדק.
תאריך הכנסה לאתר 27/06/2013
שניים עשר ילדים נולדו למשפחת הגרטי ושבע הפלות. שניים עשר ילדים, אחד ניפטר בגיל שנתיים, ובכל אחד מהאחרים יצוג של כל מכלול התכונות האנושיות- התם, החכם, הקרבן, הפסיכופט ועוד. לא קל לגדול במשפחה כזאת, באירלנד, בבית קטן וצפוץ, עם אמא יולדת סדרתית ולא מתפקדת. כל אחד מסתדר על-פי דרכו... המשך הביקורת
שניים עשר ילדים נולדו למשפחת הגרטי ושבע הפלות. שניים עשר ילדים, אחד ניפטר בגיל שנתיים, ובכל אחד מהאחרים יצוג של כל מכלול התכונות האנושיות- התם, החכם, הקרבן, הפסיכופט ועוד. לא קל לגדול במשפחה כזאת, באירלנד, בבית קטן וצפוץ, עם אמא יולדת סדרתית ולא מתפקדת. כל אחד מסתדר על-פי דרכו ויכולתו, לומד לחטוף לפני שיחטפו לו.
הספר מתחיל עם מותו של ליאם, אחיה האהוב של ורוניקה המספרת. במשפחה גדולה כזאת נוצרים חיבורים מיוחדים בין הבודדים, לרוב הקרובים יותר בגילם. משפחה גדולה אינה קשורה לאהבה אלא להישרדות, לקיום, לתסכולים והאשמות.
אירלנד כל הזמן ברקע, לונדון לצידה.
ההכרזה על סוד גדול, קובע גורלות, עולה כבר בפתיחה. עד עמוד 200 ומשהו, לא הצלחתי להתחבר, רצף מילים שורטות, ניתקעות בגרון, סובבות סביב עצמן, כל סיבוב מעמיד את הקורא מול קיר. משהו קורה, אבל מה? לא הצלחתי להבין, אין פריצת דרך.
ואז היא קופצת למים הקרים ומגלה את הסוד הנורא. רק שכבר התקשיתי לחוש אמפטיה, הניתוק הרגשי של הכותבת השפיע עליי.
ולהפתעתי- מאותו רגע של גילוי, כאמור לקראת סוף הספר, כל סגנון הכתיבה משתנה, כאילו השביל הנסתר המקשר בין כותבת לקורא ניפרץ והכתיבה קולחת, מטהרת, מבינה, חותרת להשלמה.
סיימתי את הספר כרגע, לאחר קריאה לא קלה, מיהרתי לכתוב את רשמיי בעודם טריים, אפופה באווירת הספר.
הנושאים מרתקים- ילודה חסרת פיקוח עצמי, בלא אהבה או חמלה, בלא תכלית, מסכנת גוף ונפש, סוד גדול שמשפיע על יותר מדמות אחת, למרות חוסר ידיעתם של שאר הנוכחים, ואולי בגלל אטימותם הרגשית. אירלנד, על דתיותה ומנהגיה. אחים ומשפחה בכלל כמייצגים חברתיים.
אבל הכתיבה...בסיכומו של עניין- לא ברור לי, הדפים האחרונים כן סחפו אותי, אבל להגיע עד לשם לא היה קל.
הזכיר לי קצת את "כל הנשמות".
המלצה?- איש הישר בעיניו יעשה.....
תאריך הכנסה לאתר 27/06/2013
הסופרת כתבה בגוף ראשון את סיפורה של ורוניקה, עיתונאית לשעבר בת 39, נשואה ואם לשתי בנות.
הסיפור מתרחש באירלנד.
התאבדותו של אחיה המבוגר ממנה בשנה, מעוררת אותה לחשבון נפש עם עברה , וגם עם ההווה שלה.
העלילה עצמה מתרחשת לאורך חמישה חודשים, מרגע שנודע על דבר... המשך הביקורת
הסופרת כתבה בגוף ראשון את סיפורה של ורוניקה, עיתונאית לשעבר בת 39, נשואה ואם לשתי בנות.
הסיפור מתרחש באירלנד.
התאבדותו של אחיה המבוגר ממנה בשנה, מעוררת אותה לחשבון נפש עם עברה , וגם עם ההווה שלה.
העלילה עצמה מתרחשת לאורך חמישה חודשים, מרגע שנודע על דבר התאבדותו של אחיה עד הבאת גופתו לדבלין באירלנד, שם מתגוררת האם וחלק מן המשפחה, וההתכנסות בבית האם.
הטרגדיה הזו של מות האח, בו היא קשורה מאד, מטלטל אותה בעוצמות אדירות." אחד עשר חודשים הפרידו ביני לבין ליאם. כולנו יצאנו מתוכה אוחזים זה בעקבו של זה, אחד אחרי האחר, כמו אונס קבוצתי, מהירים כבגידה. לפעמים אני חושבת שביני לבין ליאם היתה חפיפה שם בפנים, והוא פשוט יצא קודם לחכות לי בחוץ".
