מה מסתתר מאחורי המסכה הזהובה של הזוגיות?

בכל פעם שאני לוקחת לידי גיליון מכתב העת של הליקון, אני מתבוננת קודם כל בכריכתו, בולעת את הפרטים והרשמים שהיא מותירה בי ובונה מתוכי ציפיות לקראת הקריאה.

עטיפת הגיליון הנוכחי לחשה לי על כיסופים אל הבלתי מושג או הזוהר; היר רמזה שהדרך האמיתית לראות לתוך הזוגיות היא בעיניים עצומות; שזוגיות היא רק עוד מסכה שאנו עוטים עלינו במשך השנים, לובשים ומשילים בהתחלף השעות. ומה מסתתר מאחורי המסכה המחויכת הזו? הדפים יסירו את הלוט על המכסה על האופן בו אנשים שונים רואים או חווים זוגיות, מבפנים ומבחוץ.
שפתיי מתעקלות ברמז של חיוך מרוצה כשאני מגלה שהכותבים האהודים עליי מהגיליונות הקודמים זכו ליותר מהופעה אחת בגיליון הנוכחי, והציפיות שלי מטפסות מעלה.

אני הופכת את הדף, נלכדת בעיני האישה בציורו של נועם צוקר (עמ` 8) ותוהה אם רק לי הן מספרות על משהו שהוא בין הרכות והפחד (מהזוגיות?).

בניתי תלי תלים של ציפיות על רגשות שיפציעו מבעד למילים, הרגשות שלי. ראיתי בעיני רוחי תמונות מחיי זוגיות שראיתי או חווית אני, והעולם גדול, והמבטים הגנובים כל-כך שונים. אחד מהשני. ממה שהעליתי בעיני רוחי. ונדמה לי שתידרש לי הפעם קריאה שנייה, נקייה, חפה מהציפיות שתליתי במילים טרם טיפסו אל הדף החלק והכתימו אותו בנקודות וקווים שחורים, האחת אחרי השנייה.

נובטים בי אי אלו הרהורי כפירה שאולי אנ`לא מבינה גדולה באהבה; או בזוגיות; השילוב שלהן מעורר בי שילוב הזוי של אדישות, פליאה ועניין. וסדר הדברים אינו קבוע; מילה אחת לוקחת אותי לכאן, ואחרת לשם. והלב? הוא שוקט אל מול התמונות האלו; אל מול רובן. לרגע אני מתפתה להאמין שדינן של ציפיות גדולות להתבדות, ושוכחת שכל ספר מהסוג הזה מוליך אותי תמיד באותו מסלול.

הפעם בחרתי להקליד את הרשמים המתעוררים בי תוך כדי הקריאה הראשונה: גולמיים ולא מעובדים. עושה הרושם שזו תהיה סקירה מסוג חדש עבורי.

בין כותרתו של כל שיר המופיע בהמשך הרשומה לבין טקסט השיר עצמו הרשיתי לעצמי להוסיף את חווית הקריאה שלי:

אגי משעול / לא אהבתי את שיר האהבה (עמ` 9)
השיר הפותח את האסופה, מייד אחר ציורו של נעם צוקר, הותיר אותי מבולבלת. כיאה לכל תחילתה של זוגיות ואהבה, הוא הותיר בתווך שבין לבין, לפני שהלב מספר לעצמו שזה כן.

לא אהבתי את שיר האהבה אשר

ליטשתי בחלום להפליא

אשר כתבתי בעינים עצומות

ועל גבי הזמן, יותר מדי

ירח וגורל היו בו והבית השני

הפרחוני (את הראשון דוקא אהבתי)

הביא לזרק חתיכת בץ על הכל

וגם לגנב

שורה של אי אי

קאמינגס

"אני נושאת עמי את לבך (אני נושאת

אותו התוך ליבי)" כדי לישר איזה

קפל בין השיר לאהבה

במקום בו השויתי אותי לעגבניות של חרף

כאלה שאי אפשר לנגס בהן בבטחה.

בגלל יפיה -

מחקתי את היפה בשורות

ותקעתי את יתד התודעה

במקום הכי תפוס בגוף.

טלי וויס / על הספסל (עמ` 20)
לפעמים יש תחנות ביניים בדרך לזוגיות. מעצור פתאומי, כאב חדש-ישן, ושוב אנו תרים אחר חיבוק קר, ואט-אט מתנדפת התמימות והכל הופך לעוד שלב במכניקה העדינה של מעשה האהבה

קָבַעְנוּ לְהִפָּגֵשׁ בְּשֵׁשּ

אֲבָל אַתָּה לֹא הִגַּעְתָּ.

יָשַׁבְתִּי עַל הַסַּפְסָל לְבַד.

