גילי ויינטראוב הוא בין השאר מנחה סדנאות לצמיחה אישית. למרות שאני לא חסידה של סדנאות כאלה, החלטתי לגשת לספר עם ראש פתוח. באמת השתדלתי, אפילו חרקתי שיניים בדממה כשקראתי את המשפט המגמתי "תארים עוזרים לנו להתקדם, אך קורסים וסדנאות נותנים כלים חשובים יותר". אבל הכותב חוטא לכל אורך הספר בשגיאות גסות בתחומים שונים, שמקשות להתייחס אליו בכבוד.

הנה כמה דוגמאות:

הוא קובע כי הטבע, בתהליך האבולוציה, בורר את החזקים יותר. טעות! בתהליך האבולוציה מתחוללת ברירה טבעית של המתאימים יותר.

הוא בוחר באריה כמודל אליו הוא רוצה להידמות, ומרבה להדרש להרגלי הציד שלו. אבל האריה לא צד בכלל, לכל היותר הוא מסייע במארב, וגם זה רק בשעות הלילה. הלביאה עושה את העבודה השחורה, והאריה מגיע אחרי הכל לקבל את נתחי הבשר הטובים ביותר. לא בדיוק המודל שהכותב מתכוון אליו.

הוא משתמש בביטוי "ברת אילוף" – אין בעברית מילה כזאת "ברת". הנקבה של בר היא בת.

אם הדוגמאות הללו נראות קטנוניות, הנה אחת מהותית לגמרי. הוא קובע שאדם יכול להצליח רק אם יאמר לעצמו שהוא יכול, ולא אם יאמר "איני יכול" ו"מי אני בכלל". להדגמה הוא מביא את משה, שהיה מנהיג דגול, והצליח להוביל את בני ישראל מעבדות לחירות. נדרשת בקיאות מינימלית במקורות, או לפחות עיון בהם לפני הכתיבה, כדי להבין שמדובר פה בדוגמא הפוכה לגמרי: משה ניסה להתחמק מן התפקיד, לא האמין ביכולתו, נתלה בגמגום שלו כתירוץ, ואמר במילים תנ"כיות בדיוק את מה שעל פי הספר אינו אמור לומר: "מי אני בכלל" (וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם).אליבא דויינטראוב, משה היה אמור להכשל כליל.

תוך כדי קריאה סימנתי לעצמי עוד כמה וכמה סתירות פנימיות וטיעונים לא משכנעים, אבל נסתפק בכך.

אפשר לסכם את הספר כולו במשפט "אם תרצה – תוכל", ועם המשפט הזה אין לי שום ויכוח. צריך לסמן מטרות, לחפש את מה שמעורר התלהבות, להאמין ביכולת האישית. הבחירה של הכותב לתאר את התהליכים האלה באמצעות האנשת חיות, ואימוץ תכונות שהוא מייחס להן, חיננית ומושכת לקריאה. בכלל יש בכתיבה שלו משהו קליל במובן החיובי, שמאפשר לזרום עם הרעיונות, להזדהות עם הסיפורים האישיים, וללקט מן הספר את מה שמתאים. למרות ההתנגדויות שעורר בי, אני לא שוללת את הספר. הרעיון המרכזי בו נכון, והוא מובע יפה.

הכותב מייעד את הספר לבני 14 עד 80. לדעתי, הוא פונה בעיקר לבני נוער, הן בסגנון הסלנגי, והן במרבית דוגמאות שבהן הוא בוחר כדי להמחיש את דבריו ("איזו מגמה לבחור", "האם הבחור יגיע", "איזה תותח", דברים כאלה). נראה לי שיש בספר פשטנות שלא תדבר אל אנשים מבוגרים יותר, שכבר עברו כמה וכמה התנסויות בחיים, ויודעים שהדברים בדרך-כלל מורכבים יותר. יחד עם זאת, אף פעם לא מאוחר לשאוף למטרות חדשות, כך שהמסר המרכזי אכן מתאים לכל גיל.

הספר מלווה באיורים מקסימים מאת איל אילת.