הים הוא של סיפור נפלא רגיש מעשה של אומן המלים ההופך את הכתיבה לפיוט.

אתחיל בוידוי אישי, בהיותי נער אמור הייתי לטוס לאירלנד להשתתף בתחרות, ויתרתי בגלל פציעת ספורט. הענקתי את הזכות למתחרה שלי. מאז חלפו שנים, אבל אותה ערגה לא ממומשת לנופי אירלנד, לאנשיה ולתרבותה בו הים הוא מוטיב משמעותי יוצר אצלי עניין לסופרים אירים .
זהו הרקע לאופן שבו את תשומת לבי משכה עטיפתו של הספר הים, קומפוזיציה נפלאה של ים, רכסי הרים אפלים וקהים הסוגרים על מפרץ ושמים בהירים המשתקפים אל הים. רכשתי את הספר וקראתי אותו בהנאה מושלמת .
הסיפור מספר על מאקס, פרופסור לאמנות החווה אובדן אישי, את מות רעייתו, היוצא אל עיירת נופש על שפת הים בכדי להתמודד עם זיכרון ילדות מכונן של ראשית אהבה והתבגרות כואבת, חוויה המלווה את מאקס כמו כתב חידה המצפה לפתרון בדרך של התמודדות עם זיכרון אנושי וטראומת ילדות מודחקת .
מאקס הילד שהשתייך למעמד נמוך מבין דירי עיירת קיט קטנה, " אומץ " עלי ידי משפחת גריס שהשתייכה למעמד העליון בעיירה, לה אח ואחות תאומים וחידתיים באופן שהם שונים אחת מהשני, הורים, ומטפלת שהיוו למאקס מושא אהבה ורצון השתייכות למשהו אחר ושונה.
מאקס חוזר לבית הקיט של משפחת גריס כדי לחזור למקום בו חווה את חווית ילדותו, להתמודד עם חיו בעבר הרחוק ובעבר הקרוב, חיי הנושאים שלו עם אן שהסתיימו עם מותה. הוא חוזר בכדי לסגור מעגלים פתוחים שספק אם ניתנים לסגירה, ואופן ההתמודדות איתם יוצר משברים וכאבים חדשים .
מעל כול הדרמה האנושית בולט הים כישות בעלת עוצמה וחיים משלה, הבאים לביטוי במחזורים רבי עוצמה של גאות ושפל, ושל הים המקיים דיאלוג עם בני האדם, לעתים תוך שמחה ולעתים במפגש המסתיים באופן טרגי .
כשקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, כול עמוד הסב לי עונג, בעוצמת התיאור של הנופים, האנשים ותחושותיהם, כתיבה שהיא כול כך מדויקת וכל כך פיוטית בעוצמתה, ומשקפת ללא ספק כתיבה איכותית של אמן השפה. צריך גם לפרגן לעבודת התרגום הטובה של הספר .
הספר מהווה אתגר לקורא הוא מחייב את כול תשומת הלב שדורשת הכתיבה מורכבת, והעלילה שלעתים מצוירת בקווים רכים ודקים, המחייבים התמודדות עם הטקסט מורכב בו השפה היא גיבור הספר והסיפור הוא סוג של רקע. הכתיבה מאוד אינטליגנטית, מושתתת על יסודות תרבותיים כמו ידע באמנות, המובא באמצעות אזכור בונאר צייר האימפרסיוניסטי שאותו לכאורה חוקר מאקס, אך באמצעות החקר הוא מעלה שתי סוגיות: החזרה האובססיבית לתמונה הראשונה של מושא אהבתנו המתבטא בציורי העירום באמבטיה של רעייתו של בונאר, ולמסקנה אליה הוא היגיע שאין לו יותר מה לחדש לגבי האמן. הבאתי דוגמא זאת בכדי להראות את הרבדים העדנים בהן מתנהלת העלילה כמו תמונה רבת שכבות .
ספר טוב הוא כזה שבו הופכים דף אחרון ושעות רבות לאחר הקריאה הוא ממשיך עדיין להדהד בעוצמה, לייצר תובנות ולעורר מחשבות על יסודות החיים שלנו. כזהו ספרו של ג'ון באנוויל המהווה מבחינתי יצירת מופת

לאחר מות אשתו מסרטן, שב מקס מורדן, חוקר אמנות מקשיש לבית נופש  על שפת הים בו חווה חוויות מעצבות עשרות שנים קודם והפעם לא לשם נופש אלא לשם השתקעות ובריחה מהזיכרונות.
אך הזיכרונות כדרכם של זיכרונות אינם מאפשרים בריחה אלא צפים, עולים ומשתרגים כגאות הים בחוף עליו בית הנופש.
הספר מתחיל במשפט "הם נעלמו, האלים, ביום של הגאות המוזרה." חיש מהר מסתבר לנו שהאלים הם משפחה סתמית למדי וכי הגאות תתפוס מקום משמעותי למדי בסיפור.
הסיפור נע בין הווה בבית הנופש, עבר רחוק בבית הנופש ועבר קרוב של גסיסת אשתו לא בחלוקה מוגדרת אלא בהיסחפות מחשבתית וחשוב להדגיש שלא מדובר בזרם התודעה.
לאורך כל הספר מודע המספר שמרבית חייו הונעו מתוך קינאה במעמדות גבוהים יותר. לשם כך נטש חברים, לשם כך רכש חברים ואולי משום כך גם התחתן והגיע למצב אמיד למדי. אין לו דילמות באשר לבחירה אלא יותר הכרה עגמומית בה.
בסוף הספר נסגרים כל הקצוות עם פיתול קטן, מספיק כדי שיהיה מעניין אך לא מופרך.

אין בספר חלוקה לפרקים אלא רק לשלושה חלקים וגם הפיסקאות ארוכות למדי. לי זה לא ממש הפריע. מאחר ואצלי מהדורה לפני עריכה אולי זה ישתנה בהמשך.
הספר כתוב בלשון בהירה וקולחת ומאפשר קריאה רציפה ומהנה. במעט המקומות הנדרשים ישנה הערת המתרגמת.
מומלץ.