כל גיליון חדש של "שבו", כתב-העת העשיר והמוקפד של הוצאת אבן חושן הוא סיבה לחגיגה.
בפתח הדבר לגיליון תוהה עוזי אגסי על תופעת היעלמות הדבורים, שהמדע טרם מצא לה הסבר.
זוהי התפתחות שעלולה להוביל למציאות הרסנית עבור המין האנושי.
אגסי רואה בתופעה זו מטאפורה לזעזועים הפוקדים את עולמנו בשנים האחרונות, וכעורך כתב עת לשירה מעסיקה אותו השאלה, מה יהיה על היצירה האמנותית בעידן שכזה. האם היא תפרח, על אף האירועים, או שמא תקרוס.
גלריית המשתתפים ב"שבו" חוצה גבולות של זמן ומקום : אודן, בורחס, פבלו נרודה, רוני סומק, אמנון שמוש, רמי סערי , של סילברסטיין, חגית גרוסמן ועוד רבים וטובים דרים בכפיפה אחת.
למרות שהדגש של "שבו" הוא על יצירה בת זמננו שורשיו נטועים באדמת הקלאסיקה.
הגם שעיקרו יצירה ישראלית, הוא נותן פתחון פה ליצירה מערבית וליצירות שכנינו למרחב הגיאוגרפי.
כך מופיעים בו שירים על האביב הערבי שנכתבו על-ידי משורר מצרי ומשורר לובי.
הפתעה נעימה במיוחד זימנו לי שיריה הקסומים של פורוק פארוחזאד, משוררת איראנית אשר לשמה התוודעתי לראשונה כאשר קראתי את ספרה של אזאר נאפיסי "דברים שלא סיפרתי" .
הנה קטע משיר נוסטלגי של פארוחזאד בתרגומה של אילנה לבוביץ :
אותם הימים עברו
אותם הימים עברו
הימים הטובים
הימים הבריאים והשופעים...
הענפים הכבדים מדובדבנים
הבתים הנשענים בגדר ירוקה של מטפסים אחד בשני
גגות של עפיפונים שובבים
הרחובות המסוחררים מניחוח פרחים
אותם הימים עברו
אותם הימים שמבעד פתח העפעפיים שלי
מנגינותי, כבועה שופעת אוויר, היו תוססות
השירים של המשוררים המקומיים מיטיבים לשקף תמונת מצב של זמננו:
שיעורי קבלה, מוראות השואה, אהבת אב לבנו וגם התפעמות מיפי הטבע כפי שכותבת תלמה דינשטיין :
מרקם זוהר של חומים זהובים
עטתה האדמה – מכל עברי
שדות קצוצי ריסים
חולמים עברם ופניהם לשמים
ואכן, "שבו" חולם על העבר ופונה לעתיד. הקריאה בו היתה עונג צרוף.