השירה חדשה לי. אני קוראת מעט מאוד שירה ורק בזמן האחרון, אבל נמשכת לשירים יותר ויותר.
כשאני קוראת שיר שאני אוהבת אני מרגישה קצת כובשת, קצת נכבשת ובעיקר אני מבינה שמקריאה לקריאה אני מגלה דברים חדשים.
שיר שקראתי פעם אחת לא דומה לשיר שאני קוראת בפעם השנייה ואפילו בפעם השלישית.
בהתחלה קראתי את הספר לפי סדר עמודיו ושיריו, ואחר כך קראתי אקראית. בכל פעם שפתחתי בעמוד אקראי וקראתי שוב שיר שאהבתי גיליתי בו משהו שלא ראיתי קודם.
השירים של זרחי הם שירים על אהבה כואבת, אהבה שמשאירה משקעים, שמביאה התפכחות ואכזבה. והמשוררת לא חוששת מלחשוף את התחושות האלה בפני הקורא.
גדולים וגבוהים ממני כתבו כבר על נורית זרחי ועל השירה שלה, ואני יכולה רק להגיד אם אהבתי את הספר או לא. קטונתי מלכתוב יותר מזה, אז אהבתי, אפילו אהבתי מאוד.
את הספר הזה אני משאירה ליד המיטה וכל פעם שאני קוראת בו ולא משנה באיזה עמוד אני אפתח אותו, אני אזהה משהו ממני ואני אכיר גם משהו מהמחברת.
ויש דימויים שאני אשאיר איתי, כי הם נושאים בתוכם הרבה מזרחי וקצת ממני:
"הרי הצצת לו כבר מתחת לעפעף
ועל זה העמדת את העיקר?"
(מתוך כתפות זהב לקופידון עמ' 8)
זה תמיד יזכיר לי את מי שאמר לי שאחד האברים הכי חשובים שלנו הם העפעפיים. כי כשהם עצומים אנחנו רואים את מי שאנחנו רוצים לראות, את מי שחרוט לנו עליהם.
"לו לא איבדתי את הלשון בתוכך
הייתי אומרת לך את מה שאיני יודעת"
(מתוך האם נבעה סדק בפינלנד עמ' 11)
ואם לא הייתי מאבדת את הלשון בתוכו אז הייתי מוצאת מילים, ואולי אפילו אומרת אותם?
"מה העבר איננו? אני שואלת אותם
כי הרחקתי הרבה מעבר לעתיד."
(רפאים עמ' 16)
את המשפט הזה אני צריכה לתלות על הארון שאני מוציאה ממנו את כוס הקפה שלי. כדי שכל בוקר זה יהיה המשפט הראשון שאני רואה, ואני אזכור שההווה הוא עכשיו, ואלה החיים, ממש הרגע, ואני צריכה לחיות אותם היטב. כי כל דקה שעוברת, איננה.
"מי שלח אותם אל תוך עיני
שאינן מצליחות להעצם? והם זורמים
בין החשך לאור ממלאים את החדר
ריח מוזר כשל פירומן שכשל
האם היה הקרב אבוד מראש או
זה הנר שכיביתי. שלא אתפס קוראת
כשהיה עלי להיות מאושרת."
(מסע הדבש של השלדג עמ' 62).
בכל מקרה אני אתפס עם ספר ביד, לפחות שיהיה זה הספר הזה.
