|
|
|
הים |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 3499 |
|
|
מקס מורדן, פרופסור להיסטוריה של האמנות, חוזר אל הכפר שבו בילה בילדותו חופשה משפחתית על שפת הים. בשיבה זו אל מחוז ילדותו הוא בורח מאובדן שחווה לא מזמן ומתעמת עם טראומה רחוקה.
בני משפחת גרייס, שאליהם התוודע באותו קיץ רחוק, צצו בחייו כיצורים מעולם אחר. בני הזוג גרייס, השאננים והבוטים, היו שונים מכל המבוגרים שפגש עד אז.
אך ילדיהם התאומים -- מיילס השותק והחידתי וקלואי הסוערת והמפתה -- הם שהקסימו במיוחד את מקס. ההיכרות שלו עימם העמיקה ואף נעשתה אינטימית. המאורעות שהתרחשו באותו קיץ ירדפו אותו כל חייו ויעצבו את עולמו.
הים, הכתוב בסגנונו המדויק והיפהפה של באנוויל, הוא ניסיון להתפייס עם האובדן ולחקור לעומק את שאלת הזהות והזיכרון. כמו הים עצמו, הוא כובש, מרגש ומעניק תובנות חדשות למבוכיה האפלים של הנפש, וכל זאת בסגנונו הפיוטי של אמן לשון דגול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 09/07/2018
האם אנחנו יכולים להכיר מישהו אחר באמת? האם אנחנו יכולים להכיר את עצמנו? האם נוכל לשאת את מה שנגלה שם?
מי אנחנו באמת, כשאנחנו לעצמנו, מתחת למסכות שאנחנו מעצבים במהלך חיינו, באופן נואש ועצוב ובודד כל כך? לפעמים, אנחנו מעדיפים לא לדעת. מעדיפים להישאר בבורות ובאשליה. ... המשך הביקורת
האם אנחנו יכולים להכיר מישהו אחר באמת? האם אנחנו יכולים להכיר את עצמנו? האם נוכל לשאת את מה שנגלה שם?
מי אנחנו באמת, כשאנחנו לעצמנו, מתחת למסכות שאנחנו מעצבים במהלך חיינו, באופן נואש ועצוב ובודד כל כך? לפעמים, אנחנו מעדיפים לא לדעת. מעדיפים להישאר בבורות ובאשליה.
זו השאלה שבאנוויל מתמודד עימה בספר זה. למעשה, זה הרבה יותר אישי. המספר לא שואל שאלות כלליות. הוא מתמודד עם מי שהוא עצמו, בכנות חותכת.
"הסבתי את מבטי במהירות, כי חששתי שעיני יסגירו אותי. עיניו של אדם הן תמיד עיניים של מישהו אחר, של הגמד המטורף והנואש שרובץ בתוכו."
מקס מורדן הוא פרופסור להיסטוריה של האמנות, העסוק בכתיבת ספר על יצירתו של בונאר. לאחר שחווה אובדן קשה הוא חוזר לכפר שבו בילה חופשה משפחתית בילדותו. הספר מתקדם בשלושה מסלולי זמן השלובים ואחוזים זה בזה. במסלול אחד, אנו למדים על העבר הרחוק שבו מקס כילד בן 11 הכיר את בני משפחת גרייס, משפחה מתוחכמת שנמצאת הרחק מעליו בסולם החברתי. הוא מתיידד עם ילדי המשפחה התאומים- מיילס שאינו מדבר, וקלואי הקפריזית ומבלה איתם את הקיץ שיהווה נקודת מפנה מבחינתו, לא רק בגלל האירועים שמתרחשים באותו קיץ, גם בגלל מי שהוא מגלה בתוך עצמו. במסלול שני בזמן הווה, מקס מתגורר באותו בית שבו התגוררה אז משפחת גרייס, אנו מלווים אותו בעת התנהלותו כאדם מבוגר, עצוב ואבל על אשתו אנה שנפטרה. המסלול השלישי מלווה את מקס בעת פגישתו עם אנה, נישואיהם וחייהם המשותפים.
