נו, כן. בואו נפתח גם הסקירה הזו בווידוי אישי, חבל לשבור מסורת עתיקה ולחרב את היחסים הברורים שעליהם מתבססת התקשורת בינינו.
קראתי את 'תקוע' של אוליבר ג'פרס (קוראיי הנאמנים יוכלו להיזכר שגם המלצתי עליו מעל במת האימפריה של הדיקטטו-נורית), התאהבי ברעיון ובסגנון המשעשע וחיפשתי ספרים נוספים שלו כי ספרים ילדים בכלל והמצחיקים שבהם בפרט- הם אחת האהבות הידועות שלי. עזבו אותי ממסרים ומספרים מגויסים, או מכאלה שיצאו כמוצר נלווה לסרטים או מאותם הספרים שפשוט לא כיף להקריא מרוב שהשפה בהם גבוהה מדיי, תנו לילדים (ולי, כמובן) לצחוק ולהנות מספרים שאינם נראים כאילו מבוגרים מקובעים כתבו אותם והכול יראה מבחינתי טוב יותר בעולם (לפחות למשך כמה דקות).
הספר הנוכחי אותו אני סוקרת הפעם יצא לפני 'תקוע', אבל כמו שאמרתי- חיפשתי ספרים של הסופר והגעתי אליו אחרי, ולדעתי מדובר בספר ממש חמוד ומשעשע (שנבחר לקחת חלק במצעד הספרים של משרד החינוך, קטע חזק בפני עצמו, אם תשאלו אותי), ועדיין 'תקוע' הצחיק אותי יותר (למעשה במהלך קריאתו הראשונית עלו בי חשדות שאוליבר ג'פרס שהה בסוטול רציני כשכתב אותו, אבל כרגיל, זו כנראה, שוב,  רק אני...), למרות שבעצם שני הספרים לא ממש דומים, ככה שההשוואה האוטומטית שלי קצת מיותרת.

הספר הזה מביא אלינו את סיפורו של הנרי, ילד נורמטיבי שאוהב ספרים. כלומר נורמטיבי יחסית לילד שמעדיף ספרים על אייפון משוכלל, אבל הנורמטיביות שלו נעצרת בשלב שאהבתו לספרים גורמת לו לעשות את המעשה המתבקש ולאכול את הספרים, פשוטו כמשמעו.
בהתחלה הנרי ידידנו רק טועם מילה אחת, אולי זו המצוקה והמשבר הכלכלי (או סתם הבועה בה חי והעובדה שהוא דמות בדיונית מבית היוצר של מחבר 'תקוע' הנחשד בעיניי כשרוי בסוטול), אבל הטעם שממלא את פיו מוצא חן בעיניו כל כך עד שהנרי עובר מלאכול מילה בודדה, לאכילת משפטים שלמים, פסקאות, עמודים ומשם קצרה הדרך לאכילתם של ספרים באורך מלא מכול סוג ובעיקר מתחבר הנרי לטעמם של הספרים האדומים. קורה לכולנו.
התוצאות הראשוניות של בליסת כמויות הספרים היו שהמידע שבהם נכנס וחלחל ישירות למוחו של הנרי והוא הפך לחכם במיוחד, בשאיפה להיות החכם באדם, ותאוותנותו התגברה פלאים והוא רצה לדעת הכול ולצבור כמה שיותר ידע במהירות שרק 'גוגל' משתווה לה ולפיכך, באופן טבעי לחלוטין, החל הנרי לאכול את כל הספרים הקיימים מבלי להיות בררן.
הנרי הגזים (או שהספרים האדומים רבו עם הירוקים והצהובים והכריזו על מרד). ההפרזה הזו גרמה למצבו של הנרי להידרדר קשות, קיבתו האומללה סירבה בתוקף לעכל את כל הספרים שדחס לתוכה ומוחו סבל מעומס יתר עקב כמות המידע העצומה שהגיעה אליו בעזרת הספרים שהנרי בלע בשקיקה, הנרי החל להרגיש חולשה, הפך לירוק (בשלבים) ואחר כך הקיא ואם כל אלה לא נשמעות כמו צרות מספיק רציניות בעיניכם, הרי שהנרי המסכן הפך מהחכם ביותר בסביבתו לטיפש מצטיין במיוחד, ההורים והרופאים החליטו לנקוט עמדה והמליצו לו בחום להפסיק לאכול ספרים.
הנרי, שהיה ילד קשוב בסך הכול, קיבל את עצתם והפסיק לאכול את הספרים, אלא שאז נחתה עליו המכה האמיתית, הנרי חש מרוקן- וכי מה יעשה בחייו, עכשיו משנשלל ממנו תחביבו העיקרי?...
ואז, יום אחד, הרים הנרי בדיכאונו, ספר חצי אכול והתחיל...לקרוא אותו! מעליו צצה הנורה שמציגה רעיונות בסרטים המצוירים והנרי הבין שאם יקרא הרבה- עדיין קיים הסיכוי הממשי שהוא יהפוך להיות האיש החכם ביותר בעולם, הוא כמעט יצר קשר עם הדיקטטו-נורית וביקש להצטרף אל האימפריה בניהולה, רק ששניהם היו עסוקים ולא מצאו זמן לתקשר עד עצם היום הזה...
הדרך ההומוריסטית בה כתוב ומאוייר הספר (בעיקר ההערות הקטנות), הדפים האחרונים והכריכה האחורית המעוצבים בצורת "ביס" (כלומר מה שקרה אחרי ש"לקחו מהספר נגיסה") והאזהרה הבולטת להימנע מאכילת הספר הזה, ממחישים נהדר את הרעיון והופכים את הספר לממתק אכיל ומשעשע לילדים.