קודם כל אביא את דבריו של יוסי ריבלין שהיה בהשקת הגליון.

הייתי אתמול בערב בערב ספרותי בדרום תל-אביב לרגל הוצאת כרך חדש של כתב העת לשירה "אורות" בעריכת טל ניצן. הכרך החדש של אורות מוקדש למשורר, המסאי והסופר חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי (1889-1986). היה זה בגלריה מנשר, בדרום העיר, בין מוסכים ופיצוציות. חשבתי לעצמי שזו תל-אביב שאני אוהב.  

פתח את הערב המשורר רוני סומק שסיפר שפגש לפני 10 שנים את רעייתו של בורחס, מריה קודמה באיזה פסטיבל שירה בינלאומי. סיפרו לו עליה  שיש לה מעין "קטלוג" תגובות לשירה. "אם היא אוהבת את השיר שקרא המשורר היא מוחאת כפיים. אם אוהבת מאוד היא מוחאת כפיים וקמה ממקומה. אם היא אוהבת מאוד מאוד מאוד אז היא גם מחבקת ומנשקת", ואז רוני סומק בדרכו 'הצנועה' ציין: "כשהיא ניגשה לחבק ולנשק אותי הרגשתי ממנה בית-חרושת של בושם...".

רוני סומק

אחריו דיברו וקראו שמעון אדף, דרור בורשטיין -פעם שנייה בתוך 10 ימים שאני פוגשו - הפעם הוא היה יותר מוצלח, המשורר העיוור ארז ביטון (גם בורחס יש לציין היה חלק ניכר מחייו הבוגרים עיוור) ובין לבין נתנה קולה בשירה הזמרת המוכשרת ירונה כספי. הנחתה יפה טל ניצן ששבין שלל עיסוקיה הספרותיים היא גם עורכת בכירה בהוצאה שאני מדברר.

שמעון אדף
 

דרור בורשטיין

 ארז ביטון

לסיום שיר של בורחס שהוקרא בערב מפיה המתרגמת שלו - טל ניצן..(הערת ביניים שלי. אני אוהבת את הבחורה הזו, מוכשרת כמו שד , מתרגמת מכמה שפות, עורכת ועוד :-) )

זֹאת אַהֲבָה. עָלַי לְהִסְתַּתֵּר אוֹ לִבְרֹחַ.
כָּתְלֵי כִּלְאָהּ גוֹבְהִים, כְּמוֹ בַּחֲלוֹם בַּלָּהָה. הַמַּסֵּכָה
הַיָּפָה הִתְחַלְּפָה, אַךְ כְּמוֹ תָּמִיד הִיא הַיְּחִידָה. מַה
יּוֹעִילוּ לִי קְמֵעוֹתַי: הַמִּלָּה הַכְּתוּבָה, הַשְׂכָּלָה
מְעֻרְפֶּלֶת, לִמּוּד הַמִּלִּים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ אֶת הַצָּפוֹן הַמְּחֻסְפָּס
לְשִׁירַת יָמָיו וְחַרְבוֹתָיו, יְדִידוּת שַׁאֲנַנָּה, פְּרוֹזְדוֹרֵי
הַסִּפְרִיָּה, חֲפָצִים שֶׁל יוֹמְיוֹם, הַשִּׁגְרָה, אַהֲבָתָהּ
הַצְּעִירָה שֶׁל אִמִּי, צִלָּם הַצְּבָאִי שֶׁל מֵתַי, הַלַּיְלָה
הַנִּצְחִי, טַעַם הַחֲלוֹם?
לִהְיוֹת אִתָּךְ אוֹ לֹא לִהְיוֹת אִתָּךְ, כָּךְ נִמְדַּד זְמַנִּי.
כְּבָר נִשְׁבַּר הַכַּד מֵעַל לַמַּעְיָן, כְּבָר קַם הָאִישׁ לְקוֹל
הַצִּפּוֹר, כְּבָר הֶחְשִׁיכוּ הַמַּבִּיטִים בְּעַד לַחַלּוֹנוֹת,
אַךְ הַצֵּל לֹא הֵבִיא שַׁלְוָה.
זֹאת, אֲנִי יוֹדֵעַ, אַהֲבָה: כִּסּוּפִים אֶל קוֹלֵךְ, הֲקָלָה
לְשִׁמְעוֹ, צִפִּיָּה וְזִכָּרוֹן, זַוְעַת הַחֲלוֹף.
זוֹ הָאַהֲבָה עִם הַמִּיתוֹלוֹגיוֹת שֶׁלָּהּ, עִם כְּשָׁפֶיהָ הַקְּטַנִּים
חַסְרֵי הַתּוֹעֶלֶת. יֵשׁ פִּנַּת רְחוֹב שֶׁאֵינִי מֵעֵז לַעֲבֹר.
הַצְּבָאוֹת כְּבָר מְכַתְּרִים אוֹתִי, הָאֲסַפְסוּף.
(חֶדֶר זֶה אֵינֶנּוּ אֲמִתִּי; הִיא לֹא רָאֲתָה אוֹתוֹ.)
שֵׁם אִשָּׁה מַסְגִּיר אוֹתִי.
אִשָּׁה כּוֹאֶבֶת לִי בְּכָל הַגּוּף.

 טל ניצן

תודה ליוסי. (אחרי שקראתי את הדברים שלך, ממש הצטערתי שלא יכולתי להגיע).

ואני אהבתי את "מבוך השינה" של אלכס אפשטיין. על הכרך של אלף לילה ולילה ועל סיפור חלומות של המלך.

ומאד מאד את סיפורו של עידו אנג'ל "מסעדת FICCIONES ברחוב אחד העם". כל כך בורחסי (עיוורון). מקסים. "הסעודה הראשונה לכל אורח היא פשוטה תמיד : לחם שחור וריבת אוכמניות. כוס מים קרים. אחרי שהצלחת מפונה, מגיע אחד המלצרים ומתישב אתך, ומשוחח. הוא שואל אותך כל חייך, ילדותך. על אביך ועל אמך , על תשוקותיך".(עמוד 83)." למנה העיקרית, הגישה לי איסבל את עצמה. תחילה, שפתיה. טעמן מתמוסס בפי, נחירי משלימים את רכותן בריח שערה, מדושני עונג. ואז נכנע גם צווארה לנשיקות רעבוני, ולשד העצמות של כתפיה מפריח ניחוח מגרה מאין כמוהו, ואני טועם ממנה, מעורה, מעיוורונה וממחשבותיה, ואינני אלא נקבובית גדולה של טעם מפכה, והיא אינה אלא נאכלת בפי, היא ממלאת אותי, את כולי. אני רואה עצמי מתוך עיניה, את צללילתי, את תשוקתי, עכשו ומעודי, את כל חיי". (עמוד 65).

כל אוהבי בורחס ולטינו (ולא רק הם) יהנו, בלי כל ספק.

ואין לכם אפילו מושג, כמה אני מחכה לגליונות הבאים של אורות (אנדרסן ואגאטה כריסטי)