הספר אינו מחולק לפרקים, אלא לשני חלקים, ובתוכם זורם ללא הפסקה, הדיבור הפנימי של מקס, נע ונד בין הזמנים, בין שלושת הדמויות שהן הוא בקווי זמן שונים, אוסף ומחבר את פרטי המידע מתוך הזיכרונות ומתוך העכשיו שלו, בכדי לאבחן ולבנות את ההבנה של מי הוא ומה הוא. לאורך חיינו אנחנו בוראים את עצמנו כמי שאנחנו רוצים להיות, או כמי שאנחנו מאמינים שהם אנחנו. בתוך כך עולה השאלה. האם יכול הייתי להיות מישהו אחר? לחיות אחרת? לטעמו של מקס, זו שאלה שאולי אפשר לשאול, אבל אין בה טעם. הוא לא עשה זאת, הוא לא היה מישהו אחר. מצד שני, אין פירוש הדבר שהוא אהב את מי שהוא היה.
מקס חווה אנשים אחרים כמי שמאפשרים לו להפוך לאמיתי. היכרותו עם קלואי בגיל 11 מייצרת את תחילת המודעות העצמית שלו. "לפני כן היה דבר אחד גדול שאני הייתי חלק ממנו, ואילו עכשיו הייתי אני והיו כל הדברים שאינם אני." גם אנה אשתו איפשרה לו להיות מי שהוא רוצה להיות, פטור מהכורח להיות האדם שכל האחרים רואים בו.
ג'ון באנוויל הוא סופר ועיתונאי עטור-שבחים. ספרו "תיק הראיות היה מועמד לפרס בוקר וספרו "הים" זכה בפרס ב-2005. באנוויל נולד באירלנד, ועבד במערכות העיתון של ה-Irish Press וה- Irish Times. הוא כתב גם ספרים תחת שם העט בנג'מין בלאק וגם בשמו הוא. הוא ידוע בשימושו המתוחכם בשפה האנגלית, בהומור שחור ובשנינות חדה כתער. וכך אמר באחד הראיונות איתו: "כשאתה כותב, אתה שקוע במישור ריכוז הרבה יותר עמוק מהאתה הרגיל. יש בך קול זר, משפטים זרים נובעים מתוכך. כשהייתי צעיר חשבתי שאני שולט בכל. עכשיו אני מבין שהכתיבה היא בעצם כמו חלום". ואכן, הקריאה בספריו של באנוויל דומה להליכה בתוך חלום. המילים מוליכות אותך לאורכן של מחשבות, הדברים מתרחשים, סבוכים וקשורים זה בזה.
סגנון הכתיבה של באנוויל משובח, כתיבה נדירה ביופיה (וכאן מגיעה גם מילת שבח חמה לתרגום הנפלא ומדויק של שרון פרמינגר). באנוויל הוא סופר עם עין בוחנת שרואה את המציאות שסביבו כולה ובמלואה. הוא בורא במילותיו ציורים מלאי חיות גדושי צבעים, תנועה, ריחות. שום דבר אינו חומק ממבטו הבוחן, נצנוץ קרני שמש על כפתורי בגדו של המלצר, האופן שבו הרוח נושבת, הנוף הנשקף מולו, אדוות הגלים. באותה מידה הוא מייטיב לראות ולבטא את התחושות הפנימיות. כל מילה שלו מרגשת. זה ספר חזק ונוקב, לא קל לקריאה, שגומעים אותו לאט, כמו שוקולד מריר משובח, לא כזה שלוגמים בבת אחת.
תאריך הכנסה לאתר 13/03/2017
לעיתים אני חושבת שהתיכון העניק לי בסיס רעוע בתחום הספרות.
למדתי לבגרויות ספרי חובה שהיו גדושי תיאורים וארועים ושעממוני לזרא כמו החטא ועונשו של דוסטויבסקי ואבא גוריו של באלזאק.
מכיוון שהשתדלתי להיות תלמידה טובה, לא מיהרתי לרכוש את התקצירים אלא קראתי את... המשך הביקורת
לעיתים אני חושבת שהתיכון העניק לי בסיס רעוע בתחום הספרות.
למדתי לבגרויות ספרי חובה שהיו גדושי תיאורים וארועים ושעממוני לזרא כמו החטא ועונשו של דוסטויבסקי ואבא גוריו של באלזאק.
