ספרות ערבית מסקרנת אותי מאוד. השפה והתרבות, מהלכות עלי קסם. הקרבה הגאוגרפית והתהום התרבותית בשבילי הן חידה, שתישאר לעולם בלתי פתורה.
קראתי כבר ספרים של נגיב מחפוז. בית בקהיר הוא ספר מופת, תרגומו של סמי מיכאל מצוין.
אפשר ללמוד כל כך הרבה מן הספרים, על תרבויות ומקומות לא נגישים. המהפכה במצרים החזירה לי את החשק הזה, ללמוד עוד משהו על החברה המצרית, על התרבות המוסלמית, שהשפעותיה ניכרות היום, לא רק במזרח התיכון. שאלתי את הספר מהספרייה. דפיו צהובים, ישנים. נערתי אותו מאבק השנים. אני אוהבת לנבור ולגלות אוצרות, יצירות מופלאות, נשכחות.
כשהייתי ילדה, בכל יום שישי בשעות אחר הצהריים כולם מיהרו לבתים, השכונה השוקקת חיים התרוקנה בבת אחת מאדם. כולם צפו בסרט המצרי. הספר הזה הזכיר בדיוק את תמימות הנעורים הזו, את הסרט הערבי בשחור-לבן וגם את השיר של החברים של נטשה:
"הוא אוהב אותה
והיא אותו,
זה נחמד, זה נחמד, זה נחמד
אבל האמת היא שהוא פוחד,
והיא גם כן,
להיות לבד.
אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה,
אם אין פה פרחים,
וכינורות דביקים שמנגנים..."
בכל זאת, יש לספר הזה ערך מוסף שלא היה בסרטים הללו, הוא עוסק בדיוק בתקופה שהחברה המצרית הייתה טרודה ושבורה ממלחמות נגד ישראל ואפשר לראות כיצד אנחנו נראים מן העבר השני. נגיב מחפוז בכנות וישירות נדירה, במצרים של אותם הימים, מתאר פחד, חרדה, יראה. ניתן לחוש לעתים אף בסימפתיה של המצרים, כלפי האויב העשוי ללא חת, כמו גם, כעס ודחייה כלפי רוסיה הקומוניסטית ואהדה אל ארצות הברית הדמוקרטית.
כך היו פני הדברים.
האמת שנגיב מחפוז הפתיע אותי. חשבתי שאני מכירה מעט את התרבות הערבית, מסיפורי סבתא ופתגמי אבא ועוד כל מני מקורות מידע נוספים. מחפוז חשף בספר הזה פנים נועזות, לוחמניות של צעירים החיים בתרבות שמרנית, הכובלת את בניה ובעיקר את בנותיה בכבלים ומסמרות של "אהבה". הוא מתאר עולם בו "כבוד המשפחה בין ירכי הנערה" ורצח בגין חילול כבוד זה, הוא דבר שבשגרה. ובתוך כך, צעירות מצריות יפיפיות מעזות לאהוב, להתעלס, להרות, להפיל ולשמור סוד, כאילו מעולם לא היה...
"אהבים וגשם" הוא סיפור כובש, על החיים במצרים המשתנה, לאחר מהפכת הקצינים החופשיים, נוכח כוחה של ישראל וכוחם של הצעירים, המבקשים לקחת גורלם ואהבתם בידם. ישראל נוכחת כל העת. הסכסוך הערבי-ישראלי וכוחה של ישראל, משפיעים על הלך הרוח המצרי, על הלאומיות מחד ועל תחושת התבוסתנות והרצון ההולך וגובר להגר, מאידך. מחפוז אינו חוסך בביקורת נוקבת וישירה על המשטר המצרי, החברה המוסלמית וקשייה. הסוף נשאר פתוח, מפתיע ומעלה שאלות, מחשבות ואפשרויות.
הספר כתוב לעתים כשיח, המתנהל בין גיבוריו, כמעט כמו מחזה. התרגום של יואב גבעתי ארכאי וזה פוגם מעט בהנאה, אך מי שיקרא בכל זאת, יצא נשכר מסיפור אהבה ומלחמה, מרגש ומעניין כאחד.
