כאשר אני פותחת גיליון של "שבו" אני חשה כמו ילדה בחנות ממתקים : שירים רבים צדים את עיני, סיפורים קורצים לי, מסות מדברות ללבי.
גם הפעם הקסם פעל.
בפתח הגיליון מופיעה מסה מרתקת של עזה צבי, שהלכה זה לא מכבר לעולמה, על המשוררת לאה אילון. כך כותבת עזה צבי : "היא היתה רוצה להיתפס כמשוררת של אור הירח, לעטוף את הכל באור ירח, ואז אולי הקוראים לא יגלו את הגיהינום ואת האכזריות.
הירח, ידיד הבודדים, נוכח תמיד ומקבל עליו כל מה שהיא משליכה עליו ככפיל שלה, כבן-שיח יחיד".
אך יש שירים שנוגעים באמת החשופה והעירומה בלא לגונן על הקורא. כזה הוא שירה של אינה שוורשצ'ינסקה בתרגומו של דוד וינפלד:
המבט הראשון
בפעם הראשונה הבטתי על הילד שלי
בשנאה.
ידעתי שהוא ישלול את חירותי,
שאהיה מוכרחה לאהוב אותו
יותר מאשר את עצמי,
יותר מכל גבר,
יותר מיעוד חיי.
ומה חומל מבטו של רפי וייכרט על דגת הים בשירו "אינטיאס מאחורי הזכוכית":
"...ואז הפרפורים האחרונים של גו איתן
עוצמת קדומים הישר מבראשית...
נשימתך נוטשת את זימיך..."
גם יופי יש בעולם. כך כותב אלנו דימליין, משורר וסופר קורסיקני, בתרגומה של טל ניצן :
עולמות מתפוררים
כמו עננים בשמים טהורים
על אילו רוחות תחלמו
שמחתי להתוודע למשורר אוהד ובר שכותב:
אני אוהב מנת ילדים...
רצועות הצ'יפס הן קרני שמש
ופירורי לחם
כחול
על שפתי שלי
ואיזו פנינה השיר של תמי כץ לוריא:
להיכנס לתוך אנשים
לתוך התכלת של אנשים
דרך מקום בעין הפנימית שלהם
איפה שהפחד
(הכי מעניין איפה שהפחד)
עונג רב במיוחד הסבו לי שיריו של תיאודור דויבלר מאבות האקספרסיוניזם הגרמני שתרגם אשר רייך.
בגיליון מופיעים גם רוני סומך, ארצ'יבלד מקליש, אמילי דיקנסון, אלישע פורת, אורי ברנשטיין ועוד יצירות של רבים וטובים.
שבו מומלץ בחום לכל אוהבי השירה ושוחרי התרבות.