מכיוון שהשתדלתי להיות תלמידה טובה, לא מיהרתי לרכוש את התקצירים אלא קראתי את היצירה המקורית עד סופה וסבלתי נורא.
תיאורים חוזרים ונשנים של שולחן הסעודה, המאכלים, הסכו״ם, הצבעים והניחוחות בפריז של אז ומגוון עצום של דמויות ראשיות ומשניות ברוסיה של המאה ה 19.
לא רציתי ובטח שלא יכולתי יותר, להפנים שמות תואר ופועל. מיקדתי את אהבתי בשירתו של בודלר הדיכאוני והסופר החביב עלי היה אדגר אלן פו, גרסא מוקדמת (ולדעתי אף משובחת יותר) של סטפן קינג שלא בלבל את השכל יותר מדי וידע להפיק מתח מקסימלי ללא תאורי סרק.
עם חלוף השנים, הבנתי שתיאורים הינם חיונים כאוויר לנשימה כשמדובר בעלילה מצומצמת, בסיפור קטן ובהעלאת זכרונות.
״הים״ של ג׳ון באנוויל הינו כזה.
בקבוקון כוהל משובח היכול להיות וויסקי איכותי ובאותה מידה גם בושם נדיר. תיאוריו כל כך צלולים, כל כך מציאותיים ונוגעים ללב עד כי לא נותר אלא לדמיין את הסצנה ולהרגיש שאתה חלק בלתי מבוטל מהעלילה.
מסופר על אדם הבוחר להתמודד עם זכרונותיו הכאובים באופן ייחודי.
הוא חוזר למקום שבו התחיל הכל, מחטט בפצעיו ופותח אותם מחדש.
כשמביטים בחבורה טריה, צריך אומץ להתמודד עם הנוזלים העזים הזבים ממנה, פעימות הכאב והידיעה שגם אם תתאחה שוב, תמיד תישאר צלקת.
מה שבולט יותר מכל בסיפור הינו הפיכחון שלו על אף שהינו שתוי רוב הזמן.
הוא רואה את המציאות כמות שהיא ומתמודד עמה בתנאים לא תנאים שלו. הוא אינו מרחם על אף אחד ובוודאי שלא עצמו; הוא ציני כי החיים התאכזרו אליו, סרקסטי משום שנפשו מרירה ועל פניו נראה כי שכח מה היא אהבה אך רגשות החמלה ניכרים לאורך 196 העמודים של הספר הנפלא הזה.
דודו טופז כתב שיר שלדעתי משקף את היצירה הנפלאה הזאת.
ספר בלתי נשכח!
תאריך הכנסה לאתר 30/04/2014
הים הוא של סיפור נפלא רגיש מעשה של אומן המלים ההופך את הכתיבה לפיוט.
אתחיל בוידוי אישי, בהיותי נער אמור הייתי לטוס לאירלנד להשתתף בתחרות, ויתרתי בגלל פציעת ספורט. הענקתי את הזכות למתחרה שלי. מאז חלפו שנים, אבל אותה ערגה לא ממומשת לנופי אירלנד, לאנשיה ולתרבותה בו הים הוא מוטיב משמעותי... המשך הביקורת
הים הוא של סיפור נפלא רגיש מעשה של אומן המלים ההופך את הכתיבה לפיוט.
אתחיל בוידוי אישי, בהיותי נער אמור הייתי לטוס לאירלנד להשתתף בתחרות, ויתרתי בגלל פציעת ספורט. הענקתי את הזכות למתחרה שלי. מאז חלפו שנים, אבל אותה ערגה לא ממומשת לנופי אירלנד, לאנשיה ולתרבותה בו הים הוא מוטיב משמעותי יוצר אצלי עניין לסופרים אירים .
זהו הרקע לאופן שבו את תשומת לבי משכה עטיפתו של הספר הים, קומפוזיציה נפלאה של ים, רכסי הרים אפלים וקהים הסוגרים על מפרץ ושמים בהירים המשתקפים אל הים. רכשתי את הספר וקראתי אותו בהנאה מושלמת .