בְּשֶׁבַע פָּתַחְתּי אֶת הַיּוֹמָן

אח"כ אֶת הַחֻלְצָה הֵסַרְתִּי

שָׁלוֹם לַתְּמִימוּת. עוֹבֵר אֹרַח

מִשְׁתּוֹמֵם מוּל מַרְאֵה הַשָּׁד

הֶחָשׂוּף בִּשְׁעַת הָעַרְבַּיִם.

הָעֵצִים רוֹחֲשִׁים וְהַתַּנִּים מְיַלְּלִים

מְבַשְּׂרִים שֶׁהֵם בַּדֶּרֶךְ (וְאַתָּה לֹא).

לֹא הִתְרַגַּשְׁתִּי כְּשֶׁהַאִיש הֵסִיר גַּם הוּא

אֶת חֻלְצָתוֹ, אַחַר אֶת מִכְנָסָיו

וְנִשְׁאַר עִם זוּג גַּרְבַּיִם לֹא תּוֹאֲמִים.

בֱּלֵיל יָרֵחַ מָלֵא נִשְׁכַּבְתִּי עַל הַסַּפְסָל

וְהִתְמַסַּרְתִּי לַזָּר הַמּוּזָר.

אמיר אור / מועד ג` (עמ` 21)
בין כמיהות ישנות, חששות שנתלפפו סביבנו עם השנים, ואכזבות לרוב
האם הלב עדיין זוכר לאהוב?

שנה עברה עד שהזכרון

כמו אלכימאי, זקן אך עוד תאב,

המיר לגעגוע את שירי הכאב -

ושוב קולך צלצל בטלפון.

לצד הלב נצבתי כמו טירון,

עייף מטרטורים אבל רעב;

יודע, בך אזור להתאהב

אבל שוב מאבד את הצפון.

קבענו בקפה בדרום העיר -

שעה עברה, נמאס לי לחכות -

אבלה הנה את! חיוכך מזהיר,

יושבי הבר שולחים לך נשיקות.

לאט את מעכסת וקרבה,

שובה כל גבר במבט מהיר,

וחדורת עינים שוקקות

את מגיעה אלי, שבעה מאהבה.

צל הנץ / לואיז גלוק (עמ` 22)
חיבוק לצלו של משהו לא ידוע, המאפיל על היחסים. כלום יכול היה החיבוק להיות אפל יותר, מאשר בחסות הטורף? אולי אלו רק הדהודים של מילים שאספתי מעוברי אורח בחיי בין השנים, של זיכרונות מרים. אבל המילים הללו מעוררות בי רעד. לפעמים החיבוק הוא מסווה לרכושנות לא רכה בכלל.

מתחבקים על השביל
מסיבה שאיני זוכרת
ואז מתרחקים זה מזה, רואים
את הצורה לפנים - כמה קרובה היתה?
הרמנו עינים אל המקום
שם דאה הנץ עם טרפו; צפיתי בהם
חגים לעבר וסט היל, מטילים
את צלם היחיד על החול, צורתו
הכל מכילה של הטורף -
ואז נעלמו. ואני חשבתי:
צל אחד. כמו זה שאנחנו יוצרים:
אתה מחזיק בי.

עידן נשר / ציפורן (עמ` 23)
אני לא יודעת מה שיש במילים של עידן נשר ששובה אותי, רק שהמילים הללוהן מן הסוג שנשאר גם אחר-כך.

אני גוזז את צפרן האצבע שאתה
אני מאונן לך.
השמש מאדירה את הנוף בחשכה
ואני מאלים את המגע.

מנגן בפנה בחפצים שבורים
שאספת מהרחוב הראשי
מנגינה עלובה מנפש עלובה אל חלל עלוב

לרגע נתן לחלום את הנפש היוצאת מן הגוף
אל החשכה הארעית
כשאני מכבה את האור ואת
מדברת במלים פשוטות ונהדרות
שלא שמעתי
מעודי.

קוים עדינים משרטטים לך לארך הירכים
כמו קוים בחול,
ומבחוץ
נשמע קול-מות של
צפור מדברית שנטרפה

כאילו היתה הפאנץ` ליין של אלהים.

מירב פיטון / בא נעזוב את הסיפור (עמ` 85)
אין לי דרך לדעת מה דרך מצאו המילים הללו מרגעים בחייה של הכותבת ועד שהפציעו על הדף. אני יודעת רק שהן פצעו רגע אחר רגע, ואקרא בהן שוב גם מחר:

