הסופרת כתבה בגוף ראשון את סיפורה של ורוניקה, עיתונאית לשעבר בת 39, נשואה ואם לשתי בנות.
הסיפור מתרחש באירלנד.
התאבדותו של אחיה המבוגר ממנה בשנה, מעוררת אותה לחשבון נפש עם עברה , וגם עם ההווה שלה.
העלילה עצמה מתרחשת לאורך חמישה חודשים, מרגע שנודע על דבר התאבדותו של אחיה עד הבאת גופתו לדבלין באירלנד, שם מתגוררת האם וחלק מן המשפחה, וההתכנסות בבית האם.

הטרגדיה הזו של מות האח, בו היא  קשורה מאד, מטלטל אותה בעוצמות אדירות." אחד עשר חודשים הפרידו ביני לבין ליאם. כולנו יצאנו מתוכה אוחזים זה בעקבו של זה, אחד אחרי  האחר, כמו אונס קבוצתי, מהירים כבגידה. לפעמים אני חושבת שביני  לבין ליאם היתה  חפיפה שם בפנים, והוא פשוט יצא קודם לחכות לי בחוץ".

עם מותו עורכת גיבורת הספר כעין מסע נפשי. היא מתמודדת עם נישואיה עם אהבותיה, עם האמהות ,הנשיות שלה, ובעיקר עם שורשיה, עם המשפחה מרובת הילדים שבה גדלה.
היא מנסה להתחקות ולהבין מהי דמותה של משפחה גדולה, מהם מאפייניה?
ורוניקה אמנם מכירה את המבנה של משפחות מרובות ילדים,  תמיד יהיה השתיין, תמיד מישהו ,שהוטרד מינית. תמיד יש איזה מוצלח ותמיד איזו אחות מיסתורית.
" גדלנו  כתרנגולות שמסתובבות חופשי. אנחנו בני אדם במצב גולמי.  אחדים שורדים טוב יותר מן האחרים, זה הכל" עמ' 190.

כבר מן השורות הראשונות של הספר עולה הדמות המטושטשת של אמה, בת השבעים, דמות כאילו מחוקה.
לעומת זה היא מתארת הרבה את סבתה עדה, ודי בחיוב ואהבה.
מתוך עולם האסוציאציות של ורוניקה וקטעי  הזיכרונות, המתערבבים זה בזה עולה דמותה של עדה , הסבתא.
האם הייתה זונה בנעוריה? או שזו פרשנות ילדותית למראות מסויימים.....
בעמ' 254 אומרת עדה" אנשים, נהגה לחשוב אינם משתנים הם רק מתגלים"

משפט יפה, האם אנחנו באמת מכירים את האנשים הקרובים לנו ביותר?
כמדומני, שהם באמת מתגלים לנו מדי פעם כאילו לא הכרנום.

כאשר ורוניקה בוחנת את נישואיה, את יחסיה עם בעלה וילדיה היא אומרת:"ב סופו של דבר בעלך מסוגל להאכיל את הילדים, מסוגל להפעיל את התנור החדש, מסוגל למצוא את הנקניקיות במקרר, והפגישה החשובה שלו אינה חשובה אפילו כהוא זה. הבנות ייאספו מבית הספר, ויוקפצו לשם שוב בבוקר.........." זו תובנה שאי אפשר לא להזדהות עמה.

מוטיב שחוזר בספר"אל תספרו לאמא" בא להגן על האישה המסכנה הזאת ,שהופכת לדמות מטושטשת, מכונת לידה. לא רצוי שיהיה לה חלק במה שקורה למשפחתה הענפה, שמא יבולע לה.

יש הרבה מין בספר. מחשבות מיניות הטרדות מיניות וגם ניצול מיני......
מין אקראי, לא משמעותי , חסר אהבה לטעמי בוטה." היינו פורנוגרפים באופן נקי ונהדר עד כדי כך, שזה היה ממש כמו לרקוד"

לא מצאתי כמעט בספר תיאורים של דברים משובבי נפש  רגשות יפים , יחסי אנוש פשוטים.
חסרו לי קטעי חמימות, רכות ויופי שמצוי בחיינו, גם אם היו קשים.
אין ספק שכך רואה ורוניקה את עולמה האמיתי, עולם שבו מרובה הכיעור והקשיחות.
נגע ללבי כיצד היא נאחזת בפרשנות לשם ורוניקה, שאותו למדה  בבית הספר הישועי, הייתה אישה בשם זה שנגבה את פני ישו בהיותו על הצלב.אולי יש בכך צורך להיות קצת קדושה, אצילת נפש עם יכולת של נתינה.

השפה גם היא בוטה, היא אותנטית התיאורים חודרים אלי בטן הביטויים ישירים. הייתי אומרת שיש מין  "אלימות" גם בשפה.
השפה היא  בבואה של החיים והישירות והקשיחות והבוטות מבטאים את המציאות.

הספר מסתיים במין תיקון, מין נחמה, השלמה עם החיים.  "כבר חודשים  שאני נופלת אל תוך חיי, והנה עכשיו אני עומדת להגיע" עמ'263 .
הספר מרובה בתובנות, וניתן להזדהות עם חלקם, אבל האמת ניתנת להיאמר, קשה  הייתה לי הקריאה.
הסיפור לא מסופר ברצף,יש קפיצות חדות ומהירות בין הזמנים ,, עבר והווה בין אסוציאציות לבין אמיתות, בין זיכרונות ילדות להבנות בוגרות של המציאות העכשווית.  מין עירבוב של עולם ומלואו, שדורש ממך ריכוז רב כדי לחדור לתוכו ,ולהבינו. הקושי הזה הוא מחסום להתחברות אל הדברים שבספר, להזדהות ובעיקר להנאה.
הוא ספר רב תובנות אבל לא סחף אותי.

המפגש שלי עם " המפגש" לא גרמו לי לחוש את כל התחושות והרגשות, שמצויינים על גבי העטיפה.
תודה,
רבקה.