הסיפור מספר על מאקס, פרופסור לאמנות החווה אובדן אישי, את מות רעייתו, היוצא אל עיירת נופש על שפת הים בכדי להתמודד עם זיכרון ילדות מכונן של ראשית אהבה והתבגרות כואבת, חוויה המלווה את מאקס כמו כתב חידה המצפה לפתרון בדרך של התמודדות עם זיכרון אנושי וטראומת ילדות מודחקת .
מאקס הילד שהשתייך למעמד נמוך מבין דירי עיירת קיט קטנה, " אומץ " עלי ידי משפחת גריס שהשתייכה למעמד העליון בעיירה, לה אח ואחות תאומים וחידתיים באופן שהם שונים אחת מהשני, הורים, ומטפלת שהיוו למאקס מושא אהבה ורצון השתייכות למשהו אחר ושונה.
מאקס חוזר לבית הקיט של משפחת גריס כדי לחזור למקום בו חווה את חווית ילדותו, להתמודד עם חיו בעבר הרחוק ובעבר הקרוב, חיי הנושאים שלו עם אן שהסתיימו עם מותה. הוא חוזר בכדי לסגור מעגלים פתוחים שספק אם ניתנים לסגירה, ואופן ההתמודדות איתם יוצר משברים וכאבים חדשים .
מעל כול הדרמה האנושית בולט הים כישות בעלת עוצמה וחיים משלה, הבאים לביטוי במחזורים רבי עוצמה של גאות ושפל, ושל הים המקיים דיאלוג עם בני האדם, לעתים תוך שמחה ולעתים במפגש המסתיים באופן טרגי .
כשקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, כול עמוד הסב לי עונג, בעוצמת התיאור של הנופים, האנשים ותחושותיהם, כתיבה שהיא כול כך מדויקת וכל כך פיוטית בעוצמתה, ומשקפת ללא ספק כתיבה איכותית של אמן השפה. צריך גם לפרגן לעבודת התרגום הטובה של הספר .
הספר מהווה אתגר לקורא הוא מחייב את כול תשומת הלב שדורשת הכתיבה מורכבת, והעלילה שלעתים מצוירת בקווים רכים ודקים, המחייבים התמודדות עם הטקסט מורכב בו השפה היא גיבור הספר והסיפור הוא סוג של רקע. הכתיבה מאוד אינטליגנטית, מושתתת על יסודות תרבותיים כמו ידע באמנות, המובא באמצעות אזכור בונאר צייר האימפרסיוניסטי שאותו לכאורה חוקר מאקס, אך באמצעות החקר הוא מעלה שתי סוגיות: החזרה האובססיבית לתמונה הראשונה של מושא אהבתנו המתבטא בציורי העירום באמבטיה של רעייתו של בונאר, ולמסקנה אליה הוא היגיע שאין לו יותר מה לחדש לגבי האמן. הבאתי דוגמא זאת בכדי להראות את הרבדים העדנים בהן מתנהלת העלילה כמו תמונה רבת שכבות .
ספר טוב הוא כזה שבו הופכים דף אחרון ושעות רבות לאחר הקריאה הוא ממשיך עדיין להדהד בעוצמה, לייצר תובנות ולעורר מחשבות על יסודות החיים שלנו. כזהו ספרו של ג'ון באנוויל המהווה מבחינתי יצירת מופת
תאריך הכנסה לאתר 11/10/2013
פשוט נורא.
הגעתי לעמוד 90 (מתוך 196), אני מתכוונת להפר הבטחה ולא לסיימו.
לא יודעת מה רצה המחבר. לא יודעת למה ידיעות החליטו שאנחנו צריכים לקרוא את זה. עד העמוד הזה לא הבנתי בדיוק הגעתי עד אליו.
שלא תבינו, יש שם לעתים כמה משפטים נהדרים. אבל כנראה שזה לא מספיק.
כל... המשך הביקורת
פשוט נורא.
הגעתי לעמוד 90 (מתוך 196), אני מתכוונת להפר הבטחה ולא לסיימו.
לא יודעת מה רצה המחבר. לא יודעת למה ידיעות החליטו שאנחנו צריכים לקרוא את זה. עד העמוד הזה לא הבנתי בדיוק הגעתי עד אליו.
שלא תבינו, יש שם לעתים כמה משפטים נהדרים. אבל כנראה שזה לא מספיק.