עם מותו עורכת גיבורת הספר כעין מסע נפשי. היא מתמודדת עם נישואיה עם אהבותיה, עם האמהות ,הנשיות שלה, ובעיקר עם שורשיה, עם המשפחה מרובת הילדים שבה גדלה.
היא מנסה להתחקות ולהבין מהי דמותה של משפחה גדולה, מהם מאפייניה?
ורוניקה אמנם מכירה את המבנה של משפחות מרובות ילדים, תמיד יהיה השתיין, תמיד מישהו ,שהוטרד מינית. תמיד יש איזה מוצלח ותמיד איזו אחות מיסתורית.
" גדלנו כתרנגולות שמסתובבות חופשי. אנחנו בני אדם במצב גולמי. אחדים שורדים טוב יותר מן האחרים, זה הכל" עמ' 190.
כבר מן השורות הראשונות של הספר עולה הדמות המטושטשת של אמה, בת השבעים, דמות כאילו מחוקה.
לעומת זה היא מתארת הרבה את סבתה עדה, ודי בחיוב ואהבה.
מתוך עולם האסוציאציות של ורוניקה וקטעי הזיכרונות, המתערבבים זה בזה עולה דמותה של עדה , הסבתא.
האם הייתה זונה בנעוריה? או שזו פרשנות ילדותית למראות מסויימים.....
בעמ' 254 אומרת עדה" אנשים, נהגה לחשוב אינם משתנים הם רק מתגלים"
משפט יפה, האם אנחנו באמת מכירים את האנשים הקרובים לנו ביותר?
כמדומני, שהם באמת מתגלים לנו מדי פעם כאילו לא הכרנום.
כאשר ורוניקה בוחנת את נישואיה, את יחסיה עם בעלה וילדיה היא אומרת:"ב סופו של דבר בעלך מסוגל להאכיל את הילדים, מסוגל להפעיל את התנור החדש, מסוגל למצוא את הנקניקיות במקרר, והפגישה החשובה שלו אינה חשובה אפילו כהוא זה. הבנות ייאספו מבית הספר, ויוקפצו לשם שוב בבוקר.........." זו תובנה שאי אפשר לא להזדהות עמה.
מוטיב שחוזר בספר"אל תספרו לאמא" בא להגן על האישה המסכנה הזאת ,שהופכת לדמות מטושטשת, מכונת לידה. לא רצוי שיהיה לה חלק במה שקורה למשפחתה הענפה, שמא יבולע לה.
יש הרבה מין בספר. מחשבות מיניות הטרדות מיניות וגם ניצול מיני......
מין אקראי, לא משמעותי , חסר אהבה לטעמי בוטה." היינו פורנוגרפים באופן נקי ונהדר עד כדי כך, שזה היה ממש כמו לרקוד"
לא מצאתי כמעט בספר תיאורים של דברים משובבי נפש רגשות יפים , יחסי אנוש פשוטים.
חסרו לי קטעי חמימות, רכות ויופי שמצוי בחיינו, גם אם היו קשים.
אין ספק שכך רואה ורוניקה את עולמה האמיתי, עולם שבו מרובה הכיעור והקשיחות.
נגע ללבי כיצד היא נאחזת בפרשנות לשם ורוניקה, שאותו למדה בבית הספר הישועי, הייתה אישה בשם זה שנגבה את פני ישו בהיותו על הצלב.אולי יש בכך צורך להיות קצת קדושה, אצילת נפש עם יכולת של נתינה.
השפה גם היא בוטה, היא אותנטית התיאורים חודרים אלי בטן הביטויים ישירים. הייתי אומרת שיש מין "אלימות" גם בשפה.
השפה היא בבואה של החיים והישירות והקשיחות והבוטות מבטאים את המציאות.
הספר מסתיים במין תיקון, מין נחמה, השלמה עם החיים. "כבר חודשים שאני נופלת אל תוך חיי, והנה עכשיו אני עומדת להגיע" עמ'263 .
הספר מרובה בתובנות, וניתן להזדהות עם חלקם, אבל האמת ניתנת להיאמר, קשה הייתה לי הקריאה.
הסיפור לא מסופר ברצף,יש קפיצות חדות ומהירות בין הזמנים ,, עבר והווה בין אסוציאציות לבין אמיתות, בין זיכרונות ילדות להבנות בוגרות של המציאות העכשווית. מין עירבוב של עולם ומלואו, שדורש ממך ריכוז רב כדי לחדור לתוכו ,ולהבינו. הקושי הזה הוא מחסום להתחברות אל הדברים שבספר, להזדהות ובעיקר להנאה.
הוא ספר רב תובנות אבל לא סחף אותי.
המפגש שלי עם " המפגש" לא גרמו לי לחוש את כל התחושות והרגשות, שמצויינים על גבי העטיפה.
תודה,
רבקה.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|