בּוֹא נַעֲזוֹב אֶת הַסִּיפּוּר
עַל אֵיךְ הָפַכְתִּי לְצֶמַח הָאַל-תִּגַּע-בִּי
כִּי הוּא יִהְיֶה עָרוּךְ וּמְסֻדָּר
כְּמוֹ בַּית שְׁדּוֹחֲפִים אֶת הַבֹּהוּ שֶׁלוֹ לָאָרוֹן
כְּשֶׁבָּאִים אוֹרְחִים.
חֲדָרָיו מְרֹהָטִים בַּעֲרֵמוֹת כִּיסִים,
כְּאִילּוּ חָיִיתִי בְּמִתְפָּרָה שֶׁל זְמַן,
מְלֵאָה פִּיּוֹת וְלוּלָאוֹת.
שַׁרְווּלֵי הַמִּסְדְּרוֹנוֹת מוֹבִילִים מִמֶּנִי אֵלַיי,
כְּמוֹ טַבְּעוֹת הָעֵץ שֶׁמְּסַמְּנוֹת אוֹתוֹ פְּנִימָה.
הַיְרֻשּׁוֹת מוּקָאוֹת אֶל הֶחָצֵר.

אֲנִי זְקוּקָה לְכֶסֶף.
זְקוּקָה לְכַפיּוֹת כְּדֵי לִקְלֹט אֶת דְּלִיפַת הַצִּנּוֹר,
לְחוּטֵים מְתֻלָּעִים כְּדֵי לִצְבֹּעַ אֶת חַלּוֹן הַמִּטְבָּח.
תָּחְתִּיּוּת הַסְּפָלִים אֵיָנן עֲגֻלּוֹת מַסְפִּיק
וּבְכָל זֹאת עָלַי לְאָרֵח.

עָלַי לְקַעֲקֵעַ בְּגוּפִי אַת שְׂפַת הַנֵּס,
לַהֲדֹף אֶת הִסּוּסָם שֶׁל רַעֲפֵי-הַגַּג וּמְעִילֵי הַקִּיר.
לְמַשֵּׁשׁ אֶת גֶּשֶׁם הָרֶגַע.

בטין אמיר / אתה, שתיקתי המדהדת; נתת לי (עמ` 98–99)
זוגיות רכה של חיוזר והיעדר, של זכרון וגעגוע; מכמירת לב, ובכל זאת מעוררת קנאה. כלום מרחק הזמן צובע הכל בצבעים הללו בסופו של דבר?

אתה שתיקתי המהדהדת
מה לא אתן
כדי לפנק אותך,
ללטף את מצחך,
להחליק באצבעותי
על שיבתך.

מה לא אתן
כדי לאחז בידך ולומר לך בוא.
גופך
המטמן בעמק הזכרון
מזין בעסיסך העז
את שרשי האדמה
הנושאת אותנו.

עסיס חיים,
עסיס נעורינו,
עסיס חייך שעוד נוסך בי
כח לחיות.

מה לא אתן!

נתת לי
בערב סתוי
לבד עם זכרונותי
לא נותרו לי
אלא תמונות
לא נותרו לי
אלא מילים
לא נותר לי
אלא לשקוע בתוכי
כדי לשוב ולהתייחד עמך

ללא הרף אני שואלת
על מה רחקנו ושבנו חליפות
מה קשר בינינו לארך השנים
הנך כאן בלילותי
אני חשה את הבל פיך
על צוארי
את ידך החמה
על גופי
אני מסתובבת
רגילה ללטופינו
ומאום
מאום מלבד כרית
בין ברכי

*ההדגשה במקור  

עוד כמה מהשירים שאהבתי תוכלו לקרוא בחוברת עצמה:
סיגל בן יאיר / 20.10; כרחש. שיר שקט; סדר שירים (עמ` 24–25)
תשוקה ראשונית מתחלפת בהרגל, במוכר, בהטבעת דמותך לתוך חיי הזוגיות. זוגיות שלא חדלה, שהיא מפלט, שהיא בית, שאליה הלב רוצה.
אן סקסטון / 11 בדצמבר (עמ` 26)
הפואטיקה של הגעגוע... ציור רך של חווית הזוגיות בפערים שבין הביחד ללחוד.
אהבה נצחית / אורי שטרייגולד (עמ` 61–64)
קומיקס אהבה קצרצר ומחויך. אהבתי!

* כבר זמן מה שאני זוממת לשלוח בעצמי שיר לכתב העת ולהמתין כסוסת ציפורניים לצאת הגיליון הרלבנטי. בינתיים טרם איתרתי בי את האומץ לעשות כן.
* לאחרונה אני מפרגנת לעצמי הנאה מספרי שירה בכלל, ולא רק מכתב העת של הליקון. בינתיים רשמיי מספרים אלו נותרו ביני לביני. אולי יש דברים שהם בין אדם לעצמו ואולי זמנן של התרשמויות אלו עוד יגיע.
* נדירים הם הספרים שמוצאים מקום של קבע בספרייה הפרטית שלי. אם לתחושות שלי משמעות בעיניכם, דעו שהגיליונות של הליקון צלחו בעיני את המבחן הזה.

שורה תחתונה? מומלץ!