כל פסקה מדברת על משהו אחר, ולא הצלחתי ליצור קו הגיוני אחד. נראה לי מוזר לקרוא עמוד שלם, להפנות מבט לצד אחר, וכהמבט חוזר לספר הוא כלל לא זוכר שכבר קרא את זה.
למה אני לא מספרת לכם על מה הוא מדבר? כי אני פשוט לא יודעת.
חבל. חבל. חבל. על היומיים שלקח לי להגיע להחלטה להפסיק.
(כאן נאמרה דעתי האישית, הפרטית והקטנה. אם מישהו אהב ונהנה- אשמח לדעת מה פיספסתי. נא לא להעלב).
תאריך הכנסה לאתר 01/05/2013
לאחר מות אשתו מסרטן, שב מקס מורדן, חוקר אמנות מקשיש לבית נופש על שפת הים בו חווה חוויות מעצבות עשרות שנים קודם והפעם לא לשם נופש אלא לשם השתקעות ובריחה מהזיכרונות.
אך הזיכרונות כדרכם של זיכרונות אינם מאפשרים בריחה אלא צפים, עולים ומשתרגים כגאות... המשך הביקורת
לאחר מות אשתו מסרטן, שב מקס מורדן, חוקר אמנות מקשיש לבית נופש על שפת הים בו חווה חוויות מעצבות עשרות שנים קודם והפעם לא לשם נופש אלא לשם השתקעות ובריחה מהזיכרונות.
אך הזיכרונות כדרכם של זיכרונות אינם מאפשרים בריחה אלא צפים, עולים ומשתרגים כגאות הים בחוף עליו בית הנופש.
הספר מתחיל במשפט "הם נעלמו, האלים, ביום של הגאות המוזרה." חיש מהר מסתבר לנו שהאלים הם משפחה סתמית למדי וכי הגאות תתפוס מקום משמעותי למדי בסיפור.
הסיפור נע בין הווה בבית הנופש, עבר רחוק בבית הנופש ועבר קרוב של גסיסת אשתו לא בחלוקה מוגדרת אלא בהיסחפות מחשבתית וחשוב להדגיש שלא מדובר בזרם התודעה.
לאורך כל הספר מודע המספר שמרבית חייו הונעו מתוך קינאה במעמדות גבוהים יותר. לשם כך נטש חברים, לשם כך רכש חברים ואולי משום כך גם התחתן והגיע למצב אמיד למדי. אין לו דילמות באשר לבחירה אלא יותר הכרה עגמומית בה.
בסוף הספר נסגרים כל הקצוות עם פיתול קטן, מספיק כדי שיהיה מעניין אך לא מופרך.
אין בספר חלוקה לפרקים אלא רק לשלושה חלקים וגם הפיסקאות ארוכות למדי. לי זה לא ממש הפריע. מאחר ואצלי מהדורה לפני עריכה אולי זה ישתנה בהמשך.
הספר כתוב בלשון בהירה וקולחת ומאפשר קריאה רציפה ומהנה. במעט המקומות הנדרשים ישנה הערת המתרגמת.
מומלץ.
תאריך הכנסה לאתר 01/05/2013
סיימתי לקרוא אותו, לצערי, אתמול ואני ממשיכה לחיות אותו כל הזמן. זאת לא ממש המלצה מובנית, רק רצון לשתף אותכם. ג'ון באנוויל, אחרי שהקסים אותי ב"המוקצה", הצליח לטלטל אותי ב"הים". יש לו עלילה מהסוג האהוב עלי: מינורית, לא לינארית, רצופת חזרות לכאורה, המשמשות לבניית הפסיכולוגיה של... המשך הביקורת
סיימתי לקרוא אותו, לצערי, אתמול ואני ממשיכה לחיות אותו כל הזמן. זאת לא ממש המלצה מובנית, רק רצון לשתף אותכם. ג'ון באנוויל, אחרי שהקסים אותי ב"המוקצה", הצליח לטלטל אותי ב"הים". יש לו עלילה מהסוג האהוב עלי: מינורית, לא לינארית, רצופת חזרות לכאורה, המשמשות לבניית הפסיכולוגיה של המספר. אני בתפקיד הפסיכולוג (כלומר - הקורא) המפענח בעצב, ובחיוך, תוך הזדהות מתמיהה עם המרכיבים הבסיסיים שהמספר ("המטופל") מציג. היה ספר אחר שאהבתי מאד - "נוכח שמיכת החייל" (עמק התשוקה, במקור) של סופרת פורטוגלית שלדאבוני נשמט שמה מזיכרוני, שהשתמש באותה תחבולה, אבל באינטנסיביות הגובלת בשירה. החזרות הללו עלולות לייאש, אבל מי שלא יתייאש - יתאהב. הוא קודר, הוא עצוב, ותכליתי וחסר תקווה, אבל הוא מציג את עצמו לעצמו, ולנו, בדרך שכולה השתקפויות. כמו אקוורל מעודן, רב שכבתי ושקוף, אפשר למצוא בו הדים והדהודים שלו עצמו ושל סופרים אחרים. רק לעקשנים ולכאלה שלא מוכרחים להבין מיד "מי נגד מי" ובסוף יש גם שני גילויים - דימויים שהם כדרכו, מקסימים ומחרידים כאחד.
תאריך הכנסה לאתר 01/05/2013
מקס מורדן חוזר לכפר ליד הים .
אשתו נפטרה ממחלת הסרטן והוא מחליט לא להישאר במעונו צפון הזיכרונות הוא עובר להתגורר באותו הכפר בו בילה את חופשותיו כילד עם הוריו.
ברור שהחלטתו לחזור לאותו מקום אינה סתמית זהו המקום בו ההווה נשזר עם עברו. כמו גלי... המשך הביקורת
מקס מורדן חוזר לכפר ליד הים .
אשתו נפטרה ממחלת הסרטן והוא מחליט לא להישאר במעונו צפון הזיכרונות הוא עובר להתגורר באותו הכפר בו בילה את חופשותיו כילד עם הוריו.
ברור שהחלטתו לחזור לאותו מקום אינה סתמית זהו המקום בו ההווה נשזר עם עברו. כמו גלי הים כך יציפו אותו הזיכרונות. לים משמעות ונוכחות רבה בספר - הוא דומיננטי מציב גבולות בין הברור למסתורי בין חלש- חזק- נצחון והפסד בנוסף יש לו אפקט אטמוספרי רב כוח.
הסיפור חג סביב משפחת גרייס – שכשמה "חסד" או אצילות כך היא נחזית בעיניו של הילד מקס מורדן. משפחה אמידה שבאה לנפוש בבית הארזים לעומת מקס שבילה את חופשות הקיץ באותו הכפר אך בצד "הלא נכון שלה" בבקתה קטנה "שנראתה כמו דגם עץ של בית קטן" בה התקרות מצופות נייר זפת ואמא מבשלת על פרימוס... אמו היא האנטיתזה של גברת קוני גרייס היא עבת בשר לא יודעת לשחות והיתה מוכנה להתרחץ או להתפלש רק במים הקרובים לחוף. לעומתה גברת קוני גרייס היא אשה "פיסית" חושנית כמעט שדה- מושא הערצתו החושנית של ילד מתבגר.
בני משפחת גרייס מונים גם את אב המשפחה,שמרטפית ותאומים בן ובת.
לגבי המספר- מקס הם יצורים מעולם אחר ועל רקע זה נוצרת שם בקייץ הזה מערכת יחסים והשתלשלות של מאורעות שלא יעזבו אותו לעולם-הוא מנסה בכל הכוח לשחזר את זיכרונותיו אף שלעתים אינו בטוח אם קיים באמת דבר כזה או שכל מהלך נברא מחדש. במשך כל קריאת הספר קיימת תחושה עמומה של אסון או שמשהו רע יקרה כאן. הרבה סימנים מטרימים גורמים לתחושת ה"אי נחת" הזאת. התאומים מזכירים שדים יש בהם משהו דמוני - הבן חרש ומשמיע קולות מוזרים והבת קלואי קצת מנותקת מהמציאות תמיד בודקת את גבולות המותר והאסור.
באנוויל ידוע בשפתו העשירה- גם בספר הזה היא מופיעה בכל הדרה . הספר זכה בפרס הבוקר היוקרתי באנגליה לשנת 2005 והוא מומלץ ביותר.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|